מנחות צב ע"א

נסכי רחלה בכמה ופשטינא ליה ממתני' גדי משמש נסכי צאן של גדולים ושל קטנים של זכרים ושל נקבות חוץ משל אילים:
מתני' כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה חוץ מן הפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח רבי שמעון אומר אף שעיר עבודת כוכבים כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והיורש סומך ומביא נסכים ומימר:
גמ' ת''ר כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעירי עבודת כוכבים דברי רבי שמעון רבי יהודה אומר שעירי עבודת כוכבים אין בהן סמיכה ואת מי אביא תחתיהם שעיר המשתלח לא סגיא דלא מעייל אמר רבינא גמירי שתי סמיכות בצבור אמר לו רבי שמעון והלא אין סמיכה אלא בבעלים וזה אהרן ובניו סומכין בו אמר לו אף זה אהרן ובניו מתכפרין בו א''ר ירמיה ואזדו לטעמייהו דתניא {ויקרא טז-לג} וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים ואת אהל מועד זה היכל מזבח כמשמעו יכפר אלו העזרות כהנים כמשמען על כל עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים הושוו כולן לכפרה אחת שמתכפרין בשעיר המשתלח דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר כשם שדם שעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו כך דם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו כשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות כך וידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות ור' שמעון הא ודאי הושוו אין הושוו דבני כפרה נינהו מיהו כל חד וחד מכפר בדנפשיה לרבי יהודה טומאת מקדש וקדשיו ישראל מכפרי בדם שעיר הנעשה בפנים וכהנים בפר של אהרן בשאר עבירות אלו ואלו מכפרי בוידוי שעיר המשתלח ולרבי שמעון בשאר עבירות נמי כהנים בוידוי דפר מתכפרי כדקתני אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח מה בין ישראל לכהנים ולכהן משיח אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו [זו דברי ר' יהודה] ור' שמעון אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים ת''ר {ויקרא ד-טו} וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר פר טעון סמיכה ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר פר טעון סמיכה בזקנים ואין שעירי עבודת כוכבים טעון סמיכה בזקנים אלא באהרן ורמינהו החי החי טעון סמיכה ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה דברי ר' יהודה ר''ש אומר חי טעון סמיכה באהרן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - א

נסכי רחלה [בת שתי שנים, כאיל] בכמה, האם מביא עליה נסכים כשל כבש או כשל איל?

ואמרינן ליה, ענינו לו לרבא: הרי מתניתין היא במסכת שקלים, שאין נסכי הרחלה שונים משל כבש.

מי שהיה זקוק לנסכים, לא היה מביא סולת מביתו, אלא היה נותן מעות לגזבר כערך נסכיו, והיה מקבל "חותם" שהוא מעין קבלה, והיה הולך עם קבלה זו לממונה, שהיה נותן לו בתמורה סולת לנסכיו.

דתנן במסכת שקלים ה ג: ארבע חותמות היו במקדש, וכתוב עליהן: "עגל", "זכר", גדי", ו"חוטא":

"גדי" [החותם שהיה כתוב עליו "גדי"] משמש לקבלת נסכי צאן, של גדולים ושל קטנים [בהמות גדולות וקטנות], של זכרים ושל נקבות, חוץ משל אילים שנסכיהם שונים משאר נכסי הצאן; הרי למדנו שהנקבההגדולה - היאהרחלה - אינהשונה משאר הצאן, ולא יצא מכלל אלא איל בלבד.

המשניות מכאן ועד סוף הפרק עוסקות בסמיכה על הקרבנות כמאמר הכתוב בתחילת ספר ויקרא: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' אם עולה קרבנו מן הבקר וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו", ונזכרה עוד הסמיכה מספר פעמים בתורה, ובכמה מיני קרבנות.

הסמיכה היא שסומכים הבעלים את שתי ידיהם על ראש הקרבן בחזקה, ומתודה על החטאת עוון חטאת, ועל האשם עוון אשם, ועל העולה מתודה עוון עשה, ולא תעשה שניתק לעשה; ועל השלמים אינו מתודה אלא אומר דברי שבח; [על פי רמב"ם מעשה הקרבנות סוף פרק ג]. ^[1]

מתניתין:

כל קרבנות הציבור, אין בהן סמיכה על הקרבן -

חוץ מפר חטאת הבא על אחת מכל המצוות [פר חטאת, כשהורו בית דין הגדול בטעות היתר לעבור על אחת מכל המצוות ועשו הציבור על פיהם, והוא "פר העלם דבר של ציבור"] -

וכמאמר הכתוב [ויקרא ד]: "ואם כל עדת ישראל [אלו סנהדרין] ישגו, ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ואשמו. [שטעו סנהדרין להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר, כגון שהורו להתיר את החלב שעל הקיבה, שסברו שהוא שומן ולא חלב ועשו הציבור על פיהם]. ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת והביאו אותו לפני אהל מועד, וסמכו זקני העדה [אלו הסנהדרין] את ידיהם על ראש הפר לפני ה'". ^[2] ושעיר המשתלח לעזאזל ביום הכפורים, וכמאמר הכתוב [ויקרט טז]: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ולקח את שני השעירים, והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונשא השעיר עליו את כל עוונתם אל ארץ גזירה, ושלח את השעיר במדבר". ^[3]

רבי שמעון אומר: אף ^[4] שעיר חטאת של עבודת כוכבים שמביאים הציבור טעון סמיכה, והוא מה שאמר הכתוב [במדבר טו]: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה [כלומר, מצוה אחת שהיא ככל המצוות, והיינו עבודת כוכבים] והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה [שטעו עיני העדה הם הסנהדרין והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד עבודת כוכבים בכך, ועשו על פיהם]. ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה ושעיר עזים אחד לחטאת".

כל קרבנות בהמה ^[5] של היחיד טעונין סמיכה של הבעלים -

חוץ מן הבכור והמעשר בהמה והפסח שאינם טעונים סמיכה.

ואף היורש, שהתנדב אביו עולה או שלמים והפרישם, ומת, ^[6] סומך על הקרבן.

ומביא היורש נסכים לקרבן של אביו. ^[7] ומימר, אם המיר היורש את הבהמה - שהפריש אביו ומת - באחרת, "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", וכמו שהבעלים ממירים. ^[8]

גמרא:

תנו רבנן: כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה, חוץ מפר הבא על אחד מכל המצוות שעשו ישראל בהוראת בית דין, ["פר העלם דבר של ציבור"], ושעירי ^[9] עבודת כוכבים שעבדו ישראל בהוראת בית דין. דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: שעירי עבודת כוכבים אין בהן סמיכה. ואת מי מקרבנות הציבור אביא תחתיהם להשלים את מנין קרבנות הציבור שסומכים עליהם? את שעיר המשתלח.

ועד שלא סיימה הגמרא להביא את כל הברייתא, מקשה עליה הגמרא:

וכי לא סגיא דלא מעייל [וכי הכרח הוא להביא אחר תחת זה שהוציא] עד שאמר רבי יהודה "ואת מי אביא תחתיהם"!?

אמר פירש רבינא: גמירי [קבלה מהלכה למשה מסיני] כי שתי סמיכות יש בקרבנות צבור, ואם אתה מוציא מן המנין את שעירי עבודת כוכבים, יש בהכרח להביא אחר תחתיו, ובא שעיר המשתלח והשלים את המנין. ^[10]

כאן שבה הגמרא להמשך הברייתא:

אמר לו רבי שמעון: וכי איך נביא את השעיר המשתלח להשלים את המנין - והלא אין סמיכה אלא בבעלים, ^[11] ואילו זה - שעיר המשתלח שאין מתכפרין בו אלא ישראל - אהרן ובניו [כלומר, הכהן הגדול ומי מבניו שיתמנה תחתיו], סומכין בו, שכפרתם אינה תלויה בשעיר המשתלח!? ^[12]

אמר לו רבי יהודה לרבי שמעון: אף זה - שעיר המשתלח - גם אהרן ובניו מתכפרין בו, ונמצאת סמיכה בבעלים; ומפרש לה ואזיל במה נחלקו.

אמר רבי ירמיה:

ואזדו רבי יהודה ורבי שמעון לטעמייהו [לשיטתם] שנחלקו אם אהרן ובניו מתכפרים בשעיר המשתלח, או לא ; דתניא:

כתיב בפרשת יום הכפורים [ויקרא טז]:

"בזאת יבא אהרן אל הקודש [לקודש הקדשים ביום הכפורים] בפר בן בקר לחטאת [פר שמביא אהרן משלו]... ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו [משלו] וכפר בעדו ובעד ביתו [מתוודה עליו עוונותיו ועוונות ביתו] ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו [הוא וידוי שני שמתודה אהרן על הפר, על עוונותיו ועל עוונות אחיו הכהנים שנקראים "ביתו"] ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו.

ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרוכת ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת -

וכפר [בהזאת דם הפר ודם השעיר] על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם [כלומר, דם הפר מכפר על הכהנים, והשעיר שמזים מדמו בפנים מכפר על ישראל שנכנסו למקדש או שאכלו קודש בטומאה] וכלה מכפר את הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח [בדם הפר והשעיר] והקריב את השעיר החי [הוא השעיר המשתלח]. וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה, [ווידוי זה הוא על שאר עבירות, כי על טומאת מקדש וקדשיו כבר נתכפרו ישראל בדם השעיר] ".

ולמדנו מפסוקים אלו, שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ודם השעיר שמזים מדמו בפנים, מכפר על ישראל מטומאת מקדש וקדשיו; והשעיר המשתלח מכפר על ישראל משאר עבירות, כי הרי על טומאת מקדש וקדשיו כבר נתכפרו, אלו בדם הפר, ואלו בדם השעיר הנעשה בפנים.

אבל נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה בשנים: האחד: אם השעיר המשתלח מכפר אף על שאר עבירותיהם של כהנים.

השני: אם הוידוי שעל הפר בא לכפר לכהנים על שאר עבירות, או שאף הוידוי הוא כדם, שהוא מכפר על טומאת מקדש וקדשיו בלבד.

כתיב בסוף פרשת יום הכפורים: "וכפר את מקדש הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר, ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר"; ונחלקו בפירושו רבי יהודה ורבי שמעון:

"וכפר את מקדש הקודש", זה לפני ולפנים כלומר הזאות הפר והשעיר מכפרות על טומאה שאירעה לפני ולפנים בקודש הקדשים, כגון נטמא לפני ולפנים ושהה כדי השתחוייה, שהוא חייב על שהייתו, וכגון שלא נודעה לו עדיין הטומאה ומכפרים הפר והשעיר עד שיוודע לו, ויביא את עיקר קרבנו שהוא קרבן חטאת של יחיד עולה ויורד.

"ואת אהל מועד" זה היכל. כלומר, הזאות הפר והשעיר מכפרות על הנטמא בהיכל.

"ואת המזבח" כמשמעו. היינו מזבח הזהב [שעליו מזים מדם הפר והשעיר], כלומר, הזאות הפר והשעיר מכפרות על המקטיר קטורת בטומאה.

"יכפר", אלו העזרות. כלומר, הזאות הפר והשעיר מכפרות על הנכנס לעזרה בטומאה. ^[13]

"ועל הכהנים" כמשמען.

"ועל כל עם הקהל" אלו ישראל.

"יכפר" אלו הלויים.

הושוו כולן - כהנים לויים וישראלים - לכפרה אחת, שמתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות.

כלומר, הרי כבר נתכפרו כהנים וישראל על טומאת מקדש וקדשיו, אלו בפר ואלו בשעיר הנעשה בפנים, ובפסוק זה הרי מבואר שיש כפרה אחת לכהנים ולישראל, ובמה הכתוב מדבר: בשעיר המשתלח שכפרתו על שאר עבירות משותפת לכהנים ולישראל - דברי רבי יהודה;

הרי למדנו בשיטתו, שהשעיר המשתלח מכפר גם על הכהנים, והיינו דאמר רבי יהודה כאן, שאף שעיר המשתלח סמיכתו בבעלים הוא, כי אף הכהנים הסומכים בכלל הכפרה הם.

רבי שמעון אומר, אין הדבר כאשר אתה אומר, שהכהנים מתכפרים בוידויו של שעיר המשתלח על שאר עבירות, אלא כפרה אחרת היא לכהנים על שאר עבירות; שהרי לפי דבריך, מתכפרים הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו בדם הפר ובוידויו כאחד, ואילו ישראל מתכפרים על כך בדם השעיר לבדו שהרי אין לו וידוי, ואילו הוידוי שמתודים עליהם בשעיר המשתלח לכפרת שאר עבירות הוא בא; ואין הדבר כן, אלא:

כשם שדם שעיר הנעשה בפנים [השעיר החי שמזים מדמו בפנים] מכפר לבדו על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו, שהרי אי אתה יכול לומר שאינו מכפר לבדו אלא עם הוידוי, כי אין וידוי לשעיר הפנימי -

כך דם הפר לבדו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, והוידוי הנלוה אליו לא נצרך לכפרתם על טומאת מקדש וקדשיו, כי הדם הוא בנפש יכפר ולא נצרך הוידוי, וככפרת ישראל בשעיר הפנימי.

וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות, כך וידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות.

כלומר, כשם שהוידוי של ישראל לא בא כתוספת לדם השעיר, אלא לכפרת שאר עבירות, כך הוידוי של כהנים לשאר עבירות הוא בא ולא לטומאת מקדש וקדשיו, ואילו בוידויו של שעיר המשתלח מתכפרים ישראל לבדם ולא הכהנים שכבר נתכפרו בוידויו של פר. ^[14]

הרי למדנו, שלדעת רבי שמעון אין כפרה לכהנים בשעיר המשתלח, ואם כן סמיכתם עליו אינה סמיכת בעלים.

ומקשינן לרבי שמעון: הא ודאי הושוו!? כלומר, הרי בפסוק שהביא רבי יהודה מבואר, שכפרה משותפת יש לכהנים ולישראל, ואילו לרבי שמעון הרי אין הם מתכפרים בדבר אחד, כי על טומאת מקדש וקדשיו, מתכפרים הכהנים בפר, וישראל בשעיר הנעשה בפנים; ועל שאר עבירות הרי ישראל מתכפרים בשעיר המשתלח, והכהנים בוידויו של פר!?

ומשנינן: אין - הושוו דבני כפרה נינהו, מיהו כל חד וחד מכפר בדנפשיה; אין הכתוב בא לומר שיש להם כפרה אחת בקרבן אחד, אלא שלכל אלו יש כפרה, ואולם כפרתם אינה בדבר אחד, אלא כל אחד מתכפר בקרבן המיועד לו.

ומסכמת הגמרא את שיטותיהם: ^[15]

לרבי יהודה:

טומאת מקדש וקדשיו ישראל מכפרי בשעיר הנעשה בפנים, וכהנים בדם הפר של אהרן.

ובשאר עבירות, אלו ואלו מכפרי בוידוי שעיר המשתלח.

ולרבי שמעון: בשאר עבירות נמי חלוקים הכהנים מישראל, וכהנים בוידוי דפר מתכפרי ולא בשעיר המשתלח כישראל.

מביאה הגמרא עוד ברייתא אחרת שמבואר בה ככל אשר נתבאר לעיל במחלוקתם של רבי יהודה ורבי שמעון בשעיר המשתלח:

כדקתני עוד בברייתא אחרת:

אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח מתכפרים בשעיר המשתלח על שאר עבירות -

מה בין ישראל לכהנים ולכהן משיח, כלומר ובאיזו כפרה אין הם שוים?

אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ודם השעיר מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו; ואלו, דברי רבי יהודה הם.

רבי שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים; כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים.

תנו רבנן: פר ^[16] העלם דבר של ציבור טעון סמיכה, ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה כלל. דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: כך הוא החילוק שביניהם:

פר טעון סמיכה בזקנים [בסנהדרין], ואין שעירי עבודת כוכבים טעון סמיכה בזקנים אלא באהרן כלומר בכהנים, ^[17] אבל סמיכה צריך, כדיליף רבי שמעון מקרא בהמשך הענין.

ומקשינן על המבואר בברייתא זו לדעת רבי שמעון שסמיכת שעירי עבודת כוכבים בכהנים היא ; ורמינהו:

כתיב גבי שעיר המשתלח "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי", ולכך הצרך הכתוב לומר "החי" אף שבו עוסק הכתוב, כדי ללמד:

החי טעון סמיכה, ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה כלל. דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: לא למעט אותם מסמיכה לגמרי בא הכתוב, אלא כך תמעט:

חי טעון סמיכה באהרן,

הערות

^[1] א. אבל בפירוש הר"ש משאנץ בתורת כהנים [ויקרא א ו, על הפסוק והפשיט את העולה] כתב בתוך הדברים, שאף על שלמים היה מתודה כמו עולה; ראה דבריו שם, והובאו בהערה לקמן צג א, ראה שם. ב. האחרונים דנו בדין סמיכה, אם הוא דין אקרקפתא דגברא, או שהוא הכשר בקרבן, או שניהם גם יחד; ובהערות מכאן ועד סוף הפרק יובא נידון זה.

^[2] פירוש "פר הבא על כל המצוות" נתבאר על פי רש"י מכתב יד, וכן פירש הרע"ב. ומיהו בפירוש המיוחס לרש"י - בגמרא בד"ה ואין שעירי - נראה שהוא מפרש "פר הבא על כל המצוות" דהיינו הפר לעולה הנזכר [בבמדבר טו] עם שעירי עבודת כוכבים, וכלשון התורה שם "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה"; ומכל מקום מבואר בדבריו, שהן פר העלם דבר של ציבור והן פר זה טעונים סמיכה, אם כי עיקר סמיכה בתורה כתיב בפר העלם דבר של ציבור, ראה שם היטב, ובברכת הזבח וצאן קדשים על דבריו.

^[3] כתבו האחרונים ללמוד מכאן, ששעיר המשתלח לעזאזל קרבן הוא, ולפיכך נמנה הוא בין קרבנות הציבור הטעונות סמיכה.

^[4] בגמרא מתבאר, שאין הוא בא להוסיף על מנין קרבנות הציבור הטעונות סמיכה, אלא מוציא הוא את שעיר המשתלח היות ואין סמיכתו בבעלים, ומכניס תחתיו את שעירי עבודת כוכבים, ואילו לרבי יהודה אין שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה.

^[5] אבל קרבנות מן העוף אינם טעונות סמיכה, כמבואר ברמב"ם מעשה הקרבנות ג ז, ונלמד מדברי הגמרא בגיטין כח א, כמבואר בנושאי כלים שם.

^[6] נתבאר על פי רש"י בתמורה ב א; ויתבאר יותר בהערות שגמרא.

^[7] א. כתב בתוספות יום טוב: כשירש מאביו [כלומר, שהשאיר אביו נכסים, אז יבואו הנסכים מנכסיו], דהא "יורש" קרי ליה, [ומשמע שירש נכסים מאביו]. ב. במקדש דוד סימן י סק"ג תמה עליו: קשה לומר כן, דזה דוקא ביורש שירש ומשום שעבוד נכסים; דאי הניח נכסים ושעבודא דאורייתא, מאי איריא נסכים אף כל הקרבן מביא, כדאמרינן בקידושין יג ב, שהיורשים מביאים עולת יולדת של אמם אפילו כשלא הפרישתה מחיים, משום ששעבודא דאורייתא ; ואם שעבודא לאו דאורייתא, אם כן אפילו נסכים לא יביאו. ולכן ביאר, דלעולם יורשים מביאים נסכים בין ירשו בין לא ירשו, ולא תיקשי: כיון דלא ירשו למה להם להביא נסכים, דגדולה מזו אמרו בשקלים פרק ז משנה ה, בבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר:. דמתחילה היו ממשכנין את מוצאה עד שיביא נסכיה, אלמא דמדינא צריך המוצא להביא נסכיה משלו, ואם כן, הא לא גרע היורש ממוצא, כיון דהבעלים אינם בעולם, והבהמה היא ברשותו, לא גרע היורש ממוצא בהמה דצריך להביא נסכיה. אך מלשון הפירוש המיוחס לרש"י: ומביא נסכים שהיה אביו חייב להביא עם הזבח, נראה שלא כדבריו, כי לדעתו אין זה כלל מחמת חיוב אביו. ג. באור גדול בגליון המשניות חלק על התוספות יום טוב מטעם אחר: אפילו לא ירש כלום נמי מביא, דהיורש הרי הוי בעלים וסומך, ואף דשליח אינו סומך, מכל מקום יורש סומך, אלמא דהוי כבעלים ומתכפר, ולכן גם מימר, ומשום הכי מביא נסכים אף בלא ירש כלום, וכן פירש החזון איש. וכן מפורש בקרית ספר [פרק ג ממעשה הקרבנות] שדין הסמיכה הנסכים והתמורה ביורש הוא דין אחד, וכמו שהסמיכה ביורש נלמדת מתמורה כמבואר בגמרא, כך גם דין הנסכים ביורש נלמד ממנה; [ומתבאר גם לשון המשנה: והיורש סומך ומביא נסכים ומימר, כי כל שלשת הענינים האלו דין אחד הוא, שהיורש חשוב מתכפר לענין כל אלו]. ודברי הפירוש המיוחס לרש"י, יש לקיים עם פירוש זה, לפי מה שיתבאר בהערה 7 לצדד בדעתו, שאף מה שיורש סומך ומימר, יסוד הדין הוא משום שהוא במקום אביו, ראה שם. ד. על פי דברי המקדש דוד שם, והאור גדול שם, והעונג יום טוב, יש להעיר בזה: הנה לעיל נא ב הובאה המשנה בשקלים ז ו, גר שמת והניח זבחים: יש לו [למת] נסכים, קרבים משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור; וכתבו התוספות שם, דמיירי שהפרישן משלו, [ובאמת, כן משמע הלשון "יש לו נסכים"] ; ומשמע נמי, דאם היה זה ישראל שמת, כי אז היה הדין שאפילו אם אין לו נסכים אין קריבין משל ציבור אלא משל יורשים, וכמו שכתב רש"י שם. והנה לכאורה קשה: אם "שעבודא דאורייתא", אם כן למה דוקא כשהפרישן מחיים, והרי אף משאר נכסים שלו יש להביא נסכים ואף שמת הגר, וכשאר חובות הגר שגובים מנכסיו אם שעבודא דאורייתא! ? ובהכרח צריך לומר, שהתוספות מפרשים כן לפי דעת הסובר שעבודא לאו דאורייתא, ומכל מקום מבואר, דאם היה זה ישראל שמת היו מביאים היורשים, אפילו לא הניח אביהם נסכים, ומבואר דלא כהתוספות יום טוב. ועוד יש לומר בכוונת התוספות, דלענין נסכים אין שייך לדון שעבודא דאורייתא, כי חיוב הנסכים הוא בשעת הבאת הקרבן, ולא נשתעבדו נכסיו לזה; ואף לפירוש זה מוכח דלא כהתוספות יום טוב שהיורש מביא נסכים רק אם הניח אביו נכסים ומשום שעבוד. וכל שכן דתיקשי על התוספות יום טוב אם נפרש שלא כהתוספות, ו"יש לו נסכים" היינו שיש לו נכסים; שהרי תיקשי: מה בין גר שמת לשאר יורשים, והרי שניהם אינם מביאים אלא אם כן הניח אביהם נכסים, ומוכרח שגבי יורשים אין צורך לזה, ולעולם מביאים הם נסכים משלהם. ה. בעיקר שם יורש, אם הוא דוקא בבן, ואם יש בזה דיני קדימה, ואם מי שיורש על ידי משמוש נקרא יורש, ראה אבי עזרי פרק ג ממעשה הקרבנות.

^[8] בזבחים ו א מתבאר הטעם שהיורשים ממירים, ואף על גב שתמורה תלויה בבעלים, דהוא משום שהמתכפר עושה תמורה [הוא החשוב בעלים], והיורשים אם כי אין להם כפרה גמורה בקרבן אביהם, מכל מקום "מקופיא מתכפר". ובפשוטו, הגדר הוא שכפרה זו דיה כדי להמיר; וכן נראה מדברי התוספות בזבחים שם; וכן מפורש בפירוש הראב"ד לתורת כהנים בסופו, שכתב בטעם הדבר שיורש מימר: יורש (כך, תיבה זו אינה מובנת) כקרבן דידיה דמי, דאינהו נמי מכפרי בגווה. ואולם האחרונים הביאו ראיות שיש חולקים בזה; דהנה בשיטה מקובצת בהשמטות לתמורה ב א, כתב, דאם כי בסוגייתנו מבואר מקור לזה מהכתוב "המר ימיר", מכל מקום אף מסברא היינו יודעים שהיורש ממיר משום שכרעיה דאבוה הוא, ומשמע שאינו מטעם כפרתו של יורש, אלא שעומד תחת אביו, ראה שם; גם דקדקו קצת כן מלשון הפירוש המיוחס לרש"י כאן: שיכול להמיר בקרבן אביו כאביו, דמשמע נמי שבמקומו הוא עומד. ובכל זה יש לדון גם במה שיורש סומך, שהרי דין אחד הוא, כמבואר בגמרא לקמן צד א, שדין הסמיכה ביורש נלמדת מתמורה. וראה בכתבים המיוחסים להגרי"ז בתמורה ב א, שביאר, דאין היורש נעשה לבעל הקרבן, וסמיכתו אינה מדין חיוב הבעלים לסמוך, אלא משום שדין הסמיכה הוא גם דין בהכשר הקרבן, ולענין זה היורש יכול אף הוא לסמוך, ואינו נקרא אצלו קרבן דחבריה, [כן נראית כוונתו שם]: וראיה לזה מרבינו גרשום בערכין ב א, שאם כבר סמך עליו אביו לא היה היורש סומך, ולכאורה מה מהני מה שכבר אביו סמך; אלא ודאי מה שהוא יורש אינו עושה אותו לבעל הקרבן שיתחייב לסמוך, כמו שבעל הקרבן מחויב לסמוך, אלא רק זו מעלת היורש ואינו כמו איש אחר; וכל זה כשלא היה לקרבן זה סמיכה אז סומך היורש, אבל אם אביו כבר סמך עליו טרם שמת, אז גם היורש אינו סומך, ראה עוד שם; ויתבאר עוד מזה בהערות לקמן צג א, ראה שם.

^[9] ראה מנחת אריאל בביאור לשון "שעירי" שהוא לשון רבים.

^[10] א. כעין זה לעיל פח א. ב. בגמרא בעמוד ב יתבאר, שאם כי לדעת רבינא הלכה למשה מסיני היא ששתי סמיכות בציבור, מכל מקום רבי יהודה אינו סובר שהלכה למשה מסיני היא, אלא סימן בעלמא הוא שהיה בידי חכמים; ולפי זה רבינא לא אמר את דבריו כישוב על קושיא זו, אלא מימרא בפני עצמה היא, ועל פי דבריו מיישבת הגמרא את דברי רבי יהודה.

^[11] פירש במיוחס לרש"י: ולא הויא סמיכה; ופשטות כוונתו היא, כי מאחר שאין סמיכה אלא בבעלים, בהכרח שאין זה דין סמיכה של קרבנות אלא דין אחר הוא; [ויש שרצו לומר, שלשיטתו אין שעיר המשתלח חשוב "קרבן" כלל, והסמיכה מדין הוידוי הוא]. והיה אפשר לפרש, ש"גמירי שתי סמיכות בציבור" משמע סתם סמיכות שהן בבעלים, ולא זה שאינו בבעלים, וראה לשון רש"י מכתב יד כאן ; וראה עוד בלשון רש"י מכתב יד בעמוד ב בד"ה קראי למה לי שכתב גבי שעיר המשתלח "פשיטא דההיא סמיכה לאו סמיכה היא ובעי סמיכה אחרת להשלים סמיכות דרבינא"; וראה עוד מענין זה בהערות שבעמוד ב.

^[12] ואם תאמר: והרי בפר העלם דבר של ציבור ובשעירי עבודת כוכבים סומכים הזקנים, והם הרי אין מתכפרים עם כל הציבור, ומביאים קרבן בפני עצמן, לדעת רבי שמעון בהוריות ה א! ? כתבו התוספות [עמוד ב ד"ה הא]: והא דחשיבי זקנים בעלים:. כיון דעל ידיהן נעשה החטא, קרי להו בעלים; ראה עוד בזה בהערות שם.

^[13] כל מה שנתבאר הוא על פי רש"י בשבועות יג ב. והתוספות שם חלקו על פירושו, שהכוונה היא לנטמא לפני ולפנים, בהיכל, במזבח ובעזרות - ובין קושיותיהם הקשו: שצריך רש"י לדחוק ולפרש "מזבח כמשמעו" כגון שהקטיר עליו בטומאה, ואם כן היינו "טמא ששימש", ולא מצינו שיכפר השעיר הפנימי על כהן ששימש בטומאה; ועוד קושיות. ומיהו רש"י מכתב יד כאן, כתב: מזבח, שמכפרים על טומאה שנגע במזבח, ולא הזכיר הקרבה, וגם משמע שזה כולל את הנוגע בטומאה במזבח החיצון, אך יש לעיין: מה איסור יש בנגיעה במזבח בטומאה. והתוספות שם פירשו: אין כוונת הברייתא בפירוט כל אלו לבאר היכן היתה הטומאה, אלא הכוונה היא להזאות שנעשות במקומות אלו, ואף שבעזרה לא היתה הזאה, מכל מקום את שיירי הדם היה שופך על יסוד המזבח החיצון אשר בעזרה; ומיהו נתקשו בלשון "עזרות" שהוא לשון רבים, ראה עוד שם.

^[14] דברי רבי שמעון נתבארו על פי רש"י בשבועות יג ב; ודברי רש"י מכתב יד כאן טעונים תוספת ביאור, ראה בזה ב"יד בנימין".

^[15] כתב רש"י מכתב יד: האי דכתוב בספרים "לרבי יהודה: " [עד "כדקתני:. ", פירוש יתירא הוא.

^[16] בספרים שלפנינו איתא: תנו רבנן: "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר", פר טעון סמיכה:. ; והיינו דדרשינן תיבת "הפר" שהיא יתירה מאחר שהפרשה עוסקת בפר, והיה לו לומר "על ראשו", וכעין דרשת הברייתא הבאה מ"החי"; אלא שב"שיטה מקובצת" מחק תיבות אלו; אך בעמוד ב נראה בהדיא דגרסינן לה, וצריך תלמוד.

^[17] נתבאר על פי הפירוש המיוחס לרש"י.

נסכי רחלה (כבשה בת שנתיים) הבאה כקרבן, בכמה יין הוא מביא בנסכיה, האם כשל כבש או כשל איל? ופשטינא ליה ממתניתין [ופתרנו לו את שאלתו זו ממשנתנו במסכת שקלים], בסדר הבאת התרומות כי ארבעה סוגי חותמות נהגו במקדש, ועל אחד מהם היה כתוב "גדי", והוא היה משמש כסימן לצורך נסכי צאן של גדולים ושל קטנים, של זכרים ושל נקבות, חוץ משל אילים. ונמצאנו למדים שאין הבדל בין הנסכים של כבש וכבשה, בין שהם מבוגרים בין שהם צעירים, ואף הרחלה כמותם. ורק נסכי האיל שונים מנסכי שאר הצאן.

א משנה כל קרבנות הצבור אין בהן דין הסמיכה של הידים על ראש הקרבן חוץ מן קרבן הפר הבא על כל המצו‍ת (הנקרא כרגיל "פר העלם דבר של ציבור"), מובא כאשר הורו סנהדרין הוראת טעות, והתירו עשייתו של דבר שהוא אסור מן התורה באיסור חמור (שעונש העושה כן במזיד הריהו כרת, ובשוגג — בחטאת), והלך רוב עם ישראל ועשה כן, ולאחר מכן נודע לסנהדרין כי שגגו בהוראתם. וקרבן זה טעון סמיכת ידיהם של שלושה מחברי הסנהדרין עליו. וכן טעון סמיכה גם השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, שהכהן הגדול סומך את ידיו עליו. ר' שמעון אומר: בדומה לפר העלם דבר של ציבור, כן הדין אף בקרבן חטאת השעיר הבא על הוראת הסנהדרין בטעות להתיר מעשה עבודה זרה, ועשה רוב עם ישראל על פי הוראתם זו, ולאחר מכן נודעה להם טעות הוראתם זו — סומכים בית דין ידיהם עליו.

אבל כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה, חוץ מן קרבנות הבכור והמעשר והפסח. וקרבנו של

היורש, המביא את קרבן מורישו (כגון שהקדיש האב בהמה לקרבן עולה או שלמים, ומת) הריהו סומך על קרבן זה ומביא עימו מנחת נסכים. וכיוצא בדבר, נחשב היורש כבעלים של הקרבן אף לענין שהוא מימר (שיש בו דין תמורה: שאם המיר בהמת חולין בבהמת קרבן זו של אביו — הרי זו תמורה, שעבר על איסור תמורה, ושתיהן קדושות).

ב גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת תנא קמא כל קרבנות הציבור אינם טעונים סמיכה, חוץ מקרבן פר העלם דבר של ציבור ("פר הבא על כל המצוות") ושעיר המשתלח ביום הכיפורים. ולדעת ר' שמעון אף שעיר שגגת עבודה זרה של ציבור טעון סמיכה. ובענין מחלוקת זו עוד תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה, חוץ מפר הבא על כל המצו‍ת ושעירי עבודה זרה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: שעירי עבודה זרה אין בהן סמיכה, ואת מי מכלל קרבנות הציבור אביא בדין הסמיכה תחתיהם של שעירי עבודה זרה? את שעיר המשתלח.

ותחילה דנים בדבריו, וכי לא סגיא [לא די] לדעת ר' יהודה בכך שלא מעייל [לא יכניס] קרבן ציבור אחר במקום שעירי עבודה זרה, ויהיה דין הסמיכה נוהג רק בפר העלם דבר של ציבור? אמר רבינא בהסבר הדברים: גמירי [למודים, מקובל במסורת בידי חכמים] כי שתי סמיכות יש בקרבנות צבור. ולכך, כאשר הוציא ר' יהודה את שעירי עבודה זרה מדין סמיכה, צריך הוא להביא תחתם קרבן ציבור אחר שנוהג בו דין סמיכה.

אמר לו ר' שמעון לר' יהודה כקושיה על שיטתו: והלא אי אפשר לומר שינהג דין סמיכה בשעיר המשתלח, שהרי אין הסמיכה נעשית אלא בידי הבעלים של הקרבן, ואילו זה, השעיר המשתלח, אהרן הכהן הגדול וכמותו כן הכהן שיעמוד מבניו לשמש ככהן גדול, הם הסומכין בו, ואין הם בעליו של הקרבן המתכפרים בו בסמיכתם עליו! אמר לו ר' יהודה לר' שמעון בתשובה לשאלתו זו: אף זה השעיר המשתלח גם אהרן ובניו מתכפרין בו, והרי זו איפוא סמיכה בבעלים.

ובהסבר מחלוקת זו אמר ר' ירמיה: ואזדו לטעמייהו [והולכים ר' יהודה ור' שמעון במחלוקתם זו לפי טעמיהם, לשיטתם],

דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הפסוק (האמור בסוף סדר כפרת יום הכיפורים) העוסק בהזאת דם פר החטאת שמביא הכהן הגדול, ובהזאת דם שעיר החטאת המובא מאת בני ישראל: "וכפר את מקדש הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג), ובכוונת הדברים האמורים בכתוב זה אמרו: "וכפר את מקדש הקדש" — כתוב זה עניינו בכפרה על טומאת מקדש וקדשיו שאירעה בתחום לפני ולפנים (קודש הקדשים). "ואת אהל מועד" — כתוב זה עניינו בכפרת הטומאה שאירעה בהיכל. "ואת המזבח יכפר" — הרי זה כמשמעו. והכתוב היתר "יכפר" האמור בכתוב "ואת המזבח יכפר" (שהרי די היה לומר "ואת המזבח") — כוונתו: אלו טומאות שאירעו בתוך העזרות, שאף הן מתכפרות בהזאת דם הפר ודם השעיר של יום הכיפורים. "ועל הכהנים" — כמשמען, שהזאת דם הפר מכפרת על טומאת מקדש וקדשיו שנעשתה על ידי הכהנים. "ו על כל עם הקהל" — אלו ישראל, שאף הם מתכפרים, בהזאת דם השעיר, על טומאות מקדש וקדשיו שעשו. והכתוב היתר "יכפר" האמור בכתוב "ועל כל עם הקהל יכפר" — כוונתו: אלו הלוים, שמתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו שעשו.

ולאחר שלמדנו מכתובים נפרדים כי הכהנים והישראליים והלויים מתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בדם הפר ובדם שעיר החטאת, נמצא שהושוו כולן לכפרה אחת על שאר עבירות, שמתכפרין הם כולם בוידוי הנעשה על השעיר המשתלח לעזאזל. אלו דברי ר' יהודה. הרי שר' יהודה מגלה דעתו שאף הכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח.

ואילו ר' שמעון אומר: כשם שהזאת דם השעיר הנעשה בפנים בקדש הקדשים מכפר על ישראל על חטא טומאת מקדש וקדשיו, כך הזאת דם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו. וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות, כך וידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות. נמצא שלדעת ר' שמעון אין הכהנים מתכפרים על שאר עבירות בשעיר המשתלח, ומכאן שאין סמיכתם עליו סמיכת בעלים.

ושואלים על שיטתו זו של ר' שמעון: הא [הרי] ודאי למדים אנו מן הכתוב שלפנינו כי הושוו כולם, כהנים וישראליים, לכפרה על שאר עבירות, ומדוע הוא מחלק ביניהם, שכהנים מתכפרים בוידויו של פר ואילו ישראל מתכפרים בוידוי של שעיר המשתלח? ומשיבים: אין [כן], אמנם הושוו כהנים וישראליים לענין זה שבני כפרה נינהו [הם] על שאר עבירות שעשו, מיהו [ואולם] כל חד וחד [אחד ואחד] מהם הריהו מכפר בדנפשיה [מתכפר בשל עצמו]: כהנים מתכפרים בוידויו של פר (המובא על ידי הכהן), וישראליים מתכפרים בוידויו של שעיר המשתלח.

ובסיכום: לשיטת ר' יהודה — על טומאת מקדש וקדשיו ישראל מכפרי [מתכפרים] בהזאת הדם של השעיר הנעשה בפנים (שעיר החטאת), והכהנים מתכפרים על טומאה זו בהזאת דם הפר של אהרן, ואילו בשאר עבירות אלו ואלו (כהנים וישראליים) מכפרי [מתכפרים] בוידוי שעיר המשתלח לעזאזל. ולשיטת ר' שמעון — בשאר עבירות נמי [גם כן] כהנים בוידוי של פר מתכפרי [מתכפרים],

כדקתני [כמו ששנינו] בברייתא אחרת: אחד (בין) ישראל ואחד (ובין) כהנים ואחד (ובין) כהן משיח כולם שווים לכפרה ביום הכיפורים על שאר עבירות שעשו, שכולם מתכפרים בשעיר המשתלח לעזאזל. מה איפוא הוא ההבדל בין כפרתם של ישראל לכפרה לכהנים ולכהן משיח? אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ואילו הישראליים מתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בדם שעיר החטאת. זו דברי ר' יהודה. ואילו

ר' שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים. וכשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים.

ג ועוד במחלוקתם של ר' יהודה ור' שמעון, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] נאמר בפר העלם דבר של ציבור "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר" (ויקרא ד, טו), ובא לשון הדגשה זו ("הפר") להורות כי דווקא פר העלם דבר של ציבור טעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה, אלו דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר: בא הכתוב להורות כי דווקא פר טעון סמיכה בזקנים, ואין שעירי עבודה זרה טעון סמיכה בזקנים, אלא באהרן, כלומר, הכהן הגדול סומך עליו.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במקום אחר על הנאמר בשעיר המשתלח לעזאזל "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם..." (שם טז, כא), ובא לשון הדגשה זו ("החי") לומר — דווקא השעיר החי (שעיר המשתלח לעזאזל) הוא הטעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' שמעון אומר: הכתוב בא להורות כי דווקא השעיר החי טעון סמיכה באהרן, כלומר, בכהן גדול,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

How much wine is used for the libations of a ewe? And I resolved this question from that which is stated in a mishna (Shekalim 14b): Generally, the wine for libations would be procured from the supplies of the Temple. One bringing an offering would pay the Temple treasurer for the quantity of wine required, and then the treasurer would give him a token as a receipt indicating what had been paid for. The individual would then proceed to the official appointed over the Temple’s supplies to collect the wine he had paid for. If the token had the word: Kid, it could be used to collect wine for libations for sheep, whether large or small, male or female, except for those of rams. Evidently, the same quantity is required for the libations of ewes as for lambs.

MISHNA: For all communal offerings there is no mitzva of placing hands on the head of the offering, except for the bull that comes to atone for a community-wide violation of any one of the mitzvot that was perpetrated due to an erroneous ruling of the Sanhedrin, where the judges of the Sanhedrin are required to place their hands upon its head (see Leviticus 4:13–21); and the scapegoat brought on Yom Kippur, upon which the High Priest places his hands (see Leviticus, chapter 16). Rabbi Shimon says: Also in the case of the goat that comes to atone for a community-wide perpetration of idol worship that occurred due to an erroneous ruling of the Sanhedrin, the judges of the Sanhedrin are required to place their hands upon its head (see Numbers 15:22–26).

All offerings of an individual require placing hands, except for the firstborn offering, the animal tithe offering, and the Paschal offering.

The mitzva of placing hands is performed by the owner of the offering. The mishna adds: And if the owner died, then the heir is regarded as the offering’s owner and so he places his hands on the offering and brings the accompanying libations. And furthermore, he can substitute a non-sacred animal for it. Although it is prohibited to perform an act of substitution, if the owner of an offering does this, his attempt is successful to the extent that the non-sacred animal is thereby consecrated, even though the original offering also remains sacred.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: For all communal offerings there is no mitzva of placing hands, except for the bull that comes to atone for a community-wide violation of any one of the mitzvot, and the goats that come to atone for a community-wide violation of the prohibition of idol worship; this is the statement of Rabbi Shimon. Rabbi Yehuda says: There is no mitzva of placing hands with regard to the goats that come to atone for idol worship. But if this is the halakha, which offering shall I bring in their place? The scapegoat.

The Gemara interrupts the citation of the baraita with a question: Why does Rabbi Yehuda search for an additional case? Is it not possible not to insert an additional case? Ravina said: It is learned as a tradition that there are two instances in which placing hands is required for communal offerings.

The baraita continues: Rabbi Shimon said to Rabbi Yehuda: How can you include the scapegoat as one of the two cases requiring the placing of hands? Isn’t it the halakha that placing hands can be performed only by the offering’s owner, i.e., the one who will achieve atonement through the sacrifice of the offering? And with regard to this offering, the scapegoat, it is Aaron the High Priest or whichever of his sons serves as High Priest who places his hands on it, and yet it is not he who achieves atonement through it. Rabbi Yehuda said to him: With regard to this offering as well, that halakha is fulfilled because Aaron and his sons are considered owners, as they also achieve atonement through it together with the rest of the community.

The Gemara elaborates on the dispute. Rabbi Yirmeya said: And Rabbi Shimon and Rabbi Yehuda, who disagree as to whether the High Priest achieves atonement through the scapegoat, each follow their standard line of reasoning.

This is as it is taught in a baraita: At the end of the passage delineating the Yom Kippur Temple service, the verse states: “He shall bring atonement upon the sanctum of the sacred, and upon the Tent of Meeting and the altar he shall effect atonement; and upon the priests and upon all the people, shall he bring atonement” (Leviticus 16:33). “He shall bring atonement upon the sanctum of the sacred”; this is referring to the innermost sanctum, i.e., the Holy of Holies. “And upon the Tent of Meeting”; this is referring to the Sanctuary. “And the altar”; this is understood in accordance with its plain meaning. “He shall effect atonement”; this is referring to the Temple courtyards. “And upon the priests”; this is understood in accordance with its plain meaning. “And upon all the people”; these are the Israelites. “Shall he bring atonement”; this is referring to the Levites.

All of them are equated with regard to the fact that they are all atoned for through one atonement, i.e., that they are atoned for by the scapegoat for all transgressions other than the defiling of the Temple or its sacrificial foods. This is the statement of Rabbi Yehuda.

The baraita continues: Rabbi Shimon says: Just as the blood of the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary atones for Israelites for their defiling of the Temple or its sacrificial foods, so too, the blood of the bull of the High Priest, whose blood presentation is also performed inside the Sanctuary, atones for the priests for their defiling of the Temple or its sacrificial foods. And just as the confession made over the scapegoat atones for Israelites for other transgressions, so too, the confession made over the bull atones for the priests for other transgressions. It is apparent from the baraita that it is only according to the opinion of Rabbi Yehuda that the scapegoat atones for both Israelites and priests, and consequently the High Priest may be considered an owner with regard to the mitzva of placing hands.

The Gemara analyzes Rabbi Shimon’s opinion: And according to Rabbi Shimon, one can ask: Weren’t both Israelites and priests certainly equated in the verse in Leviticus? In what way are they equated in the verse? The Gemara explains: Yes, according to his opinion they are equated in that they are all subject to atonement on Yom Kippur, but each one of the groups achieves atonement in its own way. The priests achieve atonement through the bull brought by the High Priest and his confession, while the Israelites and Levites achieve atonement through the confession over the scapegoat.

The Gemara summarizes: According to the opinion of Rabbi Yehuda, for the defiling of the Temple or its sacrificial foods, Israelites achieve atonemment through the presentation of the blood of the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, and the priests achieve atonemment through the presentation of the blood of the bull of Aaron, i.e., of the High Priest. And for other transgressions, both these Israelites and those priests achieve atonement through the confession made over the scapegoat. But according to Rabbi Shimon, for other transgressions as well, the priests achieve atonement through the confession made over the bull of the High Priest.

This understanding of their dispute is just like that which is taught in a mishna (Shevuot 2b): Israelites and priests and the anointed priest, i.e., the High Priest, achieve atonement from the scapegoat equally. What is the difference between Israelites, priests, and the anointed priest? It is only that the bull of the High Priest that he offers on Yom Kippur atones for the priests for their defiling of the Temple or its sacrificial foods, whereas the Israelites achieve atonement for defiling caused by them through the goats that are sacrificed on Yom Kippur; this is the statement of Rabbi Yehuda.

And Rabbi Shimon says: With regard to the defiling of the Temple or its sacrificial foods, just as the blood of the goat, whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, atones for Israelites, so too, the blood of the bull of the High Priest, whose blood presentation is also performed inside the Sanctuary, atones for the priests. And for all other transgressions, just as the confession made over the scapegoat atones for Israelites, so too, the confession made over the bull atones for the priests.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree as to whether or not the goats that come for a community-wide violation of the prohibition against idol worship require the rite of placing hands. With regard to this, the Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the bull that comes to atone for a community-wide violation of one of the mitzvot: “And the elders of the congregation shall place their hands upon the head of the bull before the Lord” (Leviticus 4:15). The verse specifies that this requirement applies to the bull to indicate that, with regard to offerings brought for community-wide transgressions, only the bull requires placing hands, but the goats brought for idol worship do not require placing hands; this is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Shimon says: Both offerings require placing hands. The verse specifies the requirement with regard to the bull because only it requires that placing hands be performed by Elders of the Sanhedrin, but the goats brought for idol worship do not require that placing hands be performed by the Elders, but rather by Aaron, i.e., the High Priest.

And the Gemara raises a contradiction from another baraita: With regard to the Yom Kippur scapegoat, the verse states: “And Aaron shall place both his hands upon the head of the live goat, and confess over him all the iniquities of the children of Israel, and all their transgressions, even all their sins” (Leviticus 16:21). The emphasis of “the live goat” indicates that with regard to communal offerings of goats, only the live goat, i.e., the scapegoat, requires placing hands, but the goats brought for idol worship do not require placing hands; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: Both offerings require placing hands. The verse specifies the requirement with regard to the live goat to teach that it requires that placing hands be performed by Aaron, i.e., the High Priest,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נסכי רחלה בכמה יין צריכה היה רוצה לנסותנו אם היינו מפרישים בין גדולה לקטנה:

ואמרי' ליה מתני' היא במס' שקלים ארבע חותמות היו במקדש וכתוב עליהן עגל זכר גדי כו' גדי משמש עם נסכי צאן בין גדולה בין קטנה בין זכרים בין נקבות נסכיהן שוה חוץ משל אילים. מי שהוא מבקש נסכים הולך אצל יוחנן שהוא הי' ממונה על החותמות:

ושעירי ע"ז דיליף מעיני מעיני מפר העלם דבר היינו פר הבא על כל המצות:

א"ל ר' יהודה אף זה אהרן ובניו מתכפרין. בו עם הצבור וסמיכה בבעלים היא:

וכפר את מקדש הקדש זה היה אחר שגמר כל ההזאות והיה נוטל מדם השעיר הנעשה בפנים ומדם הפר ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו בין דלפני לפנים בין דהיכל בין דעזרות כהנים והקהל והלוים הושוו שמתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עברות וכיון דמתכפרין בו הכהנים הויא סמיכה בבעלים (והינו) ואזדא ר' יהודה לטעמיה ורבי שמעון לטעמיה דאמר אין מתכפרין בו ולא הויא סמיכה בבעלים:

ור' שמעון הא ודאי קתני ברייתא דהושוו כלומר שמתכפרין בשעיר:

לא הושוו. דבני כפרה וכל חד וחד בדנפשיה כהנים בפר וישראל בשעיר כדקתני בשבועות אחד כהנים ואחד ישראל ואחד כהן משיח מתכפרין בשאר עבירות בשעיר המשתלח מה בין ישראל לכהנים וכו' זה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר כו':

החי וסמך אהרן את ידיו על ראש השעיר החי היינו שעיר המשתלח וקשיא דר' שמעון אדר' שמעון התם קאמר באהרן והכא בזקנים:

רש"י ד"ה ור"ש. דאומר הא קתני ברייתא דהושוו כולן (כ"ה גי' הצ"ק) כו'. הלשון תמוה דהא בברייתא ר"י קא"ל ור"ש הא קפליג עליה בזה והכי ה"ל לפרש דהקושיא היא מקרא דע"כ השוום ומשני אין כו':

רש"י ד"ה א"ל מאי הושוו. ישראל בדם כו'. לכאורה לפי הענין ה"ל לפרש ישראל בוידוי השעיר והכהנים בוידוי הפר. ואולי דבא לומר דטעמא דר"ש דלהכי השוום לומר דמה ישראל מתכפרים בדם השעיר לחוד בלא וידוי אף הכהנים מתכפרים בדם הפר לחוד והוידוי ע"כ בא לכפר עליהם בשאר עבירות. אולם בשבועות מפרש הש"ס טעמא דר"ש ממקום אחר ע"ש:

נסבי רחלה בבמה. יין היא צריכה שהיה רצונו לנסותינו אם היינו מפרישין בין זכר לנקבה. ע''א בין רחלה לכבשה ואמרינן ליה מתני' היא במסכת שקלים ארבע חותמות היו במקדש עגל זכר גדי חוטא גדי משמש נסכי צאן שמאותו חותם שכתוב עליו גדי היו לוקחין נסכים לקרבן צאן בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות דהיינו נמי לכבשה ורחלה דכולן נסכיהן שוין חוץ משל אילים שלא היו נוטלין משם לצורך נסכי אילים לפי שאין נסכין שוין לנסכין דהני דהכבש היה טעון רביעית ההין לעשרון אחד מי שהיה מבקש נסכים הלך אצל יוחנן הממונה על החותמות ונותן על נסכיו ונותן לו חותם והולך אצל גזבר הממונה על היין ונותן לו חותם והוא נותן לו נסכים: מתני' היורש סומך. על קרבן אביו לאחר מיתת אביו: ומביא נסכים. שהיה אביו חייב להביא עם הזבח: ומימר. שיכול להמיר בקרבן אביו כאביו: גמ' וזה. שעיר המשתלח אהרן ובניו סומכין בו ולא בעלים ולא הויא סמיכה: אמר לו רבי יהודה אף זה אהרן ובניו מתכפרים. עם הצבור וסמיכה בבעלים היא: וכפר את מקדש הקדש זה כו'. אחר שגמר כל ההזאות והיה נוטל מדם הפר ומדם השעיר הנעשה בפנים ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו שהיתה בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף בין לפני ולפנים בין דהיכל בין דעזרות ומכפר דם השעיר על ישראל ודם הפר על הכהנים: כהנים והקהל והלוים הושוו. שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות וכיון דמתכפרין בו הכהנים הויא סמיכה בבעלים: ור' שמעון אומר. אין דודאי בהא אמינא כוותך דכשם שמתכפרין בשעיר הנעשה בפנים וכו' אבל בהא לא אמינא כוותך דכשם שוידוי וכו': ורבי שמעון. דאומר דאין הכהנים מתכפרין בשעיר המשתלח הא קתני ברייתא דהושוו כלומר שמתכפרין בשעיר: אמר לך מאי הושוו דבני כפרה נינהו אבל כל חד וחד מכפר בדנפשיה. ישראל בדם השעיר והכהנים בדם הפר: אחד ישראל אחד כהן משיח ואחד כהנים. מתכפרין בשאר עבירות בשעיר המשתלח: מה בין ישראל לכהנים וכו. זו דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר וכו': תנו רבנן וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר. דכתיב בפר העלם דבר של צבור כו': ואין שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה. וב' סמיכות הן פר העלם דבר של צבור . ופר הבא על כל המצות [דגמר מעיני עיני מפר העלם דבר של צבור]: אלא באהרן. כלומר בכהן ואף על גב דכהנים לא עבדו [עבודת כוכבים] סומך הכהן על השעיר: החי. וסמך אהרן וגו' השעיר החי (ויקרא טז):

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל מתני' היא. [במס' שקלים] דתנו [ארבע חותמות] היו במקדש [ועל אחד היה] כתוב גדי: נסכי צאו. זכרים ונקבות של גדולים ושל קטנים שהיה מביא ביו גדול בין קטן ביו זכרים ובין נקבה ולא [היה מביא מביתו] יין וסולת [אלא היה] נותו מעות [לגזבר והיה נות לו] גזבר חותם [שהיה כתוב] עליו גדי [ומוסר להממונה] על הסלתות ונסכים: דנסכיו היה להם חותם שמדה אחרת [היה להם] אלמא דבגדי דקתני אנקבות דנקבות ביו גדולה ובין קטנה מדה [אחת להן]: מתני' פר הבא על כל המצות. עבירה מכל המצות כגון [שהורו] ב''ד שחלב מותר [מביאיו] פר העלם דבר וסמיכה כתיב [ביה]: ושעיר עכו''מ. דכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו וכו': היורש סומך. אם התנדב אביו קרבן עולה ושלמים ומת [סומך] היורש עליו: ומימר. אם המיר אותו בבהמה אחרת תמורה חלה עליהו ושתיהן קדושות כאילו המיר אביי: גמ' גמירי שתי סמיכות בצבור. הילכך לא סגי דלא מעייל: וזה. שעיר המשתלח: אהרן ובניו סומכים. כדכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו הלכך לאו עיקרן ואינו משלים שתי סמיכות של צבור: אף זה. שעיר המשתלח אהרן ובניו מתכפרים בו על שאר עבירות חוץ מטומאת מקדש וקדשיו. לטעמייהו. דאפליגו בעלמא דלרבי יהודה אהרן ובניו מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות חוץ מטומאת מקדש וקדשיו וכבעלים [הוי] בהו ולר' שמעון [אין] מתכפרין בו: וכפר את מקדש הקדש. לאחר [שגמר] ההזאות בפר [ושעיר של] יום הכפורים כתיב באחרי מות. זה לפני ולפנים. ששעיר הנעשה [בפנים] ופר מכפרים על [טומאת] מקדש וקדשיו [שנכנס] לפני ולפנים: מזבח. שמכפרים על טומאה שנגע במזבח וכגוו שהיתה לו ידיעה בתחלה כשנטמא [ונעלם] ממנו טומאה זו או [העלם קדש] ונגע בו ושעיר הנעשה [בפנים מכפר] עד שיודע ויביא קרבו עולה ויורד [כדאמר] בשבועות: הושוו כולן. כהנים לוים וישראלים הושוו בהאי יכפר דכתיב על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר [לומר דמכפר] בשעיר המשתלח אפאר עבירות דבטומאת מקדש וקדשיו ליכא למימר דמכפר דהא דם הפר מכפר על הכהנים [ודם] שעיר [הפנימי] על ישראל לדברי הכל כדאמר בפ''ק דשבועות: ר' שמעון אומר. בהאי שפיר קאמרת דבטומאת מקדש וקדשיו לא הושוו דכשם שדם השעיר וכו' אבל בהאי פלגינא עלך כשם שוידוי של שעיר המשתלח כו' כך וידוי של פר כו'. וקא פריך ור''ש היכי מצי למימר דאין כהנים מתכפרים בשעיר המשתלח: הא ודאי הושוו. לכפרה אמת כהנים לוים וישראלים בהאי יכפר בתרא דודאי הושוו כהנים לוים וישראלים דבני כפרה נינהו ולעולם אף בשאר עבירות כל חד מתכפר באפיה נפשיה כדאמרו: האי דכתוב בספרים לר' יהודה כו' פירוש יתירא הוא: אמד ישראל ואחד כהנים ואחד כהו משיח. לעיל מיניה [מיירי] בכפרת שעיר המשתלח וקאמר אמד כהנים כו' מתכפרים בו בשאר עבירות: אלא שדם הפר מכפר על הכהנים ודם השעיר הנעשה בפנים על ישראל: ת''ר הפר. וסמכו זקני העדה על ראש הפר: החי. על ראש השעיר החי:

וכפר את מקדש הקודש זה לפני ולפנים אהל מועד זה היכל מזבח כמשמעו. בפ''ק דשבועות (דף יג:) פירש בקונטרס דמיירי בטמא ששימש לפני ולפנים או בהיכל או במזבח ותימה דלא אשכחן דמכפר שעיר הנעשה בפנים אמשמש בטומאה וכאן פירש בקונטרס דמיירי בטמא שנכנס לפני ולפנים או נגע במזבח וקשה דאמאי בעי קרא הכא אכל חד וחד הא בפ''ב דשבועות (דף טז:) נפקא כרת בכולהו מחד קרא מדכתיב משכן ומקדש אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים ושמא מאחר דנפקא לן הכא בכולהו דמתכפרין לא מיבעי לענין כרת אלא חד קרא ועוד קשה הא דתניא בפ''ק דשבועות (דף ז:) וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל שיש לי בענין הזה להביא שלש טומאות טומאת עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים וקאמר רבי שמעון ממקומו הוא מוכרח הוה ליה למימר מהכא דעל כרחך בטומאת הקודש הכתוב מדבר ועוד דבסוף הוציאו לו (יומא סא.) מייתי לה אמתני' בנשפך הדם יביא אחר ויחזור ויזה תחלה בפנים וכן בהיכל וכן במזבח הזהב משמע בהדיא דלענין הזאות דריש דמזה על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב ושירי הדם על יסוד מזבח החיצון וקרי ליה למזבח החיצון עזרות לפי שהיה בעזרה דאיכא עזרת כהנים ועזרת ישראל דקדושתם שוה ליחשב מחנה שכינה ואע''ג דכולהו הזאות כבר כתיבי ואפילו עיכובא דרשינן מוכלה בפרק ב' דשבועות (דף טז) אם כילה כיפר ואם לא כילה לא כיפר איצטריך האי קרא דלא תימא הני מילי אהרן להכי כתב רחמנא וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא כדדרשינן בתורת כהנים וכתיב בתריה וכפר את מקדש הקודש: הושוו כולן לכפרה אחת שמתכפרין בשעיר המשתלח. אבל בשעיר הנעשה בפנים לא הושוו דאין כהנים מתכפרים כדדרשינן בפ''ק דשבועות (דף יג:) דכתיב אשר לעם ואם תאמר ולוים במה מתכפרים אי בשעיר הנעשה בפנים אשר לעם כתיב ואיכא למאן דאמר בפרק הזרוע (חולין קלא:) לוים לא איקרו עם ואי בפרו של אהרן ביתו כתיב דהיינו כהנים ויש לומר דמתכפרין בשעיר הנעשה בפנים מאחר דכתיב יכפר אלו הלוים דאשמועינן קרא דמתכפרין: ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה. ואיצטריך קרא למעוטי דלא תילף מפר העלם דבר של צבור דזה צבור והאי צבור אי נמי משום דר' שמעון מרבי להו בסמוך מדכתיב (ויקרא ד) וסמך ידו על ראש השעיר ור' יהודה מוקי לה לרבות שעיר נחשון ואיפכא לא מסתברא ליה למימר דמהחי ממעט שעיר נחשון ומהשעיר ירבה שעירי עבודת כוכבים משום דמהשעיר דכתי' גבי נשיא אית לן לרבויי טפי נמי שעיר נשיא כמו שעיר דנחשון ולי נראה דלהכי ליכא למימר חי למעט [שעיר] נחשון משום דאי אמרת בשלמא לרבות שפיר אלא אי אמרת למעט לשתוק קרא מיניה דשעה מדורות לא ילפינן כדאמר פ' כל המנחות באות מצה (לעיל דף נט.) גבי מנחת שמיני ללבונה: