ואילו בכלי העשרון המחוק — שבו היה מודד עשרון סולת לצורך חביתי כהן גדול.

וחכמים החלוקים על ר' מאיר, אומרים כי לא היה שם במקדש שני כלי מדידה לעשרון, אלא כלי עשרון אחד בלבד. ומקור שיטתם של חכמים — שכן נ אמר: "ועשרון אחד לכבש האחד" (במדבר כט, ד), לומר שלא היה במקדש אלא כלי עשרון אחד בלבד. ואולם אם כן הוא, מה תלמוד לומר "עשרון עשרון לכבש האחד" (שם כח, כט) ממנו למד ר' מאיר שהיו במקדש שני כלי עשרונים? — הרי זה בא לרבות כלי מדידת יבש נוסף שהיה במקדש, הכלי למדידת חצי עשרון. ושואלים עתה לשיטת

ר' מאיר, שדרש מהפסוק "עשרון עשרון" שהיו במקדש שני כלי מדידת עשרון, אם כן שהיה במקדש גם כלי למדידת חצי עשרון מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד, לו] דבר זה ממה שנאמר "ועשרון" ("ועשרון אחד לכבש האחד"), ובאה בו וי"ו יתירה לרבות שהיה במקדש גם כלי למדידת חצי עשרון. ושואלים לשיטת רבנן [חכמים]: מדוע דרשו שהיתה מידת חצי עשרון במקדש מהפסוק "עשרון עשרון לכבש האחד", ולא דרשו כן מייתור וי"ו, כדרך שדרש ר' מאיר?! ומשיבים: חכמים את האות וי"ו לא דרשי [אינם דורשים], שלדעתם אין לדרוש מכאן.

ושואלים עתה לצד האחר: ולדעת ר' מאיר הסבור ששני כלי מדידת עשרון היו במקדש, האי [פסוק זה] "ועשרון אחד לכבש האחד" שחכמים דרשו ממנו שלא היה אלא כלי עשרון אחד במקדש, מאי עביד ליה [מה הוא עושה, דורש בו]? ומשיבים: הפסוק ההוא בא להורות שאף למנחות ששיעור הסולת בהם גדול מעשרון אין מודדים אלא עשרון אחר עשרון, שלא ימדוד לא בכלי מדידה של שלשה עשרונים לצורך מנחת נסכים של פר ולא ימדוד בכלי מדידה של שנים עשרונים לצורך מנחת נסכים של איל.

ושואלים לצד האחר: ורבנן [וחכמים] שדרשו מפסוק זה לענין שלא היה אלא כלי מדידת עשרון אחד, מהיכן הם לומדים הלכה זו? ומשיבים: נפקא להו [יוצא, נלמד, להם] הלכה זו מנקודו (מהנקודה) הכתובה בתורה מעל המלה "ועשרון". דתניא [שכן שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: למה נקוד (רשומה נקודה מעל) האות וי"ו שבאמצע המלה "עשרון", של המלה "עשרון" בפרשיות המועדות שבפרשת פינחס הראשון מבין שניים ("עשרון עשרון") הנזכרים בפרשיה של יום טוב הראשון של חג הסוכות (הוא הכתוב "ועשרון עשרון לכבש האחד לארבעה עשר כבשים", במדבר כט, טו)? ללמד שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר, ולא בשל שנים לאיל. ושואלים עתה לצד השני: ולדעת ר' מאיר שדרש הלכה זו מן הכתוב "ועשרון אחד לכבש האחד", מדוע לא דרש כן, מהניקוד שעל המלה "עשרון", כדרך שדרשו חכמים? ומשיבים: ר' מאיר את נקודו (נקודה זו שמעל המלה "עשרון") לא דריש [אינו דורש], שלדעתו, אין לדרוש מכך דבר.

א שנינו במשנתנו כי הכלי המשמש למדידת חצי עשרון למה היה משמש? — שבו היה מודד לחביתי כהן גדול.

ותוהים: האמנם היה מביא הכהן הגדול מביתו חצי עשרון סולת, ואת אותו חצי עשרון היה מודד במקדש באמצעות כלי מדידה זה? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו במסכתנו (לעיל מנחות נ,ב) כי חביתי כהן גדול אותם מביא הכהן הגדול משל עצמו בכל יום, לא היו באין בשני חצאין חצי עשרון בבוקר וחצי עשרון בערב, אלא הריהו מביא מביתו עשרון שלם ולאחר מכן הריהו חוצהו ולש מכל חצי עשרון שש חלות מצות, שהן שתים עשרה חלות מכל העשרון שהביא, ומקריב מחצית מהן בבוקר ומחצית מהן בערב.

אמר רב ששת: מאי [מה פירוש] "מודד" נמי דקתני [גם כן ששנינו במשנתנו]? מחלק, שהיה הכהן הגדול מביא מביתו עשרון שלם למקדש, ואחר כך היה חוצהו על ידי מדידתו בכלי זה.

ב ובעקבות דברי ר' מאיר המבחין בין שני סוגי מידות עשרון שהיו במקדש, המחוק והגדוש, בעא מיניה [שאל אותו] רמי בר חמא מרב חסדא שאלה זו: כלי מדידת חצי עשרון שהיה במקדש, לשיטת ר' מאיר, האם גדוש היה, או מחוק היה?

ולפני שמביאים את מענה רב חסדא לבעייתו זו של רמי בר חמא שבעקבותיה תבואנה בהמשך הסוגיה עוד שתי בעיות ששאל רמי בר חמא את רב חסדא, מביאים סימן לזכור על ידו את נושאיהן של שלוש הבעיות הללו: חצי (=חצי עשרון), חביתי (=חביתי כהן גדול), שלחן (=שולחן הפנים).

אמר לו רב חסדא לרמי בר חמא, בטרם פתר לו את בעייתו: מדוע מעלה אתה את בעייתך דווקא לשיטת ר' מאיר, והרי תיבעי [תישאל] לך בעיה זו אף לשיטתם של רבנן [חכמים] החולקים על ר' מאיר, שהרי הכל מודים שהיה כלי למדידת חצי עשרון, ומעתה יש לדון בו האם היה גדוש או מחוק. הסביר רמי בר חמא: כוונתי היתה לומר כי לרבנן [לשיטת חכמים] גם בכלי למדידת העשרון גופיה [עצמו] כבר בעיה זו קא מיבעיא להו [היא נשאלת להם], האם גדוש היה או מחוק היה. ואולם לר' מאיר בכלי למדידת עשרון עצמו אין מקום לבעיה זו, שהרי לשיטתו שני כלים היו, אחד מחוק ואחד גדוש. אלא אף לשיטת ר' מאיר יש מקום לשאול האם הכלי ששימש למדידת חצי עשרון היה גדוש או מחוק.

אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר חמא בפתרון בעייתו: מתוך דברי ר' מאיר ביחס לכלי למדידת עשרון נשמע (נבין) מה היה הכלי למדידת חצי עשרון לדעת ר' מאיר, ומתוך דברי ר' מאיר נשמע מה היה כלי זה לדעת רבנן [חכמים].

ומפרט רב חסדא את דבריו: מתוך מה שאמר ר' מאיר כי הכלי למדידת העשרון המחוק הוא שנועד לצורך מנחת חביתי כהן גדול, מכאן יש ללמוד שאף כלי המדידה של חצי עשרון שנועד לחביתי כהן גדול נמי [גם כן] מחוק היה. ומתוך שלמדנו כי לדעת ר' מאיר הכלי המשמש למדידה (הן זה של עשרון והן זה של חצי העשרון) לצורך חביתי כהן גדול היה מחוק, נסיק מכאן שלדעת רבנן נמי [חכמים גם כן] היה הכלי המשמש למדידה לחביתי כהן גדול מחוק, הן זה של חצי עשרון והן זה של עשרון (שלדעת חכמים, שימש את כל המנחות כולן). שהרי לא נחלקו ר' מאיר וחכמים אלא בשאלה האם היו שני כלי עשרון או כלי עשרון אחד, משמע שמוסכם אף על חכמים שכלי עשרון שהיה במקדש היה מחוק.

ג ועוד בעיה בעא מיניה [שאל אותו] רמי בר חמא מרב חסדא: את העיסה המשמשת לעשיית חביתי כהן גדול במה היה מחלקן לשתי מחציות, להכנת שש החלות הקרבות בבוקר, ולהכנת שש החלות הקרבות בערב, האם ביד ובלא להיעזר בכלי מדידה, או בכלי מדידה? אמר לו רב חסדא: פשיטא [פשוט] הוא שהעיסה היתה נחלקת ביד. וטעם הדבר: משום דאי [שאם] היתה החלוקה נעשית בכלי כיצד היא תיעשה? האם טורטני (פלס, מאזניים) יכניס לעזרה לשם כך?!

שאל רמי בר חמא: ומדוע לא יכניס מאזניים לעזרה?! השיב רב חסדא: אין להכניס מאזניים לצורך מדידת הלחם המובא בו, כיון שבפרשת התוכחה שבספר ויקרא, בכלל הקללה כתיב [נאמר] "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו" (ויקרא כו, כו), הרי ששקילת לחם היא מנהג של רעב, לכך לאו [אין] זה אורח ארעא [דרך ארץ] לנהוג כן במקדש.

ד ובעיה נוספת בעא מיניה [שאל אותו] רמי בר חמא מרב חסדא: שלחן של לחם הפנים מהו דינו לענין שיקדש את הקמצים המורמים מן המנחה או מן הלבונה שלא ניתנו כדינם בכלי שרת, אלא בגודש (בחלקו העליון, בין לחם ללחם) שלו של שולחן הפנים? וצדדי הבעיה: מתוך שהשולחן מקדש את הלחם שעליו, אף את הקמצים הריהו נמי [גם כן] מקדש. או דלמא [שמא] יש לומר כי רק את הדבר דחזי ליה [שראוי לו] מן הדין להינתן עליו מקדש אותו. ואולם מה דלא חזי ליה [שאינו ראוי לו] מן הדין להינתן עליו לא מקדש אותו השולחן?

אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר חמא בפתרון בעייתו זו: את הקמצים הללו השולחן אינו מקדש. תמה על כך רמי בר חמא: איני [האמנם] כך הוא? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: לדברי האומר שבלטו הלחמים בשיעור טפחיים ומחצה אל מחוץ לשולחן משני צידיו קופל את יתרת הלחם הזו כלפי מעלה. וכיון שששה לחמים הם הנתונים זה מעל זה נמצא איפוא שהיה השלחן מקדש את הלחמים הנמצאים בגובה כדי חמשה עשר טפח (שהם כפולה של ששה לחמים, שכל אחד מהם מוגבה שני טפחים ומחצה מעל השולחן) למעלה. ואילו לדברי האומר כי טפחיים מלחם הפנים היה קופל כלפי מעלה, נמצא שהיה השלחן מקדש כדי שנים עשר טפח למעלה. הרי שהשולחן מקדש אף בחלק הגדוש, שמחוצה לו!

אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר חמא: מה שאמרתי לך שאינו מקדש את הקמצים אינו מקדש את הקמצים לענין ליקרב על המזבח. אבל אכן הוא מקדש אותם לענין ליפסל בלינה ובמי שהוא טבול יום, כדין הקמצים שהתקדשו כתיקנם.

ה משנה ולאחר שנידונו בפרקנו כלי המידות של הדברים היבשים שהיו במקדש, מונים עתה את כלי המידות של הדברים הלחים (כשמן ויין) שהיו במקדש. שבע מדות של לח היו במקדש, ואלו הן: הין (שהוא בן שנים עשר לוג); וחצי ההין (ששה לוגים) המשמש למדידת השמן והיין למנחת נסכים של פר; ושלישית ההין (ארבעה לוגים), המשמש למדידת השמן והיין למנחת נסכים של איל; ורביעית ההין (שלושה לוגים), המשמש למדידת השמן והיין למנחת נסכים של כבש.

ובמידות הלוג: כלי שמידתו לוג. המשמש למדידת שמן לכל המנחות, שהרי כל מנחה טעונה לפחות לוג שמן; וחצי לוג שהיה משמש למדידת מים לסוטה, ולמדידת השמן ללחמי התודה (כמבואר להלן מנחות פח,א); ורביעית לוג שהיה משמש למדידת מים למצורע שנתרפא ולמדידת שמן לרקיקים וחלות שמביא הנזיר ביום השלמת נזירותו (כמבואר להלן, שם).

ר' אליעזר בר ר' צדוק אומר: לא היו במקדש כלי מידות רבים אלא כלי אחד שמידתו הין, ושנתות (חריצים מסמנים) היו בהין זה, במחציתו של הכלי היה סימון האומר: עד כאן יש כשיעור הראוי לפר (כלומר, חצי ההין). ובשליש גובהו של הכלי היה סימון האומר כי עד כאן יש כשיעור הראוי לאיל (כלומר, שליש ההין). וברבע גובהו של כלי ההין היה סימון האומר כי עד כאן יש כשיעור הראוי לכבש (כלומר, רבע ההין).

ר' שמעון אומר: מידות חצי ההין ושליש ההין ורבע ההין היו במקדש, ואולם לא היה שם במקדש כלי מידה בשיעור הין. וטעמו: וכי מה היה הין משמש? שהרי אין דבר הבא במקדש שמידתו היא בהין, ואין איפוא צורך בכלי שכזה. אלא לדעת ר' שמעון כדי להשלים את מספר הכלים למדידת הלח שהיו במקדש לשבעה, מדה יתירה (נוספת) של לוג ומחצה היתה שם, שבה היה מודד שמן לצורך מנחת חביתין של כהן גדול הצריכה שלושה לוגים שמן, והיו שלושה לוגים אלה נחלקים לשניים: לוג ומחצה שמן למחצית המנחה הקרבה בבוקר, ולוג ומחצה שמן למחצית המנחה הקרבה בין הערבים.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי שבעה כלי מדידה של נוזלים היו במקדש, ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים], שבע מדות של לח היו במקדש, הנמנות בסדר עולה: רביעית לוג, וחצי לוג, ולוג, ורביעית ההין, ושלישית ההין, וחצי ההין, והין, אלו דברי ר' יהודה. אף ר' מאיר אומר כי שבע מדות של לח היו במקדש, אלא שהוא מונה אותן בסדר יורד: הין, וחצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית לוג. ר' שמעון אומר: לא היה שם במקדש כלי מדידה בשיעור הין, וטעמו: וכי מה היה הין משמש?