ואי לא חזו וכו': אשם נדבה מי איכא. הילכך לא הותר ליקרב למזבח אלא על ידי נסכים: מתני' שהיה גודשה בתוכה. שהיתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון: מדת היבש בירוציהן חול. מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא היינו בירוצין: אלא שהלח נעקר. שהבירוצין נכנסו בכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו חוץ לפיכך הן קדש דנכנסו בכלי ונתקדשו בו: ובירוצין של יבש אינו נעקר. מתוכו של כלי שלא נכנס בתוך הכלי ולא נתקדש בו לפיכך הוא חול: גמ' מני. הא דקתני כל המדות היו נגדשות: אי ר''מ. דאמר לעיל (ד' פז.) גדוש שבו היה מודד לכל המנחות מחוק מדה של כהן גדול שהיתה גדולה כ''כ שגודשה בתוכה: ומחוק הוי. ואפילו חד גדוש לא הוה: ומאי כל מדות. דלא תימא כל המדות שהיו שם היו גדושות דלא היתה אלא אחת גדושה: אלא הכי קתני מתניתין כל מדידות. שהיו מודדין בה היו גדושות: לא נמשחו בחוץ. לפיכך בירוציהן חול: רבי עקיבא סבר מדת יבש לא נמשחה כל עיקר. וחול היא לפיכך מה שבפנים בכלי קדושת פה הוא דמקדש ליה הילכך מה דאיצטריך ליה מקדש בירוצין דלא צריך ליה לא מקדש לפיכך בירוציהן חול: היינו טעמא. דלח בירוציהן קודש שבירוציהן שלה נעקר מתוך הכלי: ומגווה דמנא קאתי. מן הקדש להכי הוי קודש: למאי דצריך. למה שבתוך הכלי איכוין למיקדש ולא לבירוצין ואמאי מיקדשי הבירוצין: שלא מדעת. שאף ע''פ שלא נתכוין להקדיש הבירוצין קדושין כלי שרת: גזירה שמא יאמרו. דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשי אע''ג דאתו מגוויה דמנא אמרי הכי נמי מוציאין מכלי שרת לחול אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא לא אתו למימר ביה מוציאין מכלי שרת לחול: סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת. שלא כמצותו דמצותו היה לסדרו בשבת: פסולה. לפי שצריך שיהא הלחם על השולחן ב' שבתות: כיצד יעשה. שיהיו כשירין הלחם והבזיכין: יניחנו. שלא יקטיר הבזיכין ולא יסלק הלחם עד לשבת שניה הבאה ונמצא הלחם והבזיכין על השולחן ט''ו ימים ושני ימי שבת שאפילו הוא על השולחן אותן ז' ימים שעד לשבת יותר מדינו אין בכך כלום הכא נמי ניגזור שלא יניחנו לשבת הבאה שמא יאמרו כשם שאלו אין נפסלין אע''פ ששהו שם יותר מדינן כך מפקידים בכלי שרת כל זמן שרוצה ואין נפסל בלינה: פנים. לחם הפנים דהוא בהיכל אמדות קרמית שהן חוץ בעזרה: פנים לאו כ''ע ידעי. שכן אירע בזה הלחם אלא הכהנים וכהנים ידעי טעמא דמילתא דכהנים זריזין וליכא למיגזר: חוץ כ''ע ידעי. ואיכא למיגזר שמא יאמרו וכו': לקיץ המזבח. שקונין מהן עולות ומקייצין בהן את המזבח כשאין שם קרבנות כדי שלא יהא המזבח בטל: המקבל עליו לספק סלתות. שקבל מעות מן הגזבר כדי לספק סולת כל השנה וקיבל עליו לתת ארבעה סאין בסלע והוקרו: ועמדו שלשה סאין בסלע. נותן ד' סאין כמו שקיבל: קיבל עליו לתת ג' סאין בסלע והוזלו

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל אי לא חזו לעולת חובה. חזו לעולת נדבה וכיון דלא עקר שם עולה [מותר] לשנותו [לעולה אחרת] דמעיקרא נמי [לעולה] הוה: אשם נדבה מי איכא. אין אשם בא אלא על חטא להתירו למצורע לבא אל המחנה: מתני' שהיה גודשה בתוכה. שכשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש: בירציהן קודש. [כלי הלח] נמי איכא גודש: לא מן השם הוא זה. כלומר לא זהו טעם של דבר דודאי מדת יבש נמי קדש: אלא שהלח נעקר. מה שבשולי הכלי הנופל ראשון כשמוסיפין עליו נעקר ועולה למעלה ונמצא שכבר קדשי הבירוצים בתוך הכלי: והיבש אינו נעקר. אלא במקומה עומד הילכך מה שבפנים קדוש ומה שבחוץ לא קדש: גמ' מני. הא דקתני כל מדת היבש שבמקדש היו נגדשות דמדקתני חוץ משל כהן הגדול דאמרי' לעיל דעשרון שלו מחוק היה לדברי הכל מכלל דכל מדת יבש שבמקדש [היו] נגדשות: אי ר''מ. דאמר שני עשרונות היו שם אחד היה גדוש ותו לא: ואי רבנן חד. הוה והוא גופיה מחוק כדאמרי' לעיל מדר''מ נשמע לרבנן: כל מדידות. כלומר כל מדידות שבמקדש שהיו מודדין באותו עשרון כגון דכבש ואיל ופר היו נגדשות: בין מבחוץ. שפת הכלי הילכך שפה מקדשה לבירוציהן: לא נמשחו כל עיקר. כדקתני ומדת היבש חול מיהו למה שמודדין בו קדוש קדושת הפה וגברא למאי דצריך מקדיש ובירוציהן לא מקדיש דלא צריך להו: פסולה. דמחוסרת זמן היא דמשפטה לעמוד על השלחן שבעה ימים ולא עמדה אלא ששה: יניחוה לשבת הבאה. י''ג יום: שאפי' היא על שלחן ימים רבים. כגון ששה ימים שעמד על השלחן קודם שבת הבאה: ואמאי. אין בכך כלום נהי נמי דאין לינה פוסלת בו לגזור שלא יאמרו: מפקידין בכלי שרת. מניחין בכלי שרת דבר הקדוש דכל זמן שהוא בכלי שרת אין נפסל בלינה דהא האי לחם עמד יותר בכדי זמן על השלחן ולא נפסל ואתא לאכשורי דבר הפסול בלינה מפקידין כעין פקדון שלא יאבד ויפסל כל זמן שהוא שם: פנים. סידור לחם הפנים הוא בהיכל: אחוץ. מדידות (מונחת) [מנחות] בעזרה וכ''ע חזי להו ואיכא למגזר אבל פנים לאו כ''ע ידעי דעמד שם הלחם כל כך וליכא למגזר: לקיץ המזבח. כשהמזבח בטל לוקחין מאותן נסכים כבשים לעולה ומקיצין אותם ולשון קיץ היינו דבלות כאדם שמביאין לו תאנים לאחר סעודה והכי אמרי' בפ''ק דשבועות קיץ בבנות שוח לאדם: המקבל עליו. אחד שקבל מעות מן הגזבר וקבל עליו לספק לו סולת למנחות לכל השנה: מארבע סאין בסלע. והוקרו ועמדו שלש סאין בסלע מספק מארבע דמעות הקדש קונות דהא (הדיוט) [הקדש] קנו ממנו במעות דכתיב ונתן הכסף וקם לו:

שני גזירין של שחרית משום דלפני שחיטת תמיד השחר הן משכימין לסדר המערכה לא חשיב אלא העוסקין בשעת התמיד דסידור שני גזירין היה אפילו קודם תרומת הדשן כדאיתא בסידור המערכה דאביי בפרק אמר להן הממונה (יומא דף לג.) והיינו דאמר בירושלמי בפ''ב דיומא אמר רבי יוחנן לא גזרו על שני גזירין בשחרית פי' שיהו בשעת הקטרת איברים א''ר אסי מתניתין אמרה כן בכל יום קרב בין הערבים באחד עשר ולא אמר בשחרית כלום ומהשתא ליכא למידק מהתם כלל אי הויא בכהן אחד או בשני כהנים ומיהו יש לדקדק מהא דתניא התם בגמ' ביומא (דף כו:) מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירין בשני כהנים שנאמר וערכו עצים על האש אם אינו ענין לתמיד של שחר שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר תניהו ענין לתמיד של בין הערבים ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר וקאמר רחמנא ניעבד בחד והדר נעביד בתרי אלמא משמע בהדיא דשל שחר בחד משום דכתיב וביער לשון יחיד ושל בין הערבים בתרי משום דכתיב וערכו לשון רבים ועוד תניא התם (דף כז:) בסוף פירקא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים: כיצד יעשה. שלא יבא דבר לפסול יניחנה עם הבזיכין לשבת הבאה אי נמי מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין: שאפילו הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום. תימה דבפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) בעא מיניה רבא מרבה לינה מועלת בראשו של מזבח או אינה מועלת היכי דמי אי דלא ירדו השתא לנו בעזרה אמרת לא ירדו בראשו של מזבח מיבעיא אלא דירדו לשולחן מדמינן לה דתנן שאפי' הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום והשתא הא לא דמי לשולחן דהא אסידרו באחד בשבת קאי משום דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן כדמוכח בפרק שתי הלחם (לקמן ד' ק.) דדייקינן מהכא ואי ס''ד כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ליקדוש וליפסל ואם סידרן בשבת הכי נמי דאם לא סילקן לשבת אחרת היה נפסל בלינה ואהך גופה דאחד בשבת מקשי התם דאי לילה אין מחוסר זמן כי מטי לילה דבי שימשי תיקדוש ותיפסל ומשני רבא בשקדם וסילקו ורב אשי משני אפילו בשלא קדם וסילקו נעשה כמי שסידרו הקוף וא''כ גבי מזבח אפילו מדמית ליה לשולחן נמי תועיל בו לינה וי''ל דלשון שאפי' הוא על השולחן משמע ליה נתינת טעם אההוא דסידרו אחר השבת דלכך לא חיישינן עליה משום דבכל לחם הפנים כמו הנסדר בזמנו אפילו הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום ומיהו על כרחין לאו טעם גמור הוא דהכא היינו טעמא משום דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן: בירוצי מדות. אע''ג דנתקדשו לוקחין מהן כבשים לעולות קייץ כדפרישית בריש פירקין (דף פח.) דלב ב''ד מתנה עליהם: מארבע ועמדו משלש מספק מארבע. בפ' הזהב (ב''מ דף נז:) מפרש דהאי רבית הקדש היכי דמי כגון שקיבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש דמספק מד' דבחבירו כי האי גוונא אסור ותימה היכי דמי אי דאית ליה סלתות או חיטין שיתחללו עליהן מעות הקדש אפי' בהדיוט שרי דאפי' על הגדיש תנן (שם ד' עב) פוסק עמו על הגדיש וכי תימא הא דשרי לפסוק עמו על הגדיש היינו בפוסק לפי השער (או) אפי' בשער הלקוטות אבל אי מוזיל טפי אסור אפי' ביש לו והכא גבי הקדש שרי אי אפשר לומר כן דהא בריש הזהב (שם דף מו.) תניא היו חמריו ופועליו תובעים אותו ואמר לשולחני תן