דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

מנחות צא ע"א - טקסט הדף

הואיל וכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדו דמי ולרבי יאשיה דאמר אע''ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדו דמי ליבעי קרא הכתיב {ויקרא א-ג} אם עולה קרבנו מן הבקר {ויקרא א-י} ואם מן הצאן קרבנו ואידך איצטריך ס''ד אמינא הני מילי במפרש אבל בסתמא לייתי מתרוייהו קמ''ל אמר מר תודה מנין ת''ל או זבח אטו תודה לאו זבח הוא איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואיכא לחם בהדה לא תיבעי נסכים ומאי שנא מאיל נזיר דאיכא בהדיה לחם ובעי נסכים סלקא דעתך אמינא התם שני מינין הכא ארבעת מינין קמ''ל ולכתוב רחמנא {במדבר טו-ג/ח ??} לפלא נדר או לנדבה ולא בעי עולה אי לא כתב רחמנא עולה הוה אמינא ועשיתם אשה לה' כלל לפלא נדר או לנדבה פרט לריח ניחוח חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שאינו בא על חטא אף כל שאין בא על חטא אוציא חטאת ואשם שהן באין על חטא אביא בכור ומעשר ופסח שאין באין על חטא ת''ל עולה השתא דכתיב עולה כלל ופרט מה מרבית ביה מה הפרט מפורש שאינו מחוייב ועומד אף כל שאינו מחוייב ועומד להביא ולדות קדשים ותמורתן ועולה הבאה מן המותרות ואשם שניתק לרעיה וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן והשתא דאמרת או לדרשא לפלא נדר או לנדבה למה לי לחלקם איצטריך סלקא דעתך אמינא עד דמייתי נדר ונדבה לא ליבעי נסכים קמ''ל דאייתי נדר לחודיה ליבעי נסכים ואי אייתי נדבה לחודיה לייתי נסכים הניחא לרבי יאשיה אלא לר' יונתן למה לי ס''ד אמינא אייתי נדר לחודיה ליבעי נסכים אייתי נדבה לחודיה ליבעי נסכים אייתי נדר ונדבה תיסגי בנסכים דחד קמ''ל או במועדיכם למה לי סלקא דעתך אמינא ה''מ דקא מייתי עולה בנדר ושלמים בנדבה אי נמי איפכא אבל היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר אי נמי עולה ושלמים בנדבה שם נדר אחד ושם נדבה אחת היא ותיסגי ליה בנסכים דחד קמ''ל או במועדיכם {במדבר טו-ח} וכי תעשה בן בקר עולה או זבח למה לי איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר אי נמי עולה ושלמים בנדבה אבל היכא דקא מייתי שתי עולות חדא בנדר וחדא בנדבה אי נמי שני שלמים אחד בנדר ואחד בנדבה אימא שם שלמים אחת היא שם עולה אחת היא ותיסגי ליה בנסכים דחד קמ''ל {במדבר טו-ח} לפלא נדר או שלמים למה לי סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דמייתי שתי עולות חדא בנדר וחדא בנדבה אי נמי שני שלמים חדא בנדר וחדא בנדבה אבל היכא דקא מייתי שתי עולות בנדר ושתי עולות בנדבה אי נמי שני שלמים בנדר ושני שלמים בנדבה שם עולה אחד הוא ושם נדר אחד הוא ותיסגי ליה בנסכים דחד קמ''ל ורבי יאשיה האי מן הבקר או מן הצאן למה לי סלקא דעתך אמינא הני מילי [בתרי מיני אבל בחד מינא תסגי ליה בנסכים דחד קמ''ל {במדבר טו-יב} ככה תעשו לאחד למה לי סד''א הני מילי] בזה אחר זה אבל בבת אחת תיסגי ליה בנסכים דחד קמ''ל: אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעון נסכים: מנא הני מילי דת''ר {ויקרא יד-י} ושלשה עשרונים סלת מנחה במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר אתה אומר במנחה הבאה עם הזבח או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה כשהוא אומר {ויקרא יד-כ} והעלה הכהן את העולה ואת המנחה הוי אומר במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר ועדיין איני יודע אם טעונה נסכים ואם לאו ת''ל {במדבר טו-ה} ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד עולה זו עולת מצורע זבח זו חטאת מצורע או לזבח זו אשם מצורע ותיפוק ליה תרוייהו מזבח

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צא - א

הואיל וכתיב "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" ולא אמר "מן הצאן" כמו שאמר "מן הבקר", [1] כמאן דכתיב "מן הבקר ומן הצאן יחדיו" דמי.

ומקשינן לרבי יאשיה דאמר גבי קללת אביו ואמו: אף על גב דלא כתיב "יחדיו" כמאן דכתיב "יחדיו" דמי, ואם כן בלא "או" לא הייתי יודע שאינו צריך להביא בקר וצאן גם יחד, ותיקשי:

ליבעי קרא [יצטרך מקרא], כלומר, הרי נצרך הכתוב כולו כדי לחלק שאינו חייב בבקר וצאן כאחד, ושוב אי אתה יכול לדרוש מפסוק זה למעט עולת העוף!? [2]

ומשנינן: הכתיב שם בפרשת ויקרא:

"אם עולה קרבנו מן הבקר", וכתיב עוד שם "ואם מן הצאן קרבנו... ", הרי למדנו שהוא מביא קרבן או מן הבקר או מן הצאן, ואינו צריך להביא את שניהם.

ומפרשת הגמרא: ואידך, היינו רבי יונתן שהוא מצריך את הכתוב בפרשת נסכים ללמד שאינו מביא את שניהם כאחד, ואין די לו בכתובים שבפרשת ויקרא ללמד על זה, היינו משום שהוא סובר:

מכל מקום איצטריך עוד כתוב בפרשת נסכים להפריד ביניהם, כי מהפסוקים שבפרשת ויקרא לבדם, עדיין סלקא דעתך אמינא:

הני מילי - שהוא מביא או מן הצאן או מן הבקר - בדמפרשבפיו בשעת נדרו מה יביא, אבל בסתמא שאמר "הרי עלי עולה", כי אז לייתי מתרוייהו [חייב הוא להביא את שניהם] - קא משמע לן הכתוב בפרשת נסכים, שאף בסתמא מביא הוא או צאן או בקר.

אמר מר בברייתא: תודה מנין שהיא טעונה נסכים, תלמוד לומר "או" זבח:

ומקשינן עלה: אטו תודה לאו "זבח" הוא, ולמה צריך לרבותו מ"או"!?

ומשנינן: איצטריך "או" לרבות את התודה, כי: סלקא דעתך אמינא: הואיל ואיכא לחם בהדה, היות ועם תודה מביא הוא ארבעה מיני לחם, אם כן לא תיבעי נסכים, שהלחם בא במקומם - [3]

לפיכך צריך "או" לרבות את התודה לנסכים.

ומקשינן עלה: האיך הייתי אומר שהלחם בא במקום הנסכים, ומאי שנא מאיל [שלמים של] נזיר [שהוא מביא במלאת ימי נזרו] דאיכא בהדיה לחם ובעי נסכים, [שהוא מביא לחם עמו, ומכל מקום צריך הוא גם נסכים], וכמאמר הכתוב [במדבר ו יז]: "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו"!?

ומשנינן: מכל מקום סלקא דעתך אמינא דתודה לא בעי נסכים ואינו דומה לאיל נזיר, ומשום, דהתם - גבי איל נזיר - שני מינין של לחם בלבד הוא מביא [חלות ורקיקין של מצה], ואילו הכא - גבי תודה - ארבעה מינין הוא מביא, [חלות רקיקין ורבוכה של מצה, ועוד מביא חלות חמץ], ולפיכך הייתי אומר שהם באים במקום נסכים - [4]

קא משמע לן "או" שאף תודה טעונה נסכים.

תו מקשינן אברייתא ששנינו בה: יכול כל העולה לאישים יהא טעון נסכים, אפילו מנחה, תלמוד לומר "עולה". יכול שאני מרבה אף בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם, תלמוד לומר "לפלא נדר או בנדבה", בא בנדר ונדבה טעון נסכים, שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים:

ולכתוב רחמנא "לפלא נדר או בנדבה", ולא בעי "עולה" שאף היא בכלל נדר או נדבה!? [5]

ומשנינן: אי לא כתב רחמנא "עולה", לא הייתי יודע ללמוד מ"לפלא נדר או נדבה" למעט בכור ומעשר ופסח שאינם באים בנדר ונדבה, וכמבואר בברייתא; כי:

הוה אמינא: כיון דכתיב "ועשיתם אשה לה' [עולה או זבח] לפלא נדר או בנדבה [או במועדיכם], לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן", אם כן: "ועשיתם אשה לה'" הרי "כלל" -

"לפלא נדר או בנדבה" הרי "פרט" -

"לעשות [6] ריח ניחוח" הרי חזר וכלל. "כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט", והיינו, שהכתוב בא לרבות אף מה שאינו בא בנדר ובנדבה, ולא הייתי ממעט מ"לפלא נדר או בנדבה" בכור מעשר ופסח, אלא כך הייתי אומר:

מה הפרט מפורש דבר שאינו בא על חטא, אף כל שאין בא על חטא -

ואוציא רק חטאת ואשם שהן באין על חטא, אבל אביא - על ידי הכלל - בכור ומעשר ופסח שאין באין על חטא -

לפיכך תלמוד לומר: "עולה", שהוא מיותר, כדי ללמד שמידת "כלל ופרט וכלל" נדרשת: בא בנדר ונדבה טעון נסכים, שאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים, וללמד שבכור מעשר ופסח פטורים מהבאת נסכים.

ומקשינן: השתא דכתיב "עולה", ונתמעטו אף הבכור הפסח והמעשר מהבאת נסכים, אם כן "כלל ופרט וכלל" מה מרבית ביה, מה "כעין הפרט" נתרבה במידה זו לחייבו נסכים, שלא נכתב במפורש או מדרשה אחרת!?

ומשנינן: באה המידה לומר:

מה הפרט מפורש שאינו מחוייב בו ועומד, אף כל שאינו מחוייב בו ועומד, להביא:

ולדות קדשים של שלמים הבאים מן הנקבה.

ותמורתן של שלמים.

ועולה הבאה מן התמורה, [7] כלומר, תמורת עולה.

ועולה הבאה מאשם שניתק לרעיה [כגון אשם שנתכפרו בעליו באחר, שדינו: ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה לקיץ המזבח], וכגון שמסרוהו כבר לרועה ושחטוהו סתם שהוא כשר לעולה, כדלעיל ד א.

וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, שהם טעונים נסכים. [8]

תו מפרשינן את הברייתא: והשתא דאמרת "או [זבח] " לדרשא הוא בא [כדי לרבות את התודה] -

"לפלא נדר או בנדבה", למה לי, מה תדרוש ב"או" זה?

ומשנינן: "או" בא לחלקם את הנדר והנדבה -

ואיצטריך לחלקם, כי סלקא דעתך אמינא: עד דמייתי נדר ונדבה לא לייתי נסכים, עד שאינו מביא גם נדר וגם נדבה אינו טעון נסכים -

קא משמע לן "או":

דאייתי נדר לחודיה ליבעי נסכים, ואי אייתי נדבה לחודיה לייתי נסכים.

ומקשינן: הניחאלרבייאשיה - המובא לעיל צ ב גבי מקלל אביו ואמו - שהוא סובר: אם לא "או" איני יודע לחלקם - אלא לרבי יונתן - הסובר: עד שלא פירט לך הכתוב "יחדיו" ממילא משמע לחלק - למה לי "או"!?

ומשנינן: מכל מקום סלקא דעתך אמינא:

אכן, אי אייתי נדר לחודיה ליבעי נסכים, ואי אייתי נדבה לחודיה ליבעי נסכים, אך מכל מקום:

אי אייתי נדר ונדבה כלומר שתי קרבנות, תיסגי בנסכים דחד [די בהבאת נסכים לזה או לזה ואין צריך שני נסכים] -

קא משמע לן "או" לחלק שני נסכים לשתי קרבנות.

תו מפרשינן: "או במועדיכם" למה לי "או"?

ומשנינן: אם לא שאמר הכתוב "או", סלקא דעתך אמינא: הני מילי ששתי קרבנות מחייבות שני נסכים, רק היכא דקא מייתי עולה בנדר ושלמים בנדבה אי נמי איפכא, היינו דוקא כשהם חלוקים הן בסוג הקרבנות והן בחיובם שזה נדר וזה נדבה - [9]

אבל היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר שחלוקים הם רק בסוג הקרבנות ולא בסוג החיוב, אי נמי עולה ושלמים בנדבה, כי אז הייתי אומר:

שם "נדר" אחד, ושם "נדבה" אחת היא, ותיסגי ליה בנסכים דחד, שיביא רק לעולה או לשלמים נסכים, וייפטר על שניהם -

קא משמע לן "או" האמור גבי "במועדיכם" לחלק. [10]

תו מפרשינן: "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח", למה לי "או"?

ומשנינן: איצטריך "או", כי סלקא דעתך אמינא:

הני מילי היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר, אי נמי עולה ושלמים בנדבה, כלומר, אין הוא חייב בשני נסכים, אלא באופן שחלוקים הקרבנות בשמותיהם, שזה עולה וזה שלמים -

אבל היכא דקא מייתי שתי עולות: חדא בנדר וחדא בנדבה, אי נמי שני שלמים אחד בנדר ואחד בנדבה, כלומר, שאין הקרבנות חלוקים בשמותיהם אלא שזה נדר וזה נדבה, אימא:

שם "שלמים" אחת היא, שם "עולה" אחת היא, ותיסגי ליה בנסכים דחד - [11] קא משמע לן "או" לחלק. [12]

תו מפרשינן: "לפלא נדר או שלמים" למה לי "או"?

ומשנינן: אם לא שאמר הכתוב "או", סלקא דעתך אמינא:

הני מילי שהוא מביא שני נסכים:

היכא דמייתי שתי עולות, חדא בנדר וחדא בנדבה; אי נמי שני שלמים, חדא בנדר וחדא בנדבה, כיון שחלוקים הם בסוג חיובם; וכן ידענו גם שחילוק סוגי הקרבנות הם סיבה לחלק - [13]

אבל היכא דקא מייתי שתי עולות בנדר, ושתי עולות בנדבה; אי נמי שני שלמים בנדר, ושני שלמים בנדבה, שאין ביניהם חילוק לא בסוג הקרבן ולא בסוג החיוב, כי אז לא יביא שני נסכים, כי:

שם עולה או שלמים אחד הוא, ושם נדר או נדבה אחד הוא. כלומר, הרי שוים הם הן בסוג הקרבן והן בגדר חיובם, ואם כן תיסגי ליה בנסכים דחד - קא משמע לן "או" לחלק.

לעיל צ ב נתבאר, שרבי יאשיה דרש "מן הבקר או מן הצאן" למעט עולת העוף, ורבי יונתן דרש את הכתוב כולו כדי ללמוד מן ה"או" לחלק, ואילו רבי יאשיה אינו צריך לחילוקו של רבי יונתן מן ה"או".

מוסיפה הגמרא לבאר "או" אחר מה הוא בא ללמד:

ורבי יאשיה, דדריש לקרא ד"מן הבקר ומן הצאן" למעט עולת העוף, ולא נצרך לו "או" כדלרב יונתן, האי "מן הבקר או מן הצאן", למה לי שהוסיף הכתוב "או"?

ומפרשינן: אף "או" זה לחלק נסכים לשתי קרבנות הוא בא, כי סלקא דעתך אמינא:

הני מילי שהוא מביא שני נסכים לשתי קרבנות, בתרי מיני [שני מיני בהמה, שהאחד צאן והשני בקר]

אבל בחד מינא, כשמביא שתי קרבנות ממין אחד, שניהם מן הצאן או שניהם מן הבקר, הייתי אומר: תיסגי ליה בנסכים דחד -

קא משמע לן "או" לחלק. [14]

מוסיפה הגמרא לבאר את המשך הפסוקים:

"ככה תעשו לאחד כמספרם" למה לי?

ומפרשינן דהאי קרא נמי בא לחייב שני נסכים לשתי קרבנות, כי סלקא דעתך אמינא:

הני מילי שהוא מביא שני נסכים לשתי קרבנות רק באופן שהקדיש את שתי הקרבנות בזהאחרזה, ואף שהביאם כאחד -

אבל אם הקדישם בבת אחת והביאם בבת אחת תיסגי ליה בנסכים דחד -

קא משמע לן "ככה תעשו לאחד - דמשמע לכל אחד - כמספרם".

שנינו במשנה: אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעון נסכים:

שואלת הגמרא: מנא הני מילי, שחטאת ואשם של מצורע שונים משאר חטאות ואשמות להצריכם נסכים?

דתנו רבנן: כתיב גבי מצורע [ויקרא יד י]: "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים [לעולה ואשם] וכבשה אחת בת שנתה תמימה [לחטאת] ושלשה עשרונים סלת מנחה", במנחה הבאה עם הזבח [15] הכתוב מדבר, כלומר במנחת נסכים הכתוב מדבר, עשרון לכל כבש; הרי למדנו שאף חטאתו של מצורע ואשמו טעונים נסכים.

אתה אומר: במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר, או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה הכתוב מדבר, ואין זו מנחת נסכים? [16]

כשהוא אומר שם [פסוק כ]: "והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה", דמשמע מנחה שבאה בגלל העולה, [17] הוי אומר: במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.

ועדיין איני יודע: אם טעונה [18] גם יין לנסכים, ואם לאו -

תלמוד לומר בפרשת נסכים: "ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד", ולדרשה הוא בא, כי כבר נזכרו כל אלו בתחילת הפרשה:

"עולה": זו עולת מצורע לרבותה ליין הנסכים. [19]

"זבח": זו חטאת מצורע להטעינה יין לנסכים.

"או" לזבח: זו אשם מצורע, להטעינו יין לנסכים.

ומקשינן: למה לי "או" לרבות אשם מצורע, ותיפוק ליה תרוייהו [את שניהם, חטאתו וגם אשמו של מצורע] מ"זבח"!?

הערות

[1] פירש רש"י מכתב יד: דכיון דשני קרא בדיבוריה דכתיב "מן הבקר ומן הצאן" ודאי דוקא כתיב, מדגבי בקר כתיב "מן" וגבי צאן כתיב "ומן", משמע דוקא נקט גבי בקר, משום דלפרושי "מן הבהמה" אתא, וגבי צאן לאוסופי אתא כתיב "ומן", והכי קאמר מזה אחד ומזה אחד יביא, וכמאן דכתיב "יחדיו" דמי. ולשון התוספות [על פי גירסת ה"צאן קדשים"] הוא: דמדכתיב "מן הבהמה" והדר כתיב "מן הבקר ומן הצאן", ולא כתיב "מן הבקר והצאן", משמע שניהן, ותרוייהו אפירושא דבהמה קאי, דאתא לפרש מאיזה בהמה יקריב: מן הבקר ומן הצאן, מזה אחד ומזה אחד.

[2] נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ולפי פשוטו, כוונת קושיית הגמרא היא: מנין יודע רבי יאשיה לחלק בקר מצאן; אלא שעל פירוש זה קשה מה שהקשו הראשונים והאחרונים - הובאב"ידבנימין", ראהשם - הרי יש לומר שהוא דורש מ"או" לחלק, ומעיקר הכתוב למעט עולת העוף, ולפי פירוש רש"י ניחא; ויש להוסיף: דלרבי יונתן הרי באמת הוא כך, שכל הפסוק לא נצרך אלא ל"או" שבא לחלק. אך אכתי קשה, אם כן האיך מקשה הגמרא בהמשך העמוד לרבי יאשיה "או" למה לי, ומשנינן שהוא בא לחלק ולחייב שני נסכים בשתי קרבנות כשהם ממין אחד; והרי תיקשי: שמא לא בא הכתוב אלא לחלק את הנסכים, ומנין למעט עולת העוף, ויש ליישב בקל.

[3] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד; ולכאורה היה נראה, שכוונת הגמרא היא למנחת נסכים, אבל יין לנסכים לא הוה סלקא דעתין שלא יביא, כי אין צד לומר שהלחם בא במקומם. ב. בקרן אורה צידד לפרש, שאין כוונת הגמרא משום שהלחם במקום נסכים, אלא על פי מה שהביא מרש"י בחומש בפרשת נזיר [במדבר ל טו], שנאמר שם על עולתו ושלמיו "ומנחתם ונסכיהם", וביאר שם רש"י, שהצרך הכתוב לומר כן, משום שיצאו לידון בדבר החדש להצריכם לחם, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש; והיינו דאמרינן כאן, שאם לא ריבוי התורה שהתודה טעונה נסכים, לא הייתי מחזירו לכללו להצריכו נסכים, כיון שיצא לידון בדבר החדש להצריכו לחם.

[4] [לפי מה שביאר ב"קרן אורה" את כוונת הגמרא, ראה הערה 2, שהוא משום שתודה יצאה לידון בדבר החדש, צריך ביאור הן קושיית הגמרא מאיל נזיר, שהרי באיל נזיר החזירו הכתוב לכללו בפירוש, וצריכים אנו גם שיחזיר הכתוב את התודה לכללה; וכן צריך ביאור תירוץ הגמרא, כי מה לי יצא לידון בשני מיני לחם, מה לי יצא לידון בארבעה מיני לחם].

[5] לכאורה אינו מובן, שהרי מ"עולה" למדנו למעט את המנחה, ואי אתה יכול למעט את המנחה, מ"לפלא נדר או בנדבה" שהרי אף היא באה בנדר ונדבה! ? ורש"י מכתב יד פירש: דאי משום למעוטי מנחה, הא מ"זבח" נפקא, דמנחה לאו זבח הוא. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: ולא ליכתוב לא "עולה" ולא "זבח", דכל שבא בנדר ובנדבה היינו עולה תודה ושלמים, ומנחה דאין טעונה נסכים נמי מימעיט מ"מן הבקר או מן הצאן", [וכשם שנתמעט עולת העוף מפסוק זה, כדלעיל].

[6] כן צריך לומר, וראה "שיטה מקובצת".

[7] א. גירסת הגמרא ופירושה, על פי "שיטה מקובצת" ורש"י מכתב יד; ועוד הביא כגירסא שלפנינו "עולה הבאה מן המותרות", ופירשה על כל אלו שאמרו "יפלו דמיו לנדבה" דהיינו עולה לקיץ המזבח, וכן א"מותר נסכים" שהם לקיץ המזבח, כדלעיל צ א, וכן גרס ופירש בפירוש המיוחס לרש"י. ב. בקרן אורה בתוך דבריו על התוספות כתב, שהצרכנו לריבוי מיוחד בכל אלו, משום דהוה אמינא: הני דבאין שלא בחובה אלא מכח קדשים הם באים:. דכל הני לאו עיקר קדשים הם אלא מותר קדשים, והוה אמינא דאינם טעונים נסכים; ומטעם זה צידד לומר, שאף זבחים שנזבחו שלא לשמן מטעם זה הצרכנו ללומדם, כי מאחר שלא עלו לבעלים לשם חובה, הוי כבא מן המותר; ראה בהערה הבאה; ובמנחת אריאל צידד לפרש באופן אחר, ראה שם.

[8] א. הקשו התוספות: למה לי קרא, והרי כיון דדרשינן בריש מכילתין מ"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה":. אם כמה שנדרת עשית יהא נדר, ואם לאו יהא נדבה, אם כן ליבעי נסכים כנדבה! ? וכי תימא, דלגבי נסכים לא הוה מוקי ליה לקרא, הא על כרחיך צריך לאוקומי הכי, שאם אי אתה אומר כן פסלתו, כדאמר רבי יוחנן לעיל [פט ב] גבי אשם מצורע! ? ונראה, דכדי נסביה, משום דאי לאו קרא ד"מוצא שפתיך" מהכא הוה נפקא ליה, ועיקר קרא לאחריני אתא. ב. ובקרן אורה כתב ליישב: דזבחים שנזבחו שלא לשמן אינם עיקר קדשים, וכמו מותרות שהצרכנו לרבותם מטעם זה [כפי שהובא בהערה קודמת], ולא שייך לומר "שאם אי אתה אומר כן פסלתו" אלא באשם שלא לשמו, שאם לא יביא נסכים היינו משום דלאו במילתיה קאי, ואם כן אתה פוסלו; אבל אם נאמר דכל שאין עיקר חובה אינו טעון נסכים, אין אתה פוסלו בזה, אלא כל קרבנות הבאין מן המותרות אינם טעונים נסכים, להכי איצטריך כלל ופרט לרבות. ג. והנה הרמב"ם [פסולי המוקדשין יב ו] אחר שהביא את המבואר לעיל עט א, בענין נסכים אם נתקדשו כשנפסל הזבח, כתב שם בהלכה ז: "וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם", והכסף משנה לא הערה מקורו, אבל המשנה למלך ציין לברייתא דידן, וכן בעין משפט כאן ציין את דברי הרמב"ם על הגמרא שלפנינו; והיינו - כפי שפירש בספר ושב הכהן בתחילת זבחים - שהדין המבואר כאן אינו כפי שהבינוהו התוספות, אלא באה הברייתא לומר שאותם נסכים שבאו עם הזבח שנזבח שלא לשמו יקרבו עמו, כי קדשו הנסכים ליקרב אף ששחטו שלא לשמו. וראה בחידושי רבי ארי' לייב חלק ב סימן א, שהאריך לבאר למה הייתי סובר שלא קדשו; [ולכאורה היה מקום לדמות דין זה ללחמי תודה, שאם שחטן שלא לשמן לא נתקדש הלחם, כמבואר לעיל עח ב, והייתי משוה דין הנסכים ללחמי תודה, וקא משמע לן הברייתא שקדשו].

[9] מן הסוגיא נראה, שדרשת "או" אינה מתיחסת לאותו ענין בו הוא נאמר, וכגון "בנדר או בנדבה" אינו מלמד שנדר מתחלק מנדבה, אלא עיקרו לחלק שני נסכים לשתי קרבנות, ואם לא היה אלא "או" אחד, הייתי מעמידו לאופן המנוגד ביותר בין שתי הקרבנות; ובזה יתיישבו כמה דקדוקים בדרשות הגמרא.

[10] אין כוונת הגמרא לומר, שאינו חייב בשני נסכים אלא כשמביא שני סוגי קרבנות, אבל אם הביא שתי עולות בנדר או נדבה או שני שלמים בנדר או נדבה אין צריך שני נסכים, כי בהמשך מבואר שלעולם חייב הוא בשני נסכים, ואפילו כשאין חילוק לא בסוג הקרבנות ולא בחיובם; אלא שמ"או" זה, הייתי לומד רק באופן שעל כל פנים חלוקים הם בשמותיהם, אבל לפי האמת כתבה התורה ריבויים נוספים לחלק, שבכל אופן מביא הוא שני נסכים, כמבואר בהמשך הסוגיא.

[11] לכאורה יש לעיין: והרי כיון דמרבינן מ"או במועדיכם" כשהם חלוקים בסוג הקרבנות ואף שאינם חלוקים בנדר ונדבה, אם כן מ"לפלא נדר או בנדבה" יש לנו ללמוד על חילוק נסכים מחמת שזה נדר וזה נדבה ואפילו כשהם מסוג אחד, כי בשני סוגים כבר ידענו מ"או במועדיכם ". ולמתבאר לעיל בהערה 10, שאין ה"או" נדרש לפי הענין בו הוא כתוב, הרי ניחא; כי מ"או" ראשון ידענו חילוק מנוגד לחלוטין הן בסוג הקרבנות והן בסוג חיובם, ומ"או" שני למדנו שסוגי הקרבנות לבדם הם סיבה לחלק, ומ"או" זה אנו באים ללמוד ששני סוגי חיוב הם סיבה לחלק.

[12] אף המבואר כאן אינו לפי האמת, כי לקמן מרבינן לחלק אפילו שתי עולות בנדר שהוא מביא שני נסכים, אלא שמ"או" זה לבד הייתי אומר, שאין חילוק אלא כשזה בנדר וזה בנדבה.

[13] כן נראה לבאר את כוונת הגמרא.

[14] [יש לעיין: לרבינו יונתן מנין ידענו חילוק זה].

[15] פשטות הכוונה היא, מנחה שהזבח מחייבו, והיינו מנחת נסכים, וכעין שכתב רש"י מכתב יד בד"ה את העולה ואת המנחה "מנחה הבאה בגלל עולה". ולשון הפירוש המיוחס לרש"י הוא: כלומר, שזקוקה לזבח ליקרב עמו, וברש"ש הבין בכוונתו, שצריך להקריב את הנסכים עם הזבח, ותמה עליו: הרי קיימא לן מביא אדם את זבחו היום, ונסכיו אפילו לאחר כמה ימים, ראה כל דבריו שם.

[16] א. פשטות הכוונה היא, שמא תאמר: אין זו מנחת נסכים, אלא מנחה אחרת שחייבה התורה להביאה, וכן נראה ממפרשי התורת כהנים, ומרש"י בכתב יד; ונפקא מינה, שאם מנחת נסכים היא הרי היא עולה כליל, ואם מנחה בפני עצמה היא, הרי היא נקמצת; וכן נפקא מינה למידת השמן, שאם מנחה בפני עצמה היא, הרי דינה כשאר מנחות שכל עשרון בלול בלוג שמן, ואילו אם מנחת נסכים היא, הרי שכל עשרון בלול בשלש לוגין שמן, כדין מנחת נסכי כבש; ואפשר גם, דאם מנחה בפני עצמה היא, הרי היא מנחה אחת, ואם מנחת נסכים היא הרי אלו שלש מנחות, כמבואר בגמרא. והרש"ש מבין, שאף אם מנחה בפני עצמה היא, מנחת נסכים היא אלא שאינה כמנחת נסכים דעלמא שהיא קשורה בזבח, אלא כמנחת נסכים בפני עצמה; ונפקא מינה כתב שם, לענין שקרבן אחד הוא, ואילו אם מנחת נסכים היא, שלש קרבנות המה, ונפקא מינה שאסור לערבן; [ראה לעיל פט ב בהערות, בשם מהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם, שמנחת כבשים עם כבשים מותר להקריבם כאחד, ואין בזה משום "שלא יערב חלבים בחלבים"] ; ונפקא מינה גם, שדינו כמי שמתנדב מנחת נסכים של פר שהיא שלשה עשרונים, ומביא חצי ההין שמן כמנחת נסכים של פר; וראה עוד שם. ב. כתב רבינו גרשום: דכתיבא גבי מצורע עני, דכתיב [שם פסוק לא]: "את אשר תשיג ידו [שני תורים או שני בני יונה] את האחד חטאת ואת האחד עולה על המנחה"; ומשמע לכאורה בכוונתו: לכך הייתי סובר שאין זו מנחת נסכים, משום שהייתי אומר מצורע עשיר חייב במנחה כמו מצורע עני, שמנחתו אינה מנחת נסכים, וחידוש הוא.

[17] נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ובקרבן אהרן פירש: משמע יעלה את המנחה כליל כשם שמעלה את העולה, והיינו מנחת נסכים שהיא עולה כליל; [וניחא מאד, לפי מה שנתבאר שהנפקא מינה אם מנחת נסכים היא או לא, היינו לענין הקמיצה].

[18] בפירוש המיוחס לרש"י גרס: "טעונים", כי הנידון הוא הן על החטאת והן על האשם; והיה מקום לבאר את הגירסא שלפנינו, שהכוונה היא למנחה, והיינו דראה במקדש דוד סימן י, שהביא מדברי רש"י שהמתנדב מנחת נסכים צריך להביא גם יין, ולכאורה הכוונה היא שהמנחה מחייבת את נסכי היין, והיינו דאמרינן "טעונה".

[19] ואם לא ריבוי זה לא הייתי מחייבה ביין לנסכים כשאר עולה, היות ומחויב ועומד הוא, וכדלעיל "מה הפרט מפורש שאינו מחוייב ועומד" ; כן נראה לכאורה, וראה עוד בעמוד ב דבעינן ריבוי לעולת יולדת ולאילו של אהרן, שגם באלו לכאורה מטעם זה צריך לרבותם; אך ראה בטהרת הקודש כאן.

הואיל וכתיב [ונאמר] מלבד "מן הבקר ומן הצאן" (ויקרא א, ב), ולא נאמר "מן הצאן" בלבד — הרי זה כמאן דכתיב [כמו שנכתב] "יחדו" דמי [נחשב]. ומשום כך, הוצרך כתוב מיוחד המלמד שאין שניהם באים כאחד.

ושואלים: ולדעת ר' יאשיה החלוק על שיטת ר' יונתן ואמר לגבי הכתובים המצורפים ביניהם באמצעות אות וי"ו החיבור כי אף על גב [אף על פי] שלא כתיב [לא כתוב] "יחדו" — הרי זה כמאן דכתיב [כמו שנכתב] "יחדו" דמי [נחשב], ולשיטתו, ליבעי קרא [נצרך המקרא "מן הבקר או מן הצאן"] ללמד שאין הכוונה לשניהם כאחד, ומעתה אין הוא יכול לדרוש מכתוב זה שבא למעט את עולת העוף מנסכים!

ומשיבים: לדעת ר' יאשיה אין אנו נזקקים לכתוב "מן הבקר או מן הצאן" כדי ללמדנו זאת, שכן הכתיב [הרי נאמר] בפרשת עולה שבתחילת ספר ויקרא : "אם עלה קרבנו מן הבקר" (שם ג), ולאחר מכן נאמר "ואם מן הצאן קרבנו" (שם י), והרי זה מורה שהאומר "הרי עלי עולה" מביא קרבן עולה אחד, ולא שניים.

ושואלים עתה לצד שכנגד, ואידך [והאחר, ר' יונתן] שלא אמר כן, ונצרך לו הכתוב שבספר במדבר "מן הבקר או מן הצאן", מדוע אין הוא אומר כר' יאשיה? ומשיבים: עדיין איצטריך [הוצרך] הכתוב "מן הבקר או מן הצאן" ללמד שהנודר "הרי עלי עולה" מביא קרבן אחד. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה], שאמר הכתוב שיביא הנודר עולה בנדרו או מבן הבקר או מן הצאן, אמורים דווקא במקרה שהנודר מפרש את נדרו, שיהא מן הבקר או מן הצאן. אבל זה הנודר בסתמא [בסתם], שלא פירש מה הוא מביא — היה מקום לומר לייתי מתרוייהו [שיביא משניהם], לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב "מן הבקר או מן הצאן" משמיע לנו] שמביא אחד מהם בלבד.

א ודנים עוד בדברי הברייתא. אמר מר [החכם בברייתא]: קרבן תודה מנין לנו שאף הוא טעון נסכים? — תלמוד לומר "או זבח" (במדבר טו, ג). ותוהים: מדוע נזקקים אנו לריבוי זה, אטו [וכי] קרבן תודה לאו [לא] בכלל זבח הוא, וכדרך שנלמדו קרבנות השלמים מהכתוב "זבח" לענין הנסכים, כך יילמד קרבן התודה! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] לימוד מיוחד זה ("או זבח"), שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיכא [ויש] לחם הבא בהדה [עימה, עם התודה], מעתה שוב לא תיבעי [לא תצטרך] התודה אף נסכים.

ושואלים: ומדוע נחשוב כך, ומאי שנא [ובמה שונה] קרבן התודה מקרבן איל שלמים שאותו מביא הנזיר, דאיכא בהדיה [שיש עימו] לחם (כאמור בו "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... והקריב את קרבנו לה'... ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם". שם ו, יג— טו), ובכל זאת בעי [צריך] להביא עימו גם נסכים?

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שיש להבדיל בין קרבן תודה לקרבן איל נזיר, שכן התם [שם, באיל נזיר] הריהו מביא רק שני מינין של לחם מצה (חלות, ורקיקים), ולכן עליו להוסיף ולהביא אף נסכים, ואילו הכא [כאן, בקרבן תודה] הריהו מביא ארבעת מינין של לחם (שלושה של מצה: חלות, רקיקים, ורבוכה, ואחד של חמץ). והיה מקום לומר כי בשל ריבוי לחמיה לא תצטרך התודה לנסכים, לכך בא ריבוי זה "או זבח" וקא משמע לן [הוא משמיע לנו] שבכל זאת היא טעונה נסכים.

ב עוד שנינו בברייתא על האמור בראשית פרשת הנסכים "ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן" (שם טו, ג), שמן האמור "ועשיתם אשה לה' " היה מקום לומר שכל קרבן העולה על המזבח חייב בנסכים, ולכך בא הכתוב "עולה" לומר שכך הדין רק בקרבן העולה. ובהמשך שנינו שהיה מקום לומר שאף קרבנות הבכור והמעשר והפסח והחטאת יהיו טעונים נסכים, לכך בא הכתוב "לפלא נדר או בנדבה" ללמד שאין מביאים נסכים אלא בקרבנות הבאים בנדר. ושואלים: עתה שלמדנו כן מהכתוב "לפלא נדר או בנדבה", לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק את הכתוב "לפלא נדר או לנדבה" ולא בעי [ולא צריך] לומר במפורש "עלה", שהרי אף העולה הריהי בכלל הקרבנות הבאים בנדר!

ומשיבים: אי לא כתב רחמנא [אם לא היתה כותבת התורה] "עלה", הוה אמינא [הייתי אומר] כי כך יש לדרוש את הפסוק שלפנינו: "ועשיתם אשה לה' "— הרי זה כלל (הכולל את כל הקרבנות העולים על אש המזבח), והכתוב "לפלא נדר או לנדבה" — הרי זה פרט (שהרי אין עניינו אלא בקרבנות הבאים בנדר), ובכתוב הבא לאחר מכן "לריח ניחח" — חזר וכלל (שכן כל הקרבנות עניינם הריצוי), ואם כן, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש הלכה בזמן שכלל ופרט וכלל לפנינו — אי (אין) אתה דן (למד את דינם של הדברים המתרבים על ידי הכלל) אלא רק אותם הדברים שהם כעין הפרט. ובענייננו היה מקום לומר: מה הפרט מפורש בכתוב שהוא דבר שאינו בא על חטא אלא בנדר ונדבה, שהוא הטעון נסכים. אף כל קרבן שאין בא על חטא, טעון נסכים.

ומעתה, אוציא מכלל הטעונים נסכים רק את קרבנות החטאת והאשם, שהרי הן באין על חטא. ומן הצד האחר, שמא תאמר כי אביא (ארבה) בכלל הקרבנות הטעונים נסכים אף את הבכור ואת המעשר ואת הפסח, שהרי אין הם באין על חטא — לכך תלמוד לומר "עלה" הממעט אף את הבכור, מעשר ופסח.

ושואלים: השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] הכתוב "עלה" הממעט את אלה, אם כן כלל ופרט וכלל המופיעים בפסוק זה, מה מרבית ביה [אתה מרבה בו] שאף הוא יהא טעון נסכים? ומסבירים: מה הפרט ("לפלא נדר או בנדבה") מפורש שהוא דבר שאינו מחוייב ועומד בלא התחייבותו בנדרו, אף כל דבר שאינו מחוייב ועומד בו טעון נסכים, ומכאן יש

להביא (לרבות) לחיוב נסכים אף את ולדות הקדשים (הנולדים מבהמות נקבות, של שלמים) וכן את תמורתן של קרבנות (כגון שהמיר את העולה בבהמת חולין, שאף בהמה זו קרבה לעולה וטעונה נסכים). וכן את קרבן העולה הבאה מן המותרות.

וכן את קרבן האשם שהתכפרו בעליו בקרבן אחר, שהריהו ניתק (מוצא) לרעיה עד שיפול בו מום, ומשנפל בו מום הריהו נפדה ודמיו ניתנים לקרבן עולה כקיץ המזבח. וכן הרי זה בא לרבות לחיוב נסכים את כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן.

וממשיכים לדון בדברי הברייתא: והשתא [ועכשיו] שאמרת שהלשון "או זבח" בא לדרשא, להורות שאף התודה טעונה נסכים, והכתוב "לפלא נדר או לנדבה" מלמד שכל הבא בנדבה טעון נסכים, והתודה בכלל, אם כן למה לי עוד לדרוש את הכתוב "או זבח" לחלקם, את הבא בנדר ואת הבא בנדבה? ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר לחלקם, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שאין חיוב הנסכים אלא בנדר ונדבה כאחד, ועד דמייתי [שמביא] נדר לחוד ונדבה לחוד, לא ליבעי [לא יצטרך] נסכים, לכן קא משמע לן [הכתוב "או זבח", משמיע לנו], שאף דאייתי [שהביא] נדר לחודיה [לחוד] — ליבעי [שיצטרך] נסכים, ואי אייתי [ואם הביא] נדבה לחודיה [לחוד] — לייתי [שיביא] נסכים.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת ר' יאשיה שאם לא נאמר בשני דברים הנאמרים ביחד הלשון "או" — לא היינו יודעים שיש לחלק ביניהם. ואף בענייננו נזקקים אנו למלה "או" כדי לחלק בין נדר ונדבה. אלא לשיטת ר' יונתן (המובאת שם) כי כל עוד לא נאמר בכתוב במפורש "יחדו" הכוונה היא לכל אחד מהדברים המנויים בו לחוד, למה לי כתוב זה "או זבח"? ומשיבים: לולא כתוב זה סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שאם אייתי [הביא] נדר לחודיה [לבדו] — ליבעי [שיצטרך] נסכים, ואם אייתי [הביא] נדבה לחודיה [לעצמה] — ליבעי [שיצטרך] נסכים, ואולם אם אייתי [הביא] שני קרבנות, האחד של נדר והאחר של נדבה — תיסגי [שיהיה די] בנסכים דחד [של אחד מהם], על כן קא משמע לן [הוא הכתוב "או" משמיע לנו] שצריך להביא נסכים לכל אחד ואחד בנפרד.

ג עוד שנינו בברייתא כי הכתוב "או במועדיכם" בא להורות כי כל הבא במועד (עולות ראיה ושלמי חגיגה), אף שהוא חובה, טעון נסכים. ושואלים עתה: הכתוב הנוסף "או במועדיכם" למה לי? ומשיבים: נצרך הכתוב, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלו] באשר לחיוב נסכים של עולות ראיה ושלמי חגיגה אמורים רק בזמן דקא מייתי [שהוא מביא] קרבן עולה בנדר ושלמים בנדבה, ואלו הם שני קרבנות שונים הבאים בחיובים שונים. אי נמי איפכא [או גם כן ההיפך], כאשר הוא מביא עולה בנדבה ושלמים בנדר.

אבל היכא דקא מייתי [היכן, במקרה שהוא מביא] עולה ושלמים בנדר, והרי אלה שני קרבנות שונים הבאים בסוג חיוב אחד, אי נמי [או גם כן] בדומה לכך כאשר הוא מביא עולה ושלמים בנדבה, היינו אומרים שכיון ששם נדר אחד הוא, ושם נדבה אחת היא, ומשום כך תיסגי ליה [יהיה די] בנסכים דחד [של אחד מהם] לשניהם גם יחד, לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] בכתוב "או במועדיכם" שכל אחד ואחד מהם טעון נסכים.

ד ודנים עוד בדברי הכתובים המוזכרים בברייתא. נאמר "וכי תעשה בן בקר עלה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה' " (במדבר טו, ט— י). ויש לשאול: לשון "או" האמורה בכתוב ("עולה או זבח") למה לי, מה מלמדנו בכך הכתוב? ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] האמורים בתורה בחיוב הנסכים הן בעולה והן בשלמים, נוהגים רק היכא דקא מייתי [היכן, בזמן, שהוא מביא] שני קרבנות שונים, עולה ושלמים בנדר, אי נמי [או גם כן] כאשר הוא מביא עולה ושלמים בנדבה, וכיון שהם קרבנות שונים (אף שבאים בסוג חיוב זהה) הריהם חייבים בשני נסכים.

אבל היכא דקא מייתי [היכן, בזמן שהוא מביא] שתי עולות, חדא [אחת] בנדר וחדא [ואחת] בנדבה, אי נמי [או גם כן] כאשר הוא מביא שני שלמים, אחד בנדר ואחד בנדבה, אימא [היה מקום שתאמר] כי כיון ששם שלמים אחת היא וכן שם עולה אחת היא, ומשום כך בכל אחד מהאופנים הללו תיסגי ליה [יהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד], לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב "או" משמיע לנו] שיש לחלק ולהביא שני נסכים נפרדים, לזה ולזה.

ה עוד הוזכר בברייתא הכתוב "וכי תעשו בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה'. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה' ". ויש לשאול: לשון "או" האמורה בכתוב ("לפלא נדר או שלמים") למה לי? ומשיבים: נצרך הדבר להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] האמורים בתורה, בחיוב הנסכים הן בעולה והן בשלמים, נוהגים רק היכא דמייתי [היכן, בזמן, שמביא] שני קרבנות שווים, ואולם הריהם באים מסוגי חיוב שונים, וכגון שמביא שתי עולות, חדא [אחת] בנדר, וחדא [ואחת] בנדבה. אי נמי [או גם כן] כשהוא מביא שני קרבנות שלמים, חדא [אחת] בנדר, וחדא [ואחת] בנדבה.

אבל היכא דקא מייתי [היכן, בזמן שהוא מביא] שתי עולות בנדר, וכן בזמן שמביא שתי עולות בנדבה, אי נמי [או גם כן] כשהוא מביא שני קרבנות שלמים בנדר וכן כשמביא שני שלמים בנדבה, הייתי אומר במקרים אלה, שכיון שהן שם העולה אחד הוא והן שם נדר אחד הוא — ותיסגי ליה [ויהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד], לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב "או" משמיע לנו] שמביא שני נסכים, לזה ולזה.

ו עוד הוזכר בברייתא הכתוב בפרשת הנסכים "מן הבקר או מן הצאן", ולמדנו בעמוד הקודם כי ר' יאשיה למד מכתוב זה שבא למעט את עולת העוף מחיוב הנסכים, ואילו ר' יונתן למד שבא הכתוב לחלק, שאם נדר אדם ואמר "הרי עלי עולה" בלא שפירש את כוונתו, שאינו מביא מן הבקר ומן הצאן יחד, אלא אחד מהם, איזה שירצה. ועתה שואלים: ולדעת ר' יאשיה האי [זה] הכתוב "מן הבקר או מן הצאן" שנאמר בו "או" למה לי, מה הוא דורש בו?

ומשיבים: נצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] שלמדנו, שהריהו מביא שני נסכים בשני קרבנות, אמורים דווקא [במקרה שמביא תרי מיני [שני מינים] של בהמה, אחד מן הצאן והשני מן הבקר, אבל בזמן שהביא חד מינא [מין אחד] — תסגי ליה [יהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד מהם], לכך קא משמע לן [הוא הכתוב "או" משמיע לנו] שהריהו מביא שני נסכים, לזה ולזה.

ז עוד נאמר בפרשת הנסכים בדין נסכי כל שור או איל או שה הקרבים "כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם" (שם יב), ושואלים: למה לי מקרא זה? ומשיבים: נצרך הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שכל קרבן מאלה טעון נסכים, ואולם הני מילי [דברים אלה]] אמורים רק כאשר הם מובאים בזה אחר זה. אבל אם הם מובאים בבת אחת — תיסגי ליה [יהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד מהם], לכך הכתוב "ככה תעשו לאחד כמספרם" קא משמע לן [משמיע לנו] שמביא שני נסכים, לזה ולזה.

ח שנינו במשנתנו שאף שככלל קרבנות החטאת והאשם אינם טעונים נסכים, אלא שקרבן חטאתו של מצורע וכן קרבן אשמו נבדלים משאר חטאות ואשמות, והריהו טעון נסכים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין נלמדים הדברים הללו] שחטאתו ואשמו של המצורע טעונים נסכים? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר בסדר טהרת המצורע שהתרפא "וביום השמיני יקח שני כבשים... ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן ולוג אחד שמן" (ויקרא יד, י) — במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.

ועדיין יש לדון בדבר: אתה אומר כי מדובר כאן במנחה הבאה עם הזבח, או שמא פסוק זה אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה? אלא כשהוא אומר בהמשך דבריו "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה" (שם כ) — הוי אומר מכאן כי במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.

ועדיין איני יודע אם טעונה מנחה זו גם נסכים (של יין) ואם לאו. לכך תלמוד לומר בפרשת הנסכים "ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה או לזבח לכבש האחד" (במדבר טו, ה), וכיון שמקרא זה יתר, הריהו בא ללמד: "עלה" — זו עולת מצורע, שאף היא טעונה נסכי יין. ו"זבח" (בכתוב "או לזבח") — זו חטאת מצורע שהריהי טעונה נסכי יין. "או לזבח" — זו אשם מצורע, שאף הוא טעון נסכי יין.

ושואלים: ותיפוק ליה תרוייהו [ושיוציאו, יילמדו לו שניהם] גם חטאת מצורע וגם אשמו מהמלה "זבח" עצמה, וללא תוספת המלה "או".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Since in Leviticus 1:2 it is written: “And of the flock,” and not merely: Of the flock, it is as though the word: Together, was written in the verse. Therefore, the verse in Numbers 15, which does state: “Or of the flock,” is necessary to teach that this is not the case.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yoshiya, who said that even though it is not explicitly written in the verse: Together, it is as though it is written: Together, i.e., it is presumed that the halakha is fulfilled only when both details are realized, a verse should be required. Yet, in the baraita, Rabbi Yoshiya expounds the phrase “of the herd or of the flock” to teach a different halakha. From where, then, does he derive that one who takes a vow to bring a burnt offering does not need to bring both types of animals?

The Gemara explains: Isn’t it written: “If his offering is a burnt offering of the herd” (Leviticus 1:3), and then in a separate verse it states: “And if his offering is of the flock” (Leviticus 1:9)? The fact that these possibilities are presented in two disjointed verses is an explicit indication that the burnt offering can be brought from even just one of these animals. Therefore, even Rabbi Yoshiya concedes that there is no reason to presume a burnt offering must be brought from both types there.

The Gemara asks: And as for the other tanna, Rabbi Yonatan, why does he require a verse at all? The Gemara explains: It was necessary to have a verse to teach this, because otherwise it might enter your mind to say: These statements, i.e., the verses that indicate it is sufficient to bring just one type of animal, concern a case where one specifies in his vow that he intends to bring just one animal, and the verses indicate that it is valid to bring just one. But if one vowed without specification, one might say: Let him bring burnt offerings from both of them. Therefore the phrase “of the herd or of the flock” teaches us that even in that case, it is sufficient to bring just one type of animal.

§ The Gemara continues to analyze the baraita. The Master said in the baraita: From where is it derived that a peace offering requires libations? The verse states: “A sacrifice.” From where is it derived that a thanks offering requires libations? The verse states: “Or a sacrifice.” The superfluous word “or” includes thanks offerings. The Gemara asks: Is that to say that a thanks offering is not referred to as a sacrifice? It certainly is. Why, then, is it only included through the word “or”? The Gemara answers: An independent inclusion was necessary, as it might enter your mind to say: Since in any event there is bread brought together with the thanks offering, it should not require libations.

The Gemara raises a question concerning this explanation: But in what way is a thanks offering different from a nazirite’s ram, as there is bread brought together with it also, and yet it requires libations? The verse states with regard to the ram of a nazirite: “And one unblemished ram for a peace offering, and a basket of unleavened bread, cakes of fine flour mixed with oil, and unleavened wafers spread with oil, and their meal offering, and their libations” (Numbers 6:13–15).

The Gemara answers: It might enter your mind to say that one should differentiate between the thanks offering and a nazirite’s ram as there, together with the nazirite’s ram, he brings only two types of bread, i.e., loaves and wafers, whereas, here, together with the thanks offering, one brings four types of bread. Therefore, one might have concluded that since there are many types of loaves it does not require libations. For that reason it is necessary to have an independent derivation that teaches us that it does require libations.

The Gemara analyzes another one of the derivations of the baraita. The verse states: And you will make a fire offering to the Lord, a burnt offering, or a sacrifice, in fulfillment of a vow clearly uttered, or as a gift.” This teaches that an offering that comes in fulfillment of a vow or as a gift offering requires libations. The Gemara challenges: But if that is the halakha, then let the Merciful One write only: “In fulfillment of a vow clearly uttered, or as a gift,” and it would be unnecessary to write: “A burnt offering,” as a burnt offering is a type of offering that can be brought as a vow or gift offering.

The Gemara explains: Had the Merciful One not written “a burnt offering,” I would say that the verse should be expounded as follows: “And you will make a fire offering to the Lord” is a generalization, indicating that all offerings require libations. But then it states: “In fulfillment of a vow clearly uttered, or as a gift,” which is a detail, indicating that the requirement applies only to offerings brought in fulfillment of a vow or as a gift. But with “to make a pleasing aroma to the Lord” it then generalized. If so, this is a generalization, and a detail, and a generalization, and according to the principles of exegesis you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail: Just as the detail is explicit in referring to an offering that does not come to atone for a sin, but comes to fulfill a vow or as a gift, so too any offering that does not come to atone for a sin requires libations.

Accordingly, I would exclude a sin offering and a guilt offering from the requirement to have libations, as they come to atone for a sin, and I would include the firstborn offering, the animal tithe offering, and the Paschal offering, as they do not come to atone for a sin. In order to preclude the possibility of expounding the verses in this way, the verse states: “Burnt offering,” as an additional detail, which serves to further exclude offerings that are brought only in fulfillment of an obligation.

The Gemara asks: Now that it is written: “Burnt offering,” what do you include through the generalization and detail and generalization in this verse? The Gemara explains: Just as the detail of a burnt offering is explicit in referring to an offering that one had not always been obligated to bring, as it is referring to a burnt offering brought in fulfillment of a vow, which one became obligated to bring only once the vow was taken, so too, any offering that one had not always been obligated to bring requires libations.

This serves to include in the requirement for libations the offspring of consecrated animals, e.g., of a female peace offering; and substitutes of consecrated animals, i.e., a non-sacred animal with regard to which one stated that it should be a substitute for a consecrated animal, in which case the result is that both animals are consecrated and must be sacrificed; and a burnt offering that comes from the proceeds of having sold surpluses of items donated to the Temple that were not needed.

And this also serves to include a guilt offering whose owner either died or achieved atonement through sacrificing another animal and which was therefore consigned to grazing until it developed a blemish, at which point it should be sold and the proceeds used to purchase supplementary offerings for the altar. If instead, the guilt offering itself was sacrificed as a burnt offering, it is valid. In such a case, the offering requires libations. And this also serves to include all offerings that were slaughtered not for their own sake. Such offerings were brought to fulfill the owner’s obligation. Since they were not sacrificed for the sake of that purpose, the owner does not fulfill his obligation, but nevertheless the offerings are valid. In such a case, these offerings also require libations.

The Gemara asks: And now that you have said that the word “or” in the phrase “or a sacrifice” is necessary for the derivation that teaches that the thanks offering requires libations, I can similarly ask why do I need the word “or” in the phrase “in fulfillment of a vow clearly uttered or as a gift,” to separate between them? The Gemara explains: It was necessary to write “or” in that phrase, as it might enter your mind to say that until one brings both a vow offering and a gift offering together they do not require libations. The word “or” teaches us otherwise, that even if one brings a vow offering by itself it requires libations, and if one brings a gift offering by itself he must bring libations.

The Gemara challenges: This works out well according to the opinion of Rabbi Yoshiya, as he holds that whenever the Torah does not explicitly separate between two details stated with regard to a halakha, it is presumed that the halakha is fulfilled only when both details are realized. But according to the opinion of Rabbi Yonatan, who holds that in general it is presumed that either detail is sufficient, why do I need the word “or”? The Gemara explains: Were it not for this word, it might enter your mind to say that although the halakha is that if one brings a vow offering by itself it requires libations, and if one brings a gift offering by itself it requires libations, nevertheless, if one brings both a vow offering and a gift offering together, it would be sufficient to bring libations for just one of them. Therefore, the word “or” teaches us that libations are required for each offering.

The Gemara asks: Why do I need the word “or” in the phrase “or on your Festivals”? The Gemara answers: It was necessary, as it might enter your mind to say that this matter, that even when two offerings are brought together libations are required for each of them, applies only when they are distinct both in the type of offering and in the nature of the obligation to bring them, such as where one brings a burnt offering in fulfillment of a vow and a peace offering as a gift offering, or vice versa.

But where one brings a burnt offering and a peace offering both in fulfillment of a vow, or alternatively, a burnt offering and a peace offering both as gift offerings, one might have said that since in the former case both offerings are of a single type of commitment, i.e., a vow, and in the latter case both are of a single type of commitment, i.e., a gift offering, therefore it would be sufficient to bring libations for just one of them. Consequently, the word “or” in the phrase “or on your Festivals” teaches us that even if they are distinct only in the type of offering, libations are required for each offering.

The Gemara continues its analysis: Why do I need the word “or” in the verse: “And when you prepare a young bull for a burnt offering or for a sacrifice” (Numbers 15:9)? The Gemara explains: It was necessary, as it might enter your mind to say that this matter, that when two offerings are brought together libations are required for each of them, applies only when the two offerings are distinct in the type of offering, such as where one brings a burnt offering and a peace offering both in fulfillment of a vow, or alternatively, a burnt offering and a peace offering both as a gift offering.

But where one brings two burnt offerings, one in fulfillment of a vow and one as a gift offering, or alternatively, two peace offerings, one in fulfillment of a vow and one as a gift offering, I would say that since in the former case both offerings are of a single type of offering, i.e., a peace offering, and in the latter case both offerings are of a single type of offering, i.e., a burnt offering, therefore it would be sufficient to bring libations for just one of them. Consequently, the word “or” teaches us that even if they are distinct only in the nature of the commitment to bring them, libations are required for each offering.

The Gemara continues: Why do I need the word “or” in the verse: “In fulfillment of a vow clearly uttered or for peace offerings” (Numbers 15:8)? The Gemara answers: It was necessary, as it might enter your mind to say that this matter, that when two offerings are brought together libations are required for each of them, applies only where two offerings are distinct from each other either in the nature of the commitment to bring them or in the type of offering, such as where one brings two burnt offerings, one in fulfillment of a vow and one as a gift offering, or alternatively, two peace offerings, one in fulfillment of a vow and one as a gift offering.

But where one brings two burnt offerings, both in fulfillment of a vow, or two burnt offerings, both as a gift offering, or alternatively, two peace offerings, both in fulfillment of a vow, or two peace offerings, both as a gift offering, I might have said with regard to the first of these cases that since both offerings are of a single type of offering, i.e., a burnt offering, and of a single type of commitment, i.e., a vow, and likewise with regard to the other cases, therefore, it would be sufficient to bring libations for just one of them. Consequently, the word “or” teaches us that even if the offerings are not distinct from each other at all, libations are nevertheless required for each one.

The baraita teaches that according to Rabbi Yonatan, the word “or” in the phrase “of the herd or of the flock” teaches that one who takes a vow to bring a burnt offering fulfills his obligation even if he brings only one animal, either from the herd or from the flock. The Gemara asks: And as for Rabbi Yoshiya, why do I need the word “or” in this phrase “of the herd or of the flock”? Although the baraita explains that he expounds the phrase to teach that one does not bring libations with a bird offering, it does not explain what he derives from the word “or.”

The Gemara explains: The word “or” is necessary, as otherwise it might enter your mind to say that this matter, that when two offerings are brought together libations are required for each of them, applies only where one brings two kinds of animals, i.e., one from the flock and one from the herd; but where both animals are of a single kind, it would be sufficient for him to bring libations for just one of them. Therefore, the word “or” teaches us that even if the offerings are of the same kind of animal, libations are nevertheless required for each one.

Later in the passage concerning libations it states: “So shall be done for each young bull, or for each ram, or for each of the lambs, or of the goats. According to the number that you may prepare, so you shall do for each one according to their number” (Numbers 15:11–12). The Gemara asks: Why do I need this verse? The Gemara explains: It is necessary, as it might enter your mind to say that this matter, that when two offerings are brought together libations are required for each of them, applies only where the offerings were consecrated one after the other. But if they were consecrated at the same time, it would be sufficient for him to bring libations for just one of them. Therefore, the verse teaches us that in all cases, one must bring separate libations for each animal.

§ The mishna teaches that in general sin offerings and guilt offerings do not require libations. But the exception is that the sin offering of a leper and his guilt offering require libations. The Gemara asks: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita concerning the following verse, which details the offerings a leper is required to bring as part of his purification process: “And on the eighth day he shall take two unblemished male lambs, and one unblemished female lamb in its year, and three-tenths of fine flour for a meal offering, mixed with oil, and one log of oil” (Leviticus 14:10). The baraita explains: It is with regard to a meal offering that comes with an animal offering that the verse speaks, and so it is stating that each of the three offerings mentioned requires libations.

The baraita continues: Do you say that it is with regard to a meal offering that comes with an animal offering that the verse speaks? Or perhaps it is only with regard to a meal offering that comes by itself. When the verse states, in the continuation of that passage: “And the priest shall sacrifice the burnt offering and the meal offering” (Leviticus 14:20), which demonstrates that the meal offering accompanies the burnt offering, you must say that in the earlier verse as well it is with regard to a meal offering that comes with an animal offering that the verse speaks.

But still, I do not know whether this meal offering requires wine libations or whether it does not. Therefore, the verse states: “And wine for pouring a libation, a quarter-hin, you shall prepare with the burnt offering or for the sacrifice, for the one lamb” (Numbers 15:5). The verse is expounded as referring to each of the leper’s offerings: “The burnt offering”; this is referring to the burnt offering of a leper. “The sacrifice”; this is referring to the sin offering of a leper. And as for the word “or” in the phrase “or for the sacrifice,” this is referring to the guilt offering of a leper.

The Gemara suggests: And let the tanna derive both the sin offering and the guilt offering from the word “sacrifice” alone, without relating to the word “or.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולר' יאשיה דאמר אע"ג דלא כתב יחדו [כמאן דכתיב] יחדו משמע והאי מן הבקר או מן הצאן מיבעי ליה למעוטי עולת העוף ליבעי ליה קרא לחלק דרצה מן הצאן מביא:

הא כתב קרא אחרינא לחלק אם עולה קרבנו מן הבקר ואם מן הצאן קרבנו:

ור' יונתן אצטריך מן הבקר או מן הצאן סד"א וכו':

מאי שנא מאיל נזיר. דאתי לחם בהדיה ואית ליה נסכים דכתיבי גביה:

לכתוב רחמנא לפלא נדר או לנדבה ולא בעי עולה דכל שבא בנדר ונדבה היינו נמי עולה:

ת"ל עולה דומיא דעולה דבא בנדר ונדבה למעוטי בכור ופסח ומעשר. השתא דכתב רחמנא עולה. והוי כלל ופרט וכלל דכתיב ועשית' אשה כלל או זבח לפלא נדר או לנדבה פרט לעשות ריח ניחוח כלל מאי קא מרבית ביה מההוא פרט:

מה פרט וכו'. שאינו מחוייב ועומד דבעולת נדבה קא מיירי להביא ולדות קדשים ותמורתן של שאר קדשיםב)נראה דגי' רבינו הי' ועולה הבאה מן התמורות וכן הוא גירסת רש"י כת"י בלשון ראשון ונראה דברש"י שלפנינו צ"ל ל"א עולה הבאה מן התמורה היינו כו' ובזה א"צ להגהת צ"ק: ועולה הבא מן התמורות שאם המיר את העולה:

השתא דאמר או לדרשה מן הבקר או מן הצאן דלחלק:

לפלא נדר או לנדבה למאי אתי לחלק איצטריך סד"א וכו':

הניחא לר' יאשיה דאמר אע"ג דלא כתב יחדו כמאן דכתב דמי להכי איצטריך או:

ור' יאשיה דממעיט עולת העוף ממן הבקר. או מן הצאן למה לי:

הני מילי בתרי מיני. מן הצאן ומן הבקר:

תעשו לאחד לאחד משמע נמי לחלוק:

למה לי וכו':

ג' עשרונים סלת מנחה בפרשת מצורע כתיב:

או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה. דכתיבא גבי מצורע עני דכתיב את אשר תשיג ידו את האחד חטאת ואת האחד עולה על המנחה:

כשהוא אומר והעלה הכהן וכו':

אם טעונה נסכים. יין דלא כתב בפרשה:

ותיפוק לי תרוייהו מזבח דאמר מר גבי נזיר ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת סיר של זבח השלמים. אין לי [אלא] זבח שלמים תחת סיר של חטאת או אשם מנין ת"ל זבח:

ולר' יאשיה דאמר אע"ג דלא כתי' יחדו כמאן דכתי' יחדו דמי לבעי קרא, פי' או לחלק דפלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה בפ' שבועת בטוי מייתי לה:
וק' שלמאי אצטרי' לטעמא דאע"ג דלא כתיב יחדו אלא תיפוק ליה דכמאן דכתי' יחדו דמי כדכתי' ומן הצאן כדקאמר:
י"ל דמהא לא לקשי דנוכל לומר דלית ליה לר' יאשיה התירוץ דתריצנא לר' יונתן אבל מסברא דידיה קשיא ליה דאע"ג דלא כתי' ו"ו כמאן דכתי' יחדיו דמי:
וק"ל מאי קשי' ליה אע"ג דכמאן דכתי' יחדו לוקי או דאו מן הצאן דנסכים לחלק דנהי דאצטרי' בקר וצאן למעוטי עוף מ"מ או לא אצטרי' וא"כ תנהו לחלק:
ונ"ל דלהכי פריך דנבעי קרא לחלק משום דאו דהכא אצטרי' לחלק גבי נסכים דכיון דאצטרי' ליה למכתב בקר וצאן למעט עוף אצטריך ליה נמי למכתב או לחלק שהרי אי לא כתב אלא מן בקר מן צאן לא חזינן חלוק דכמאן דכתיב יחדו דמי ומדאצטרי' או לחלק גבי נסכים אין לו שום חלוק גבי קרא דויקרא. ולהכי פריך דלבעי קרא דבשלמא לר' יונתן ילפינן שפיר לחלק מאו דנסכים גבי קרא דויקרא משום דלחלק גבי נסכים לא אצטרי' דאפי' לא כתב אלא מן בקר מן צאן לבד הוי כאלו חלק דלאו כמאן דכתיב יחדו דמי וא"א ענין לחלק גבי נסכים תנהו ענין לויקרא אלא לר' יאשיה קשיא:
וא"ת ומ"מ הואיל וילפי' חלוק מאו דנסכים גבי נסכים אמאי אצטרי' תו חלוק גבי קרא דויקרא והלא הכל אחד דמיירי בנודר סתם כדפי' לעיל:
וי"ל דשמא יש לחלק ולומר דדוקא לא יביא נסכים לכל אחד אבל צריך להביא שניהם ואחד בלא נסכים, ומשני דילפינן חלוק גבי קרא דויקרא מקרא דבתריה דאם מן הבקר ואם מן הצאן. ואידך ה"א ה"מ במפרש כדפי' לעיל:

אטו תודה לאו זבח הוא, דאצטרי' או לרבויי. ל"ה. נ"ל דקשי' ליה דמצינו תודה דאקרי זבח דכתיב תודת שלמיו:

הואיל ואתא לחם בהדרה, דנימא דלחם הוו נסכי' דידה, וק"ל איך נימא דהוי נסכים דידה והלא נסכים למזבח ולחם תודה לאוכליו, י"ל דחדא דבמקומו אלא שכך גזרת המלך שזה לגבוה וזה זוכין בו משולחן גבוה:

ומאי שנא מאיל נזיר דאע"ג דמייתי לחם מרבי' ליה לנסכים מכלל זבח משום דהוא בכלל זבח שהזבח ר"ל שלמים ואיל נזיר הוא שלמים ועוד דקרייה קרא זבח שלמים כדכתי' ונתן על האש תחת זבח השלמים כנ"ל:

ולא בעי עולה, פירש"י דבכלל דנדר ונדבה הוא ואי משום למעוטי מנחה מזבח ילפינא ליה למעוטא דמנחה לאו זבח הוא כל"ה, ונר' דפריך נמי דלשתוק מאו דאתי לרבות תודה ולא לכתוב אלא זבח למעוטי מנחה דמלפלא ילפינן כל מאי דמרבינן נמי השתא דאכתוב עולה או זבח דהא לא מרבי' במסקנא אלא בא בנדר ונדבה:
וק"ל דא"כ כמו כן היה יכול להקשות דלכתוב עולה לבד למעוטי מנחה ולשתוק מאו זבח ומלפלא ילפי' הכל כדפי' וטפי הוה עדיפא ליה לומר הכי לאוקמא עולה למעוטא דמנחה כדאית' בבריית' משישנה הדברים בלא שום טעם, לכנ"ל דלפי מה שפירשתי למעלה בהא דאי לא כתי' אלא עולה למעט מנחה ולפלא לא הוה מרבי' שאר זבחים מלפלא משום הא דלפלא בא לפרש על עולה דלא נרבה כל עולה אף חובה כגון עולת מצורע אע"ג דאכתי' ביה מנחה מ"מ נמעטה מנסכי יין ומרביעית ההין דלא אכתי' בה ולעולם נמעט כל שאר קדשי מעילה ואצטרי' או זבח לרבויינהו הילכך ניחא דפריך דלכתוב זבח ולפלא ולשתוק מעולה ומזבח ילפינן מעוטא דמנחה ומלפלא מרבי' כל בא בנדר ונדבה דאי לא כתיב אלא זבח ה"א זבח דוקא ואצטרי' לפלא לרבות גם עולה ושאר קרבנות הבאין בנדר ונדבה ומרבי' כל מאי דהשתא דליכא למימר השתא כמו שפירשנו גבי עולה דה"א דוקא עולה ולפלא בא למעט עולת חובה דזבח דוקא ולפלא למעוטי זבח דחובה, דז"א דדוקא גבי עולה דאיכא חובה ונדבה נוכל לומר כן אבל גבי זבח אין שום זבח חובה דסתם זבח הוי שלמים ואין זבח שלמים חובה כ"א שלמי חגיגה ואותם אנו מרבים מבמועדיכם כדמסיק לעיל מבריית' ע"כ הואיל ולא מצי אתי למעט חובה דזבח צ"ל דליתיה לרבויי שאר קרבנות הבאים בנדר ונדבה וזבח דאכתיב למעוטי מנחה ולכך פרי' דלא לכתוב עולה ולכתוב זבח ולפלא:
עוד נוכל לפרש דפרי' דלשתוק מכולי' קרא דעולה או זבח ולא לכתוב אלא לפלא דילפי' מיניה כל דבר הבא בנדר ונדבה:
וא"ת ומעוטא דמנחה מנא ליה דילפינן ממן הבקר או מן הצאן כדאוקימנא לעיל מן הבקר למעוטי עולת העוף דס"ד דהוי בכלל עולה ואפ"ה מעטיה קרא דבקר דמשמע ולא עוף כמו כן ימעט מנחה ופרי' שפיר דאמאי אצטריך עולה למעט מנחה ואצטרי' מן הבקר להוציא עוף מכלל עולה לכתוב מן הבקר לבד וימעט מנחה וימעט עוף ולא יצטרך עולה למעוט ולגופיה נמי לא צריך דמלפלא אתא גם עולה גם זבח ועולה דנקט משום דרישיה דקרא הוא, אי נמי משום דאוקימנא עולה עיקר למעוטי מנחה וזבח להוציא מכלל עולה דלא נימא עולה ותו לא צריך זבח דלא נקיט אלא משום עולה:

ת"ל עולה. נר' לומר דמשמ' הכא דכל היכא דמרבה פרטות דאין למעט הני דאתיין במה הצד הרי מה לפרט ראשון דמפרט ראשון נבעי דלידמי לקצת צדדיו ובא פרט שני למבעי דלידמי יותר בצדדיו כדקאמ' דמעין הפרט דלפלא מרבי' אף דבר שאינו בא בנדר ונדבה ובלבד שלא יביא על חטא כמו בכור פסח ומעשר ואתא פרט שני דעולה למעט אותם ולומר דבעי' דליתיה בנדר ונדבה לפי השתא ולמסקנא כל שאינו מחויב ולמעט מחובה דומה לפרט ראשון:
וק"ל דאדרבא משמע בעלמא דפרט שני בא לרבות בדומה לו דברי' המתמעטי' מפרט ראשון כדאמרינן גבי ארבה סלעם חרגול דכל אחד בא לרבות מינים שלא נראה אותם מפרט ראשון בפרק אלו טרפות וכן בפ' בכל מערבין גבי ביין ובשכר:
וי"ל דכל חד וחד לפי דוכתיה דהתם ע"כ פרט שני לא אתי למעט מפרט ראשון שהרי מכעין הצד מתרבים דברים שאינן בדומה דפרט ראשון שסלעם יש בו גבחת מה שאין בארבה ושכר נעשה מדברים אחרים חוץ מיין, אבל כאן הדומה לעולה אינו מרבה יותר מפרט דלפלא שהרי עולה דבר הבא בנדר ונדבה הוא ובכלל דלפלא הוא א"כ ודאי למעוטי נכתבה דאל"כ אמאי כתבה בכלל דלפלא אתא ולרבויי כעין הפרט דכל שאינו מחוייב ולמעוטי בכור פסח ומעשר:
וא"ת ולכתוב פרט לעולה ולשתוק מלפלא ומפרט דעולה מרבינן דדמי ליה כדמסיקנא כל שאינו מחוייב ועומד:
וי"ל דאי לא אכתוב אלא עולה הוה מרבי' חובה דהא איכא עולת חובה, או נימא מה עולה אינה באה על חטא אף כל שאינו בא על חטא ואצטרי' לפלא למעט חובה וכיון דכתי' לפלא אי אפשר דעולה מרבה חובה דא"כ לפלא למאי אתא הילכך ממעטי' כל חובה בבכור פסח ומעשר:

מאי מרבית ביה. פרש"י הא כל הטעונים נסכים כתובי' בפרשה. ר"ל דבשלמא בתחלה דלא ס"ד דאיכא כלל ופרט וכלל לא קשי' לן כמו כן דהואיל דכל המתרבי' כתובי' בפרש' למאי אצטרי' לפלא משום דהיה בא לפרש דאותם זבחים הכתובי' דוקא כשבאים בנדר ונדבה ולא חובה ואצטריכו קראי כדפי' לעיל לפלא לגלות דבעי' נדבה עולה למעוטי מנחה או זבח לרבות שאר זבחים המוצאים ממיעוט דעולה, אך השתא דדיינינן להו בכלל ופרט צ"ל מאי אתא לרבויי כעין הפרט יותר מהנכתב ובשלמא אי לא כתב אלא זבח לבד למעט מנחה והוה שתיק מפרט דעולה הבא לגלות דלא נרבה מפרט דלפלא בכור מכעין הפרט דאין באין על חטא אלא דנרבה מלפלא כל שאינן באין על חטא ניחא דהוה מרבי' מכעין הפרט יותר ממשמעות הפרט דלפלא דאיהו משמע נדר ונדבה לבד ואנן מרבי' גם חובה שאינה באה על חטא אבל השתא פרט שני דעולה לומר דלא נרבה להו א"כ לא מרבי' בכעין הפרט אלא דבר הבא בנדר ונדבה דהיינו הפרט דלפלא עצמו וא"כ לא לכתו' אלא הפרט לבד ומשני דאה"נ דאתו מכעין הפרט דברים שאינן באים בנדר ונדבה כגון ולדות קדשים שאינן נדבה אלא באים מכח נדבה ומרבי' להו מכעין הפרט דשאינו מחוייב, דאי נימא דנרבה בכור פסח ומעשר מכעין הפרט דאינו בא על חטא (ז"א) משום דקשיא לן אמאי יש לנו לרבות כל דדמי לפרט דאינו מחוייב משום דיש לנו לומר דבעי' דומה לפרט בכל צדדיו ואי לא נדרה אלא הנך דאתו משאינו מחוייב יש בו שני צדדין שאינו מחוייב ואינו בא על חטא אבל אי נרבה כל שאינו בא על חטא כבכור וחביריו אע"פי שמחוייב הרי לא דמו לפרט בצד דשאינו מחוייב והרי אין לנו לרבות אלא מאי דדמי טפי לפרט ועוד דאפי' היו הצדדין שקולין יש לנו לתפוס המועטי' דאתו בצד דאינו מחוייב משנתפוס המרובי' דאתו בצד דאינו בא על חטא:
וי"ל דלכך ס"ד דנימא כעין הפרט דאינו בא על חטא משום דנראה יותר לומר כן משום דלמאי דאתי בצד שאינו מחויב לא צריך קרא דכלל ופרט וכלל לרבותם דסברא הוא לומר דיתרבו משום דמכח נדר ונדבה קא אתו יש לנו לתת להם דין נדר ונדבה, ומ"מ בתר דאכתוב פרט שני למעט מפרט ראשון יש לנו לומר דכעין הפרט שני הוי כן ולא נאמר כסברא שפי' דלא אצטריך להכי דמסברא אתו כדפירש"י משום דכיון דחזינן דאכתוב כללי ופרטי לא מצינן לאוקמי להו אלא בכה"ג דנימא דפרט שנרצה למעט מפרט ראשון ושיהא כעין פרט שני כל שאינו מחויב גלי לן קרא דאי לא אכתוב לא חזינן ליה מסברא, והשתא אתו קראי לפלא לפרט ראשון ועולה לפרט שני וזבח למעט מנחה או לרבות תודה דלא הוה אתיא מכעין הפרט כדקאמר תלמודא לעיל משום דאתי לחם בהדה, וא"כ קשה אמאי מוקי עולה לפרטא וזבח למעט מנחה לימא איפכא כדמשמע גוף הברייתא, וי"ל משום דראוי לעשות פרט יותר ממה שנכתב מיד אחר הכלל ממה שנכתב לאחריו ועולה נכתב מיד אחר הכלל:
וא"ת א"כ דנוקי מה שנכתב ראשון סמוך לכלל לפרטא א"כ הוה לן לאוקמה זבח לפרט שני, וי"ל דלהכי לא מוקמינן ליה לפרט שני משום דא"כ לפלא למאי אתא שהרי למעט מנחה לא מצי אתי דאדרבא מנחה בכלל דלפלא, א"כ מאחר שנכתב לפלא צ"ל דנוקי ליה לפרט ולאוקמי זבח למעוטי מנחה, ועוד דאפי' אי לא כתיב אלא עולה וזבח לא הוה מוקמינן זבח לפרטא אלא למעוטי מנחה משום דטפי אית לן לאוקמי ליה למעוטי מנחה מלאוקמי ליה לפרטא דכל מה דנוכל לומר לאוקמי ליה למיעוטא ולומר דאין בו אלא פרט אחד יש לנו לומר כן מדנוקי ליה לפרט שני למעט הראשון דמאחר דמצינן לאוקמיה למעוטא אמאי נוקי ליה למעט מה שראוי לרבות מפרט ראשון הילכך אצטריך לפלא כדי לעשות פרט שני דע"כ אתי לפרט ולא למעט שאין לנו דבר שנאמר דאתא למעוטי ליה:
וא"ת אמאי דריש תלמודא לפלא לפרט ראשון כיון דנכתב שני. וי"ל דמפני שכולל יותר מפרט דעולה שהרי עולה בכלל דלפלא הוא הילכך נאמר דעולה בא למעט מפרט שמרבה יותר ממנו:
וזה שפי' הוי לפי מאי דפי' לעיל דאי לא כתיב אלא עולה היינו מרבים מכעין הפרט דידיה כמו מלפלא דשקולין הם לדרוש ראשון ראשון והוצרכנו לטעם שפי' דלהכי דריש לפלא ראשון מפני שכולל יותר מחבירו:
אכן נוכל לתרץ דאי לא כתיב אלא עולה הוה מרבי' מיני' כל הבא בנדר ונדבה לבד ולא כל שאינו מחויב משום דהפרט הוי עולה ומרבה דדמי' ליה הילכך אצטריך לפלא דמשמע מיניה בלא כעין הפרט כל מידי דאתי בנדר ונדבה וא"כ לא אתי עולה לרבויי כעין הפרט דידיה בא בנדר ונדבה דממשמעות דלפלא חזי' ליה וכללות דמרבו נמי מלפלא רבוי מכעין הפרט דידיה ע"כ אתא לרבויי טפי מבנדר ונדבה שהרי נדר ונדבה מפרט דלפלא עצמו אתו וא"כ ע"כ צ"ל דלרבות שאינו בא על חטא אתי ואתי פרט דעולה לגרועי לרבוי דכעין הפרט דלפלא ולומ' מכעין פרט דידיה כל שאינו מחויי' וא"ת הא משמ' במסקנא דתלמודא דעולה לפרטא וזבח למעוטי מנחה ובגוף הברייתא איפכא, דנפרש הברייתא דאלו לא נאמר קאמר, ור"ל אלו לא נאמרו הכללות דועשיתם, שהוא כלל ראשון וגם כלל שני דלעשות ריח ניחוח הייתי דורש עולה למעט מנחה ואו זבח לרבות זבח ותודה ולפלא למעט כל שאינו בא בנדר ונדבה, אבל השתא דאכתוב כללי ודרשינן להו בכלל ופרט וכלל מרבי' גם מה שאינו בנדר ונדבה כגון ולדות קדשים מכעין הפרט דלפלא ודעולה כדפי' וזבח ליתי למעוטי מנחה ואו לרבות תודה כדפרי', וכמוהו איתא בריש בב"ק על ושלח זה השן:
עוד נוכל לומר דעולה לעולם למעט מנחה אתיא כדאיתא בברייתא ומאי דקאמר תלמודא ת"ל עולה לאו דוקא עולה אלא מקרא דזבח קאמר ומאי דנקט עולה משום דקאי למאי דאקשי' ליה דלכתוב לפלא ולא בעי עולה ומעוט מנחה לייתי מזבח כדפי' לעיל ולהכי שני ליה דאה"נ אי לא דרשינן בכלל ופרט וכלל ולא מרבינן רק משמעות דלפלא דהיינו בא בנדר ונדבה ולא עוד אין הכי נמי דלא צריך לעולה אלא להכי אצטריך עולה משום דדרשינן ליה בכלל ופרט וכלל ומרבינן טפי ממשמעות דלפלא מכעין הפרטות הילכך אצטריך זבח לפרט שני וא"כ לא ילפינן מעוט במנחה אם לא נכתב עולה, ות"ל עולה דקאמר לא דאתיא לפרטא אלא ת"ל עולה למעוטא דלא נפיק מיעוטא דמנחה מזבח דאצטריך לפרטא, ומ"מ דעת ראשון נראה יותר פשוט דת"ל עולה משמע דר"ל דעולה אתיא לפרטא:

או לדרשא, פי' דדרשינן לעיל או לרבות תודה:

סד"א אי אייתי נדר לחודיה. משום דלר' יונתן משמע כל אחד בפני עצמו ומשמע שניהם כאחד וכמו דמשמע כל אחד משמע נמי יחדיו הילכך הכי נמי נימא דמשמע דכל אחד בפני עצמו ליבעי נסכים וכשמביאם יחד ג"כ יפטרו בנסכים דחד הילכך מצטריך או לחלק לחייב על כל אחד, ולעולם לא נאמר שירצה לומר דוקא כל אחד ולא שניהם יחד עד שיכתוב או לחלק וג"כ לא נימא דר"ל דוקא שניהם יחד עד שיכתוב יחדו דמשמע תרווייהו הילכך כשרוצה לחלק ולומר דוקא כל אחד צריך שיכתוב או לחלק וכשירצה לומר שניהם יחד דוקא כתב יחדו:

או במועדיכם למה לי, מאו קא בעי דבמועדיכם אוקימנא ליה בברייתא לרבות חובה דמועדות ואע"ג דמרבינן מכעין פרטי דלעיל גם מה שאינו במשמעות דלפלא מ"מ לא מרבי' אלא דבר שאינו מחויב הילכך אי לאו במועדיכם לא הוה מרבי' חובה דמועדות:

סד"א ה"מ כי מייתי עולה בנדר, הכי דריש להו או קמא דנדר או בנדבה לחלק דלא נימא דלסגי בשאר קרבנות כגון עולה ושלמים חד נדר וחד נדבה בחד נסכים, וקמ"ל דתרי נינהו ובעי תרי נסכים, ואכתי נוכל לומר נדר ונדבה הוו תרי ובתרי מילי קרבנות בעו תרי נסכים אבל שני מיני קרבנות בנדר או בנדבה הוו חד, אי נמי נדר ונדבה בחד מין קרבן ליסגי בחד נסכים, להכי אצטריך או לחלק ומוקמינן או דמועדכם לחלק דהיכא דמייתי עולה ושלמים בנדר או בנדבה לומר דתרי הוו וכן משמע ליה הכי ולא דאתא לחלק במין קרבן אחד ובנדר ונדבה משום דבמועדכם בשני מיני קרבנות איירי כדדרשינן לעיל עולת ראיה ושלמי חגיגה אע"פ שהם חובה מ"מ באים בנדר ונדבה ומינייהו איכא למילף נמי לשני מיני קרבנות דעלמא דנדר או נדבה ובתר הכי מוקי או דוכי תעשה בן בקר עולה או זבח לחלק בין נדר ונדבה כמין קרבן אחד בעולה או שלמים דנהי דחזינן דשני מיני קרבנות חלוקים בין שיביא אחד בנדר וא' בנדבה בין שניהם בנדר או בנדבה מ"מ מין חד קרבן סד"א דלהוי חד אפי' חד מינייהו בנדר וחד בצדבה קמ"ל דקרא דאו דבקר לחלק גם בזה ואכתי לא ידענא לחלק חד מין קרבן בחד ענין בנדר או בנדבה כגון שתי עולות נדר או נדבה קמ"ל לפלא נדר או בנדבה וכל קרא קמא קמא מוקמינן ליה לחלק כמו שנראה יותר לחלק דראוי לחלק יותר שני מיני חתיכות בשני ענינים ואחר כן בענין אחד ואחר כן נראה לחלקם יותר מחד מין בשני ענינים ואחר כן אצטריך חד מין בחד ענין:

גמרא הואיל וכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדו דמי. ועפרש"י. וק"ל לפי מה שפי' הוא בעצמו בסנהדרין (סו) ובש"מ דחיליה דר' יונתן הוא מדפרט הכתוב יחדו בכלאים. והרי התם כתיב בוי"ו ובחמור. ועוד ק"ל דהלא עיקר פלוגתייהו הוא על הכתוב דאיש אשר יקלל את אביו ואת אמו דפ' קדושים וכיון דכתיב את אביו בסי' הפעול א"א למטעי כדפרש"י. והגהת הרש"ל בר"פ אותו וא"ב דמחק האתי"ן לא הבינותי:

שם סד"א כו' אייתי נו"נ תסגי בנסכים דחד קמ"ל. כה"ג דריש ר"י בחולין (פו ב) חיה או עוף:

שם במנחה הבאה עם הזבח הכ"מ כו' או אינו כו'. והנ"מ הוא דאם הם להזבחים טעון כל עשרון רביעית ההין שמן. וכ"א קרב בפ"ע דאסור לערבן כדלעיל (פט ב). ואם היא באה בפ"ע היתה קריבה כאחת. ולא היתה טעונה כולה אלא חצי ההין כדין המתנדב מנחת נסכים דפר ודלא כדמשמע לכאורה מפרש"י דהנ"מ הוא אם ליקרב עם הזבחים. דהא קי"ל אדם מביא זבחו היום ונסכיו אפי' לאחר כמה ימים:

רש"י ד"ה ואשם שניתק. ושחטו לשם עולה דמצוה לעשותו כליל כו'. כצ"ל:

(צא סע"א) עולה זו עולת מצורע.—נראה דמש"ה איצטריכו הכא לרבות עולת מצורע, אע"פ דלעיל (צ ע"ב) כבר הרבו אפי' עולת חובה, דבעולת מצורע כתיב בה "מנחה בלולה בשמן", ונסכי יין אין כתיב בה, והייתי אומר דרק מנחה ושמן היא צריכה, אבל לא יין.

הכי נמי מן הבקר ומן הצאן כיון דלא כתיב בהו יחדו משמע נמי כל אחד בפני עצמו ולא איצטריך קרא לחלק: הואיל דכתיב בויקרא ומן הצאן. כיון דהוה ליה למיכתב מן הצאן וכתיב ומן כמו דכתיב יחדו דמי וגבי אביו ואמו אע''ג דכתיב ואמו לא משמע יחדו משום דהתם לא אפשר בלא וי''ו דהיכי ליכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קילל אמו: ולר' יאשיה דאמר אע''ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי. והאי מן הבקר או מן הצאן מיבעי ליה להוציא עולת העוף: ליבעי קרא. לחלק דרצה אחד מביא: הא כתיב. קרא אחרינא לחלק: אם עולה קרבנו מן הבקר ואם מן הצאן קרבנו וגו'. דמשמע לחלק: ורבי יונתן אמר לך אף ע''ג דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר איצטריך ליה מן הבקר או מן הצאן לחלק: ה''מ. דאי בעי הך לייתי: במפריש. בשעת הנדר צאן או בקר: תודה לאו זבח הוא. מהיכא דנפקי עולה ושלמים מההוא נמי משמע תודה למה לי לרבויי מאו: הואיל ואתי לחם בהדה. ואינה חשובה זבח לא ליבעי נסכים אי נמי משום דהוי הלחם במקום נסכים (אי נמי) ליקום במקום נסכים: וליכתוב קרא לפלא נדר או בנדבה. ולא ליכתוב לא עולה ולא זבח דכל שבא בנדר ובנדבה דהיינו עולה ותודה ושלמים ומנחה דאין טעונה נסכים מימעיט ממן הבקר או מן הצאן: אביא בכור (ופסח) ומעשר ופסח: והשתא דכתיב עולה. ולא מצית לרבויי בכור ומעשר ופסח והוי עולה גופה פרט דהוי כלל ופרט וכלל דועשיתם אשה לה' כלל עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה פרט לעשות ריח ניחוח חזר וכלל: מאי מרבית ביה. דהואיל ואמרת אוציא חטאת ואשם יש לך לומר מה הפרט מפורש אף כל ומאי נינהו דקאמר לרבויי מפרט זה: שאין מחוייב ועומד. שאין מחוייב בעולה דבעולת נדבה מיירי: להביא ולדות של קדשים. נקבות של שאר קדשים דעולה זכר [ולא שייך ולד]: ועולה הבאה מן המותרות. כדאמרינן בפירקין לעיל (דף צ:): ותמורתן. היינו שהמיר את העולה: ואשם שניתק לרעייה. ושחטו לשם עולה ולעשותו כליל כעולה הילכך טעון נסכים: וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. שהן כשרים אלא שלא עלו לבעלים שטעונין נסכים: והשתא דאמרת או. מן הצאן אתי לדרשא לחלק או דלפלא נדר או נדבה למה לי לחלק איצטריך דסד''א כו': הניחא לרבי יאשיה. דאמר אע''ג דלא כתיב יחדו כמו דכתיב דמי להכי איצטריך האי או לחלק: אי נמי איפכא. דאייתי שלמים בנדר עולה בנדבה בעי נסכים כל חד וחד: או זבח. או למה לי: או שלמים. או למה לי: ורבי יאשיה. דנפקא ליה מיעוט עולת העוף מן הבקר או למה לי דבשלמא לרבי יונתן דדריש האי או לחלק ורבי יאשיה נפקא ליה לחלק מן ואם מן הצאן ומאם עולה קרבנו מן הבקר ולמעוטי עולת העוף נפקא ליה ממן הבקר ומן הצאן: [בתרי מיני. הוא] דבעי נסכים לכל חד בחד מן הצאן או בקר תסגי ליה כו': ככה תעשו לאחד. דמשמע נמי לכל אחד נסכיו בפני עצמו למה לי והדר פירש דינו של כל אחד: אבל אייתי בבת אחת. נדר ונדבה אימא תסגי וכו': ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן. במצורע עשיר כתיב: במנחה הבאה עם הזבח. כלומר שזקוקה לזבח שקריבה עמו: או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה. כלומר שהמנחה אינה זקוקה לזבח אלא מנחה בפני עצמה היא: ועדיין איני יודע אם טעונים נסכי יין אם לא. דהא לא כתיב בה יין בפירוש: תלמוד לומר. בפרשת שלח ויין לנסך רביעית ההין וגו' לא הוה צריך קרא למימר דכבר כתיב בראש הפרשה עולה או זבח מה תלמוד לומר על העולה או לזבח: אלא עולה. זו עולת מצורע: זה אשם מצורע. ששלשתן טעונים נסכים: ותיפוק ליה תרוייהו. חטאת ואשם מזבח ולא ליבעי קרא לכל חד וחד:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ולר' יאשיה דאמר גבי אביו קלל דאי לאו דכתיב קללה לאביו [דכתיב] כי יקלל את אביו וקרא דכתיב אמו קלל הא לאו הכי הוי אמינא עד שיקלל את שניהם דכמו דכתיב יחדו דמי: ליבעי קרא לחלק גבי ומן הצאן והיכא דריש ליה דמן הבקר או מן הצאן לדרשא אחרינא למעוטי עולת העוף: בדמפרש. הרי עלי כבש או הרי עלי שור: אטו תודה לאו זבח הוא. דאיצטריך או לרבויי תיפוק מזבח: לא תיבעי נסכים. דלחם יהא במקום נסכים: ומאי שנא מאיל נזיר. דכתיב ביה לחם ונסכים נמי בעי כדקתני לקמן בשמעתין הילכך בלא או נמי נפקא תודה ולא אמרי' דיהא לחם במקום נסכים: שני מינין. בנזיר כתיב חלות ורקיקין ולא חמץ ורבוכה: ולא בעיא עולה. דהא בכלל נדר ונדבה היא דאי משום למעוטי מנחה כדקתני לעיל הא מזבח נפקא דמנחה [לאו] זבח הוא: הוה אמינא. דממשמעות דנדר ונדבה לא ממעטינן להו דעל כרחך כלל ופרט לרבויי אתא אפי' מאי דלאו נדר ונדבה הוא דהא כל נדר ונדבה ממשמעותא אתי: ת''ל עולה. מריבויי דקרא ממעטינן בכור ומעשר ודרשינן מה הפרט מפורש כדלקמן יצאו בכור ומעשר ופריך והשתא דכתיב עולה למעוטי בכור ומעשר אף כל דכלל ופרט מאי מרבית ביה הא כל הטעונים נסכים כתובים בפרשה בהדיא: להביא ולדות קדשים. של נקבה כגון שלמים ותמורה של שלמים: ועולה הבא מן התמורה. תמורת עולה: ואשם. שמתו בעליו או נתכפרו באחר דקיי''ל כל שבחטאת מתה באשם רועה: שניתק לרעייה. שמסרוהו לרועה ואמרי' בפ''ק אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה וההוא עולה בעי נסכים ל''א גרסי' ועולה הבא מן המותרות כל הנך דאמרינן יפלו דמיו לנדבה ואותה נדבה היינו עולות לקייץ המזבח וכגון מותר נסכים דאמרי' לעיל הבשר למזבח ועורות לכהנים אבל אי לאו מיעוטא דעולה כיון דנדר ונדבה לאו דוקא הוה דרשי ביה לרבות כל שאינו בא על חטא: הניחא לר' יאשיה. דבעי חלוק: או במועדיכם למה לי. כולהו או מן פרשת נסכים קא בעי: ורבי יאשיה. דאמר לעיל דהאי מן הבקר או מן הצאן למעוטי עולת העוף אתא או למה לי בשלמא לרבי יונתן דריש או לחלק אלא לר' יאשיה מאי דריש ביה: הני מילי. דבעי שני נסכים לשני קרבנות היכא דהוקדש זה אחר זה והביאן כאחד אבל היכא דמקדשי בבת אחת והביאן בבת אחת תסגי בנסכים דחד קמ''ל: ושלשה עשרונים סולת מנחה וגו' במצורע כתיב: במנחה הבאה עם הזבח. במנחת נסכים הכתוב מדבר דמצורע עשיר מביא ג' כבשים עולה וחטאת ואשם הילכך בעי שלשה עשרונים: את העולה ואת המנחה. משמע המנחה הבאה גלל עולה: נסכים. יין: ויין לנסך. בפרשת נסכים כתיב:

הואיל וכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדו. דמדכתיב מן הבהמה והדר כתיב מן הבקר ומן הצאן משמע שניהם (ובקונטרס פירש בע''א) דתרוייהו אפירושא דבהמה מדלא כתיב מן הבקר והצאן משמע שניהם דאתא לפרש מאיזו בהמה מן הבקר ומן הצאן מזה אחד ומזה אחד ואף ע''ג דדרשי' בתמורה (דף כח:) כוליה דוי''ו דידיה נמי דריש התם מ''מ אי לא כתיב הכא או לחלק הוה דרישנא ליה למימר דבעינא יחדו: וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. תימה הא למה לי קרא כיון דדרשינן בריש מכילתין (דף ב.) אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ליבעי נסכים כנדבה וכי תימא דלגבי נסכים לא הוה מוקי ליה לקרא הא על כרחיך צריך לאוקומי הכי שאם אי אתה אומר כן פסלתו כדאמר רבי יוחנן לעיל גבי אשם מצורע ונראה דכדי נסביה משום דאי לאו קרא דמוצא שפתיך מהכא הוה נפקא ליה ועיקר קרא לאחרינא אתא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד