אבל בארץ לא פליגי. דצריך להביא מן הארץ ולא מן חוצה לארץ: ומה אני מקיים וכי תבואו. דמשמע דאין בא אלא מן הארץ: קסבר חדש בחוצה לארץ. קודם לעומר אסור דאורייתא דהא דכתיב (ויקרא כג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו נוהג אפי' בחוצה לארץ: דמושבותיכם. דכתיב בההוא קרא כל מקום שאתם יושבים משמע וכי תבואו לא ממעט חוצה לארץ אלא זמן ביאה הוא לומר שלא נתחייבו בעומר אלא לאחר שבאו לארץ אבל לאחר שבאו לארץ אסור חדש קודם הקרבת העומר וכיון דמדאורייתא אסור דנוהג איסור חדש בחוצה לארץ ה''נ אקרובי מקרבינן עומר מחוצה לארץ: נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. לפי שהם הפקר וצריך לשומרן מפני החיה ומפני העניים שלא ילקטוהו קודם לעומר כדי שיהא העומר בא מהם: לאכלה ולא לשריפה. והיכי מקרבינן קומץ לשורפו על גבי המזבח: רחמנא אמר. בעומר לדורותיכם: ואת אמרת תיבטל. שאם אינו מביא של שביעית נמצא עומר בטל: לייתי מדאשתקד. שעורים שגדלו אשתקד: בעינן כרמל. שתהא כרמל רך למלול בשעת קצירה: ולייתי מכרמל דאשתקד. מתבואה שנקצרה אשתקד כשהיא כרמל: איתמר רבי יוחנן אמר. משום הכי אין מביאים מתבואה ישנה משום דבעינן כרמל תקריב: רבי אלעזר אמר. משום דראשית קצירכם אמר רחמנא דבשעת הבאה ליהוי ראשית קציר דהאי תבואה ואי מייתי משל אשתקד אינו מביא מראשית קציר שהרי נקצר מאשתקד וסוף קציר שנה שעברה הוא בשעת הבאה: אלמא משום בכורים הוא. דבעי' שיהו בכורים בקציר והיינו כר' אלעזר דאמר ראשית קצירכם ותיובתא דר' יוחנן דאמר כרמל תקריב דמשמע שיכול להקריב כרמל אע''פ שאינו בכורים:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל וקא סבר [חדש בחוץ] לארץ מדאורייתא. [אסור קודם] לעומר דאוריית': וממושבותיכם. דכתיב בהאי קרא ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו': כל מקום יושבים משמע וכי תבואו אל הארץ. משום דדרשינן לאתויי אף בארץ ישראל משתבאו אל הארץ דוקא את חייבים בהבאת עומר מ''מ משמע דמדאורייתא חדש בחו''ל אסור: אקרובי נמי מקרבינן. מינה כמו [מא''י]: שומרי ספיחין. של שעורין [לפני] העומר שלא [ילקטו] העניים: לאכלה. והיתה שבת [הארץ] לכם לאכלה: [ולא] לשריפה. היאך מביאין עומר לשרוף את הקומץ: כרמל תקריב. רך בשעת הקרבתן: ר' אלעזר [אומר]. היינו טעמא דאין מביאין מדאשתקד דכתיב ראשית [קצורך] בשעת הבאתה התחלת קצירה אותה תבואה באה ממנה: [ולא] סוף. ואי מייתי מאשתקד הוי שעת הבאה קצירה דתבואה דאשתקד דהיא ממנה: אביב. כי השעורה אביב: יחיד מביא חובתו מן החיטין. מנחת חוטא: וחובתו מן השעורין. מנחת קנאות: צבור מביא חובתו מן החיטין. שתי הלחם: אלמא. דטעמא דשתי הלחם משום בכורים הוי דבכורים בעינא וה''ה לעומר דהא כתיב ביה נמי בכורים והיינו כר' אלעזר וקשיא לר' יוחנן: משבעת המינין. האמורים בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו' ודבש דקרא היינו דבש תמרים:

שומרי ספיחים בשביעית. וא''ת היאך עומר בא מן המשומר הא בעינן (יחזקאל מה) ממשקה ישראל ובסוף יבמות (דף קכב. ושם) מוכח דאסור גבי עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום ופי' בקונט' בשם רבותיו של ערלה הן פירות נטיעות הן וישנן משובחים מפירות אילן זקן של עזקה הן מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנת שביעית לא אמר כלום לאוסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו מתכוין וכן בנטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן והקשה בקונטר' מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין ופי' דהאי עזקה שם עיר שבא''י כדכתיב (יהושע י) ויכם עד עזקה ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבח לאמר מעזקה הבאתים אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו אומר כן ובערוך פירש של עזקה פירות שביעית שנחרשו בשביעית כלומר לא תהא סבור שבשדה בור גדלו אלא נחרש יפה ונעזק כמו (ישעיה ה) ויעזקהו וכן עוזק תחתיהן של זיתים דלקמן (דף פה:) פי' חופר ומשליך אבנים ועל ויעזקהו דקרא פירש דיש מפרשין הסביבו גדר כטבעת תרגום עיזקא ורבינו תם מקיים פירוש רבותיו דעזקה לשון גדר כמו ויעזקהו ויסקלהו וכן בית יעזק היתה נקראת דתנן בר''ה (דף כג:) ובתוספתא (פ''ה דדמאי) נמי גרסינן עזק כלומר פירות משומרים ואסורין בשביעית כדדרשינן בתורת כהנים את ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר ואמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה לט:) במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בכחצי איסר אסור ובקונט' פירש שם כיון דחשוד לשמור חשוד להניח דמים לאחר הביעור וקשה לפי' דאם הוה חשוד אפי' מן המופקר נמי ועוד קתני התם הפיגם והריבוזין כולם נלקחין מכל אדם בשביעית לפי שאין כיוצא בהן נשמר ואי טעמא משום דחשוד להניח דמים אחר הביעור אפי' הני נמי אלא ודאי משומר אסור באכילה וא''כ היכי שריא הכא להביא עומר מספיחים המשומרים הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואין לומר משום דכתיב לדורותיכם כדבסמוך דהא יכול להביא מן המופקר ויש לומר דמדאורייתא בצירה דווקא אסור אבל באכילה שרי דקרא בתורת כהנים בבצירה מיירי ולא באכילה ובפרק קמא דמועד קטן (דף ג.) נמי אמרינן מכדי זמירה. תולדה דזריעה היא זמירה דכתב רחמנא למה לי ועוד יש לפרש דשומרי ספיחים דהכא לא היו מונעים בני אדם מליקח אבל היו מודיעין להן והם פורשין מאליהן אי נמי קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש ומהאי טעמא שריא קצירה אי נמי קצירה שרי משום דכתיב לדורותיכם דהא אפי' שבת דחי לר' אלעזר בר' שמעון דסוף פרק ר' ישמעאל (לעיל עב.) וא''ת ולר''ע דאמר (פסחים דף נא:) ספיחין אסורין הא בעינן ממשקה ישראל לאו פירכא היא דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא ושרייה רחמנא דאמרי' בפ''ק (לעיל ה:) משום דמצוותה בכך שאני בשביעית נמי לר''ע הרי מצוותה בכך: רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תיבטל. הקשה רבינו תם דאמרינן בסוף פ' קמא דבכורות (דף יב: ושם) בהמת שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ופריך מהאוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה חייב מיתה אמאי כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה ומשני שאני התם דכתיב לדורותיכם ופריך וניגמר מיניה ומשני הכא מעיקרא לאכילה הכא מעיקרא לשריפה והשתא אכתי נילף ממנחת העומר דמעיקרא לשריפה וי''ל מה לעומר שכן ציבור ודוחה שבת וטומאה ועוד שאני עומר דמצותו בכך ולא מיקיימא מצותו אלא בשל שביעית וניחא נמי שתי הלחם הבאות בפני עצמן בשביעית למאן דאמר דלשריפה קאתיין בפרק התכלת (לעיל דף מו:): בעינא כרמל וליכא. תימה ולר' יוסי בר ר' יהודה נייתי מחוצה לארץ ושמא הך ברייתא דלא כוותיה: אלמא דשתי הלחם משום בכורים הוא. דבכורים בעינן וה''ה לעומר דהא בכורים נמי כתיב ביה והיינו כר''א וקשה לרבי יוחנן כך פירש בקונטרס ונראה דלתרוייהו פריך דהא רבי אלעזר פירש טעמא משום דכתיב ראשית קצירך ולא סוף קצירך ואם תאמר ומאי טעמא הוי תיובתא לימא דחד למצוה וחד לעכב ויש לומר דתרי בכורים כתיב: