וכן מערבים נסכים של קרבן שהוקרב היום בנסכים של קרבן שהוקרב אמש, אם בלילתם של מנחות הנסכים הללו שווה (כגון ששני הקרבנות הם כבשים, שזה וזה דרך בלילתו היא בשלושה לוגים הניתנים לעשרון סולת אחד). שכן רשאי אדם להביא מנחת נסכיו אף לאחר יום הקרבת קרבנו.

אבל אין מערבין נסכי כבשים (שבלילתם היא בשלושה לוגים שמן הניתנים בעשרון סולת אחד) בנסכי פרים ואילים (שבלילתם היא בשני לוגים שמן הניתנים בעשרון סולת אחד). ואם בללן לאותן המנחות בסלתן ובשמנן כדינן, אלו (מנחות נסכי כבשים) בפני עצמן ואלו (מנחות נסכי פרים ואילים) בפני עצמן, ולאחר מכן נתערבו אלו באלו — הריהם כשרים להקריבן על המזבח. ואולם אם עד שלא בלל את המנחות הללו בסלתן ובשמנן הראוי, נתערבו זו בזו — פסול להקרבה.

הכבש הבא (הקרב) עם הנפת העומר למחרת יום טוב ראשון של פסח, אף על פי שמנחתו שהיא שני עשרונים סולת, כפולה משאר מנחות הכבשים, שהן של עשרון סולת — לא היו נסכיו כפולים מנסכיהן של שאר מנחות הכבשים, שאף בו היו מביאים שלושה לוגים שמן ושלושה לוגים יין.

א גמרא שנינו במשנתנו כי מערבים נסכי פרים בנסכי אילים, ומכאן שמותר לערב את מנחות הנסכים (שדרך בלילתן שווה), ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך, ממה ששנינו בברייתא] על הנאמר בדרך הקטרת חלקי קרבן השלמים: "והקריב מזבח השלמים... את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על פי הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה. והקטירו אותו בני אהרן המזבחה..." (ויקרא ג, ג— ה).

ובאה בכתוב הלשון "והקטירו אותו", בצורת יחיד (אף שמדובר בהקטרתם של דברים רבים, המנויים לפני כן) — להורות שיש להקריב חלביו של כל קרבן לעצמו, שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן זה. וכיוצא בדבר, אין לערב מנחת נסכים של קרבן זה במנחת נסכים של קרבן אחר!

אמר ר' יוחנן: אף משנתנו לא אמרה שמותר לכתחילה לערב נסכים של קרבן זה בנסכים של קרבן אחר, אלא שאם נתערבו יכול להקריבם קא אמר [הוא, תנא של משנתנו אומר].

ומקשים על כך: אי הכי [אם כך] שמשנתנו מדברת על בדיעבד, יוצא איפוא מכאן כי מה שנאמר בהמשך המשנה "ואין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים" — אין הכוונה לאיסור עירוב לכתחילה, אלא שאסור הדבר מכל וכל, ואפילו אם נתערבו בדיעבד — נמי [גם כן] לא יהיו כשרים להקרבה. והא [והרי] מדקתני סיפא [ממה ששנה התנא במשנתנו בסוף המשנה] שאם לאחר שבללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן קרה הדבר ונתערבו אלו באלו — הריהם כשרין להקרבה. ומכלל הדברים אתה למד כי ההלכה דרישא [שבתחילת המשנה] הנשנית בלשון "מערבין" — שלכתחלה יכול הוא לערב אותם קא אמר [הוא אומר]!

אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת דברי משנתנו]: אכן דבר הדומה לחלבים, שאף הוא קרב על המזבח, וכגון סלתן ושמנן של המנחות — אין לערבו, ואולם מערבין את נסכי יינן של הקרבנות שאינם דומים לחלבים שהרי אינם מוקטרים על המזבח. ואולם אף הם אינם מותרים בעירוב אלא אם כן כבר נתערב סלתן ושמנן של המנחות (וכך, אין עוד מקום לחשש, שמתוך שמערבים את היין, יבואו לערב אף את הסולת והשמן).

ושואלים על כך: וכי כך הוא הדין שיינן של הקרבנות לכתחלה לא מערבים, אלא אם כן התערב כבר סלתן ושמנן של המנחות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: במה דברים אמורים שאינו מערב? — דווקא בסלת ובשמן, אבל יין מערבין. ומשמע איפוא שמערבים יין בכל אופן, גם אם לא התערבו קודם לכן הסולת והשמן!

אלא אמר אביי בהסבר הדברים: כשאמר התנא של משנתנו "מערבין נסכי אילים בנסכי פרים" הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: נסכי היין מותרים לכתחילה בעירוב, והיכא [היכן, במקרה] שהוקטר כבר סלתן ושמנן של המנחות — מערבין יין אף לכתחלה. ואף היכא [היכן, במקרה] שלא הוקטר עדיין שמנן וסלתן של המנחות, אם כבר נתערב סלתן ושמנן ושוב אין חשש שמא יבואו לערבם — מערבין נמי [גם כן] את יינן. ואולם אם לאו [לא] נתערבו הסולת והשמן, ועדיין לא הוקטרו — אין מערבין את נסכי היין, מחשש דלמא [שמא] מתוך כך אתי [יבוא] גם לאיערובי [לערב] סלת ושמן לכתחלה.

ב שנינו במשנתנו כי כבש הבא עם העומר, אף שמנחתו היתה כפולה ממנחות שאר קרבנות כבשים, אין נסכיו כפולים משלהם. ובענין זה מביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: במה שנאמר בקרבן העומר "ומנחתו שני עשרונים" (ויקרא כג, יב—יג) לימד הכתוב על כבש הבא עם העומר שמנחתו כפולה משאר מנחות הכבשים הבאות רק מעשרון אחד סולת.

יכול שתאמר כי כשם שמנחתו כפולה בשיעורה, כך גם שיעור נסך יינו של כבש זה כפול משל שאר נסכי הכבשים (ששיעורם הוא רבע ההין), ויהא מחצית ההין? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בהמשך הפסוק: "ונסכו יין רביעית ההין" — שאינו אלא רביעית ההין. ועדיין יכול שאמנם לא יהא שיעור יינו של הכבש הבא עם העומר כפול משל שאר קרבנות הכבשים, ומהטעם שהיין אינו נבלל עם מנחתו, אבל בשמן, שהוא נבלל בסולת המנחה, יהא שיעור שמנו של הכבש הבא עם העומר חצי ההין כפול מזה של שאר קרבנות הכבשים (שהוא רביעית ההין), לפי שהוא נבלל עם מנחתו? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "ונסכו יין רביעית ההין" — שכל נסכיו של כבש זה לא יהו אלא רביעית ההין, ולא יותר.

ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד]? כיצד נלמד הדבר מן הכתוב? אמר ר' אלעזר: הכתיב של המלה הוא "ונסכה" כצורת שיוך המתייחסת לנקבה, ואולם קרינן [קוראים אנו] אותה "ונסכו" כצורת שיוך המתייחס לזכר, ומעתה

כיצד ניישב את הדברים? — הרי זה בא ללמד כי נסכה של מנחה זו הריהו כנסכו של יין, מה היין לכבש הבא עם העומר שיעורו רביעית ההין, אף השמן נמי [גם כן] הניתן במנחתו שיעורו רביעית ההין, ולא יותר.

ג ומתוך שנידון דינו של הכבש הבא עם העומר, מביאים דברים שיש בהם נגיעה לקרבן זה. אמר ר' יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו אלא לשם קרבן אחר, אף שלא עלה ולא יצאו בו הבעלים ידי חובתם — הריהו טעון נסכים כאשם מצורע, ושלא כשאר קרבנות אשם, שאין באים אתם נסכים. וטעמו של דבר: שכן הוא כשלעצמו כשר, ואם אי (אין) אתה אומר כן שהוא בא בנסכים — פסלתו מלקרב על המזבח (שכן אין הוא ראוי לאשם מצורע, כיון שנשחט שלא לשמו, וכן אין הוא ראוי לעולה).

מתקיף לה [מקשה על כך] רב מנשיא בר גדא: אלא מעתה, שכדי למנוע את פסילתו של הקרבן, אתה מטעינו בנסכים, ושלא כדינו המקורי, נאמר כן גם בכבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו, ולא יצאו ידי חובתו, ואולם הריהו כשר ודינו כשאר קרבן עולה — יישמר דינו המקורי שהוא בא בשני עשרונים למנחה, ותהא מנחתו כפולה משל שאר כבשי עולה הבאים בעשרון אחד בלבד. משום השיקול "שאם אי אתה אומר כן שיובא הכבש כדינו הראשון — פסלתו"! וכן קרבן

תמיד של שחר ששחטו שלא לשמו, ולא יצאו בכך ידי חובתו, ואולם הריהו כשר ודינו כשאר קרבן עולה — שיישמר דינו הראשון, ויהא טעון סידור ונתינת שני גזירין של עץ על המזבח, בידי כהן אחד, וכדרך שעושים בעולת התמיד של שחר (ואין עושים כן בשאר עולות). משום שאם אי אתה אומר כן שיובא הקרבן כדינו הראשון — פסלתו! וכן יש לשאול ביחס לקרבן התמיד של בין הערבים ששחטו שלא לשמו, שיישמר דינו הראשון, ויהא טעון סידור ונתינת שני גזירין עצים על המזבח, בידי שני כהנים, וכדרך שעושים בעולת התמיד של בין הערביים (ואין עושים כן בשאר עולות). משום שאם אי אתה אומר כן שיובא הקרבן כדינו הראשון — פסלתו!

ומסכם רב מנשיא בר גדא את שאלתו: אין הכי נמי [כן, כך הוא הדין גם כן] בכל המקרים הללו, שצריך לעשות בהם כאמור. ואולם עדיין קשה מדוע לא הזכיר ר' יוחנן בדבריו אלא אשם מצורע שנשחט שלא לשמו! אלא אמר אביי: אמנם כך הוא הדין, לדעת ר' יוחנן, אף בכל המקרים הללו שנמנו. אלא שחדא מינייהו נקט [אחד מהם לקח] כדוגמה, וממנו נלמד לשאר המקרים.

ואילו ר' אבא אמר: לא נצרך ר' יוחנן לומר את דבריו בדינם של הקרבנות הללו שנשחטו שלא לשמם, שכן בשלמא הנך [נניח אלה] עולות נינהו [הם],