מנחות פא ע"א

וכי מפרישין תחלה למותרות יתיב רבי יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר''נ ויתיב וקאמר ולייתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה ואי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תהוי תמורה א''ל עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר רב עילא חלש על לגביה אביי ורבנן ויתבי וקא אמרי אם איתא לדר' יוחנן דאמר חוץ לחומת העזרה קדוש לייתי לחם ולותבה חוץ לחומת העזרה ולימא אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה ואי לא ליפוק לחולין משום דאיכא ארבע להניף היכי ליעביד לנפינהו אבראי {ויקרא ז-ל} לפני ה' כתיב גוואי קא מעייל חולין לעזרה הלכך לא אפשר מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי אם איתא לדחזקיה דאמר קדשו ארבעים מתוך שמונים לייתי בהמה ולייתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תודה היא הא נמי תיהוי תודה והא שמונים דתרוייהו אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה וליקדשו להו ארבעים מתוך שמונים משום דקא ממעט באכילה דארבעים אמר ליה רב אשי לרב כהנא אם איתא לדרבי יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר לייתי בהמה מעוברת וימתין לה עד שתלד ולייתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא וולדה תודה היא והא שמונים דתרווייהו ואי הך דקיימא תודה היא הא נמי תודה היא והא שמונים דתרווייהו הוא והאי ליהוי מותר דתודה אמר ליה מאן לימא לן דאמר רבי יוחנן אם שיירו משוייר דלמא אם שיירו אינו משוייר והיינו טעמא דרבי יוחנן דאמר אדם מתכפר בשבח הקדש רבינא איקלע לדמהוריא אמר ליה רב דימי בריה דרב הונא מדמהוריא לרבינא ולייתי בהמה ולימא הרי עלי ולייתי בהמה אחריתי ולייתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הני תרתי תודות והא שמונים דתרוייהו ואי הך דקיימא תודה היא והא דאמרי עלי נמי ליהוי תודה והא שמונים דתרוייהו ואידך תהוי לאחריות אמר ליה התורה אמרה {קהלת ה-ד} טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ואת אמרת ליקום ולינדור בתחילה:
מתני' האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

וכי מפרישין תחלה למותרות, וכי יתכן להפריש בהמה שתהיה מותר תודה בלי שהיא באמת מותר תודה!? ^[1]

יתיב רבי יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן, ויתיב וקאמר [ישב רבי יצחק לפני רב נחמן, והקשה], הרי יש תקנה לזו שנותרה, על ידי הבאת בהמה נוספת על תנאי באופן אחר:

ולייתי בהמה ולחם, ולימא: אי הך דקיימא תמורה היא, הא תודה והא לחמה.

ואי הך דקיימא תודה היא - הא לחמה, והא תיהוי תמורה, ותמורת תודה נאכלת ליום ולילה, אך אינה טעונה לחם!?

אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: עני מרי [ענני מורי] ! ארבעין בכתפיה, וכשר [מלקות ארבעים בין כתפיו, וכשר הדבר]!? כלומר, וכי נאמר לו שימיר ויעבור בלאו שחייבים עליו מלקות!?

רב עולא בר אבא חלש, על לגביה אביי ורבנן, ויתבי וקא אמרי [רב עולא חלה, ועלו לבקרו אביי והחכמים וישבו והקשו]: הרי יש תקנה לזו שנותרה, על ידי הבאת לחם על ספק:

א. לעיל עח ב, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש: לדעת ריש לקיש כל שהלחם מחוץ לחומת העזרה בשעת השחיטה אין הלחם קדוש, ואילו לרבי יוחנן, אפילו היה הלחם חוץ לעזרה, כל שהיה הלחם בשעת שחיטה בירושלים שהוא מקום אכילת הלחם, הרי הלחם קדוש.

ב. בסוגיא לעיל הקשתה הגמרא: למה אין תקנה לתודה, והרי יכול להביא לחם על ספק, שאם זו הקיימת תמורה היא, יצא הלחם לחולין!? ותירצה הגמרא, שאין מביאין חולין לעזרה; ועל תירוץ זה סובבים והולכים דברי הגמרא כאן.

אם איתא לדרבי יוחנן [אם אכן הדין הוא כרבי יוחנן], ^[2] דאמר: אפילו היה הלחם בשעת שחיטה חוץ לחומת העזרה, הרי הוא קדוש, אם כן למה אין תקנה לתודה שנתערבה בתמורתה, ומת אחד מהם!? והרי:

לייתי לחם, ולותבה חוץ לחומת העזרה [ישים את הלחם מחוץ לחומת העזרה] שלא להכניס ספק חולין לעזרה, ולימא: אי הך דקיימא תודה היא - הא לחמה, ואי לא, ליפוק הלחם לחולין, שהרי אין כאן הכנסת ספק חולין לעזרה!? ^[3]

ומשנינן: לכך אין יכול הוא לעשות כן, משום דאיכא ארבע לחמי תרומה [אחד מכל מין] שהוא צריך להניף - והיכי ליעביד [כיצד יעשה]!?

לנפינהו אבראי [אם יניף אותם מחוץ לעזרה], הרי אי אפשר, כי בתנופה "לפני ה'" כתיב, והיינו בעזרה. ^[4]

ואם לנפינהו גוואי [בתוך העזרה], אף כך אי אפשר כי קא מעייל ספק חולין לעזרה -

הלכך לא אפשר לתקן באופן זה.

מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי, הרי מכל מקום יכול הוא להביא לחם, כי:

אם איתא לדחזקיה [אם אכן הדין הוא כחזקיה] דאמר לעיל עח ב תודה שנשחטה על שמונים חלות [כפול מהמספר הדרוש], קדשו להם ארבעים בלבד מתוך שמונים, והשאר לאחריות; אם כן למה אין תקנה לתודה שנתערבה בתמורתה לייתי בהמה נוספת, ולייתי שמונים חלות בהדה [יביא שמונים חלות עמה], ולימא: אי הך דקיימא תודה היא, הא נמי תיהוי תודה, והא שמונים דתרוייהו [אם זו שנותרה תודה היא, תהא אף זו שהבאתי תודה, ואלו הן שמונים החלות הנדרשות לשתי התודות].

ואי הך דקיימא תמורה היא, הא ליהוי תודה, והא - החלות שהבאתי - לחמה, וליקדשו להו ממילא ארבעים בלבד מתוך שמונים, והשאר לאחריות. ^[5] ומשנינן: משום דקא ממעט באכילה [דארבע], ^[6] כלומר, ממעט הוא במספר אוכלי ארבעת חלות התרומה; שהרי מתוך ארבעים החלות ארבע מהן הן תרומה ודאית הנאכלת לכהנים ליום ולילה בלבד, ואילו ארבע החלות הנוספות שיפריש [כי שמא שתיהן תודות], אינן אלא ספק תרומה, והוא לא יאכילם אלא לכהנים, ופעמים שלא יימצאו כהנים כדי אכילת כל השמונה ויבואו לידי נותר. ^[7]

אמר הקשה ליה רב אשי לרב כהנא, על מה שאמר רבי חייא תודה שנתערבה בתמורתה ומתה, חברתה אין לה תקנה:

אם איתא לדרבי יוחנן, דאמר: הפריש חטאת מעוברת, וילדה, רצה - בה [באם] מתכפר, רצה - בולדהמתכפר; ולפי שיטתו, אם הפריש את האם לתודה וילדה, אין אומרים שהולד הוא "מותר תודה" ואינו טעון לחם, אלא אם רוצה יכול הוא לעשותו לתודה נפרדת, ולהביא עמו לחם; אם כן, הרי יש תקנה לזו שנתערבה, כי:

לייתי בהמה מעוברת ויפרישנה לתודה וימתין לה עד שתלד, ונמצא ולד זה תלוי ברצונו, שאם רצה עושהו לתודה ומביא עמו לחם, ואם לא רצה, הרי הולד "מותר תודה" שאינו טעון לחם ; ולייתי שמונים חלות בהדה [יביא שמונים חלות עמם], ולימא [ויתנה]:

אי הך דקיימא [אם זו העומדת לפנינו מן התערובת] תמורה היא, ^[8] כי אז היא וולדה תודה, כלומר, אף הולד יהא תודה כאמו, והא שמונים דתרוייהו [והרי שמונים החלות לאם ולולד] -

ואי הך דקיימא תודה היא [אם זו העומדת לפנינו מן התערובת, תודה היא], הא נמי תודה היא [האם שהפרשתיה לתודה, אף היא תודה] והא שמונים דתרוייהו [והרי שמונים החלות של שתיהן] - והאי [הולד] ליהוי מותר תודה [כמו שהוא באמת אם אינו מפרישו לתודה] שהוא אינו טעון לחם.

אמר תירץ ליה רב כהנא לרב אשי:

מאן לימא לן, דהא דאמר רבי יוחנן היינו משום דקסבר: אם שיירו לולד לשם קדשים הרי הוא משוייר? כלומר, מנין לך שסובר רבי יוחנן שהולד ברשותו של המקדיש לעשותו קרבן בפני עצמו, ומטעם זה אמר רבי יוחנן שיכול להתכפר בולד, כי ברשותו הוא לעשותו חטאת, עד שאתה אומר: כשם שיכול הוא לעשות את ולד החטאת לקרבן חטאת, כך יכול הוא לעשות את ולד התודה לקרבן תודה -

דלמא באמת אם שיירו אינו משוייר, כלומר, אין הולד ברשות המקדיש לעשותו קרבן, ולא מטעם זה מתכפר הוא בולד, ואלא היינו טעמא דרבי יוחנן, דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש. כלומר, אף ששל הקדש השביח, מכל מקום, יכול הוא להתכפר בו. ואם כן, ולד התודה אין דינו אלא כפי שהוא מחמת ההקדש שאינו טעון לחם, ואינו ברשותו לעשותו לתודה גמורה ולהצריכו לחם. ^[9]

רבינא איקלע לדמהוריא [נקלע למקום שנקרא כן], אמר הקשה ליה רב דימי בריה דרב הונא מדמהוריא לרבינא: וכי למה אין תקנה לתודה שנתערבה בתמורתה!?

ולייתי בהמה, יביא בהמה נוספת, ולימא "הרי עלי תודה" [ויפריש לקיום נדרו את הבהמה הזו, כדמפרש ואזיל], ^[10] ולייתי עוד בהמה אחריתי [יביא בהמה אחרת לאחריות נדרו, כדמפרש ואזיל], והרי לפניו שלש בהמות, ולייתי שמונים בהדה [ויביא שמונים חלות], ולימא [ויתנה]: אי הך דקיימא תמורה היא, הרי הני תרתי [שתי הבהמות הנוספות שהבאתי] יהיו תודות [האחת לקיום הנדר, והשניה נדבה], והא שמונים דתרוייהו [והרי שמונים החלות, שטעונות שתי התודות].

ואי הך דקיימא תודה היא, והא דאמרי "עלי" נמי ליהוי תודה, כלומר, את הבהמה השניה שהבאתי הריני מפריש לקיום מה שנתחייבתי ב"הרי עלי", והא שמונים דתרוייהו -

ואידך - הבהמה השלישיתשהבאתי - תהוי לאחריות של נדרי, ויקריבנה בלי לחם כדין בהמת אחריות. ^[11]

אמר תירץ ליה רבינא רב דימי בדרך תמיהה:

התורה הרי אמרה [קוהלת ה]: "טוב אשר לא תדור, משתדור ולא תשלם", ואת אמרת ליקום ולינדור בתחילה [ואתה מציע שידור נדר לכתחילה]!? ^[12]

מתניתין:

האומר "הרי עלי תודה ולחמה", אינו יכול להביאם ממעות מעשר שני שיש בידו, אלא יביאם מן החולין, וכפי שלומדת המשנה לקמן פא א מן הכתוב, שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין; אבל אם אמר בשעת נדרו שיביא מן המעשר, הרי הוא מביא מן המעשר, ובמשנתנו מתבאר כיצד הוא הדין כשלא הזכיר בנדרו אלא את התודה או את הלחם.

א. האומר "הרי עלי תודה", אף שלא הזכיר בנדרו את הלחם -

יביא היא ולחמה מן החולין, כי התודה דבר שבחובה היא שהרי נדר להביאה, ומאחר שחייב עצמו בתודה, נתחייב להביא עמה לחם, ואף הלחם דבר שבחובה הוא, ושניהם אינם באים אלא מן החולין.

הערות

^[1] ב"שפת אמת" נתקשה: מא סלקא דעתיה דלוי; וגם נתקשה בלשון "וכי מפרישין תחילה למותרות", והרי תמוה יותר, מה ענין מותרות שייך כאן! ? וכתב לפרש: לוי קיצר בלשונו, וכוונתו היתה שיפריש מעות שיהיה בהם כדי מותר, ויקח מן המעות בהמה ולחם, ומהמותר יקח עוד בהמה, ואם כן העצה נכונה; רק גם על זה השיב רבי, שלכתחילה אינו יכול להקצות מעות על דעת שיהיה בהם מותר כדי להקריב בהמה בלי לחם, זה אסור לכתחילה; [ונראה מדבריו, שממותר מעות תודה, רצה מביא תודה עם לחם רצה מביא תודה בלי לחם, שאם לא כן איך יתנה, והדברים מחודשים].

^[2] ראה בסוגיית הגמרא לעיל, שהסיקה הגמרא כרבי יוחנן.

^[3] כלומר, הניחא לריש לקיש שאין הלחם קדוש אלא כשהוא בעזרה, אין יכול לעשות כן, שאין מכניסין חולין לעזרה, אך לרבי יוחנן, לא יכניס את הלחם לעזרה, ויתנה. [ויש לעיין: לפי מה שלא העלתה הגמרא בדעתה, שצריך להכניסה לעזרה משום תנופה, אם כן למה הקשתה הגמרא לפי רבי יוחנן דוקא, והרי אף לריש לקיש תיקשי, לפי מה שכתבו התוספות לעיל פ ב [הובא בהערה שם], דלא אסרינן להכניס חולין לעזרה אלא היכא דאיכא כעין עבודה כי הכא, ופשטות כוונתם היא לתנופה; ואם כן אפילו לריש לקיש יכול להכניסם לעזרה, אם לא משום תנופה! ? ומזה מוכח לכאורה, שאין כוונת התוספות שבלחמי תודה יש עבודה כי צריך להניפם, אלא כוונתם שהלחם הוא קרבן וכשמכניסו לעזרה להתקדש שם בשחיטה, זה חשוב כמו עבודה, וצריך תלמוד].

^[4] ביאר רש"י מכתב יד: משום דאיכא ארבע להניף: אותן ארבע הנאכלות לכהן טעונין תנופה עם חזה ושוק, כדאמר בפרק כל המנחות באות מצה [לעיל סב א]: כל מקום שיש לחם הלחם מלמעלה, ועוד תניא בתורת כהנים גבי תנופה בפרשת צו את אהרן [על הפסוק בפרק ז "ידיו תביאנה את אשי ה', את החלב על החזה יביאנו, את החזה להניף אותו תנופה לפני ה':. כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל"]: "חזה" זה חזה, "התנופה" זה תנופת הסל, "שוק" זה השוק, "התרומה" זה תרומת תודה, ותרומת תודה היינו ארבע חלות, ובתנופה כתיב "לפני ה"'; ומתבאר מדברי רש"י, שהוא מפרש את הדרשה לענין תנופה.

^[5] תוספת ביאור: א. לכאורה אין מובנת הקושיא, כי כשם שאינו יכול להביא ארבעים לחמים בלבד על ספק, משום שהוא מביא חולין לעזרה, כך אינו יכול להביא ארבעים נוספים על ספק, ומה הועיל במה שחייב עצמו בארבעים, והביא שמונים שלא קדשו מתוכם אלא ארבעים! ? וביאר רש"י מכתב יד: וליקדשו לה ארבעים מתוך שמונים, ואינך ארבעים הוי ליה מפריש לאחריות, דהכי אמר חזקיה לעיל "לאחריות קא מכוין" [ראה לעיל עח ב: כי פליגי בסתמא, מר סבר לאחריות קמכוין], והמפריש שני קרבנות שניהם קדושים:. ובפשוטו היה נראה בביאור כוונת רש"י, על פי מה שנתבאר בהערה לעיל פ ב, שהמביא שתי קרבנות לאחריות חלה קדושת אחריות על הקרבן הנוסף, והיינו, שבכל אופן יש קדושה על התוספת ואפילו אם יביא את הקרבן המקורי, וכך הוא הדין בלחם שהוא מביא לאחריות, שאין אלו חולין בעזרה, כי בכל אופן חלה קדושה על הלחם. אלא שמהמשך דברי רש"י נראה טעם אחר לגמרי, שכתב: והכא נמי כולהו שמונים קדשי עם התודה, וארבעים באפי נפשיה, הילכך ליכא למיפרך "מעייל חולין לעזרה", דכיון דלאחריות קא מעייל להו - צורך קרבן נינהו, ושפיר דמי, ואף על גב דהן חולין, כהלל הזקן [שהיה] מביאה [לעולתו] כשהיא חולין לעזרה, ומקדשה וסומך עליה ושוחט; אבל בהנך דלעיל דליכא אלא חדא בהמה, ודלמא תמורה היא ולא חזייא ללחם, מעיקרא חולין לעזרה קא מעייל על חנם; [וראה היטב בתוספות - כפי שהגיה נכונה את דבריהם ב"יד בנימין", על פי רש"י מכתב יד שלפנינו, ולא היה בידי האחרונים שהגיהו דבריהם באופן אחר - שבאמת לא הביאו אלא את החלק השני בדברי רש"י, ואילו את תחילת דבריו לא הביאו]. והנה בהערה לעיל עח ב באותה סוגיא דליקדשו ארבעים מתוך שמונים, הובא בשם התוספות שהוא צריך להרים יא חלות מכל מין, ומשום שאינו יודע איזה חלות קדושות, וכשלוקח יא מכל מין בהכרח שיש בתוכן אחת - שהוא צריך לתרום - שהיא ודאי קדושה; ולפי שיטתם מוכח מחזקיה עצמו שבאופן זה אין בזה משום חולין בעזרה, שהרי מרים הוא אחת שאינה קדושה. אבל שיטת הרמב"ם - כפי שהובאה בהערה שם - שאינו מרים יא חלות, אלא מושך ארבעים מתוך השמונים, ומניף ומרים מהם ארבע חלות. ב. בפירוש המיוחס לרש"י, כתב: וליקדשו ארבעים מתוך שמונים, [ויכניס שמונה חלות לעזרה להניף], והני שמונה דגוואי, לא הוה ארבעה מינייהו חולין בעזרה, ממה נפשך, דאי הך דקיימא תודה היא, הוו שתי תודות ושמונה חלות תרומה, ואי הך דקיימא תמורה, ולא הוה אלא חדא תודה, הני שמונה ליחשבינהו מהני ארבעים דקדשו, ולא הוו חולין בעזרה. והנה לשיטת התוספות, אין שייך לומר כפירוש זה, כי הרי צריך הוא לתרום ולהניף יא חלות, ובהכרח שיש בתוכן אחת שאינה קדושה, אם זו העומדת לפנינו תמורה היא. אך לשיטת הרמב"ם יש להעמיד שיטה זו, והיינו שיעשה כך: ירים ארבעים חלות מתוך השמונים, ויאמר: אם לא קדשו אלא ארבעים מתוך שמונים, כי אז יהיו אלו הארבעים שקדשו, ואם שתיהן תודות וקדשו כולם, כי אז יהיו עשרים מתוך מה שהוא מרים לתודה זו, ועשרים לתודה זו, ויקח ארבע מן העשרים האלו וארבע מן העשרים האלו ויכניסם לעזרה, יניפם ויתנם תרומה לכהן; כן נראה לכאורה; וראה ב"קרן אורה ". ג. לכאורה קשה לשני הפירושים: למה לי שיביא שמונים בסתמא ויקדשו מאליהם ארבעים מתוך שמונים וכדעת חזקיה, יביא שמונים ויפרש "יקדשו ארבעים מתוך שמונים", דכולי עלמא מודו דקדשו ארבעים מתוך שמונים והשאר לאחריות, כמבואר לעיל! ? [ולכאורה קשה גם, למה לא יביא ארבעים מפורשות לתודה וארבעים מפורשות לאחריות], וראה מה שכתבו בזה התוספות, וב"צאן קדשים", "חק נתן" ו"קרן אורה".

^[6] כן היא גירסא אחת ברש"י מכתב יד.

^[7] נתבאר על פי רש"י מכתב יד; והיינו, שמתוך ריבוי החלות לא ייאכלו כולם, ושמא יישארו לאחר זמנם אותם חלות שהם קודש; וכן פירש בפירוש המיוחס לרש"י בפירוש שני, ולפי שיטתו אין צורך להוסיף, שהחשש הוא שמא יישארו אותם חלות שהם קודש, אלא ודאי שהן קודש, כי הרי לשיטתו, כל החלות הן קודש, רק שחלקן ספק תרומה; [וראה ב"קרן אורה"]. ובפירוש המיוחס לרש"י בפירוש ראשון גורס "דקא ממעט באכילה דארבעים" וביאר: הכהן אינו רוצה לאכול כי אם ארבע חלות, כי הוא סבור שמא אין כאן אלא תודה אחת, ואין לו לאכול אלא ארבע חלות בלבד; ומאידך, הבעלים אינם יכולים לאכול את כל החלות הנותרות, כי הם חוששים שמא שמונה חלות הן תרומה ואסורות לזרים, ונמצאו אותן ארבע חלות אבודות. והוסיף שם: ולעיל דאמרינן [ולייתי לחם, ולימא, אי הך דקיימא תודה היא, הא לחמה] אי לא ליפוק לחולין, ליכא למימר "קממעט באכילה דארבעים", דהתם ליכא אלא ארבעים חלות, וממה נפשך אית ליה לפרושי ארבע לתרומה, אבל הכא דמפריש שמונים חלות, איכא למימר דארבעים שלא לצורך הן, וקא ממעט לבעלים באכילה דארבעים; [והדברים צריכים ביאור: כי סוף סוף ארבעים אלו ספק הן, כשם שבעניננו הארבעים הנוספים ספק הם, ומה בין זה לזה! ?].

^[8] כן נראה שהיתה כוונת הב"ח להגיה.

^[9] תוספת ביאור: א. בתמורה כה ב [וביבמות עח א] מבואר, שהטעם דשיירו משוייר הוא משום שעובר לאו ירך אמו; [ובתוספות לעיל פ א מבואר, שאם טעמו של רבי יוחנן הוא משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, היינו שסובר רבי יוחנן עובר ירך אמו הוא, אבל אם עובר לאו ירך אמו הוא, אין זה שבח הקדש]. ובפשוטו היה נראה, שאם טעמו של רבי יוחנן הוא משום ששיירו משוייר, כי אז בשעת ההקדש דוקא הוא שיכול להקדיש את הולד לחטאת נפרדת, כי משום שעובר לאו ירך אמו הרי הן כשתי בהמות וכל אחת ראויה לחטאת; אבל בפשוטו מבואר כאן בסוגיא, שאין הוא צריך להחליט כן בשעת הפרשה, אלא לכשתלד הדבר תלוי ברצונו, שאם רצה הרי הוא מתיחס אליו כולד חטאת, ובתודה הרי הוא מותר תודה שאינו טעון לחם, ואם רצה, עושה את הולד לקרבן בפני עצמו. ב. חילוק יש בין אם טעמו של רבי יוחנן הוא משום ששיירו משוייר, או שטעמו הוא מטעם "אדם מתכפר בשבח הקדש", כי אם הטעם הוא משום ששיירו משוייר, היינו דוקא כשהפריש חטאת מעוברת, ומשום שעובר לאו ירך אמו, אבל אם הטעם הוא משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, כי אז אין הפרש בין אם הקדישה מעוברת או שהקדישה ריקנית ונתעברה, כי אדם מתכפר בשבח הקדש; ולפי זה מה שאמר רבי יוחנן "הפריש חטאת מעוברת" אינו בדוקא. ג. הנה לעיל פ א מבואר בגמרא, דמדברי שמואל שאמר "כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעונה לחם", מוכח שסובר שמואל שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, והיינו משום שולד חטאת הרי מתה, ולדברי שמואל, כנגדה בתודה אינה טעונה לחם, ואם אדם מתכפר בשבח הקדש, הרי התודה טעונה לחם, וכמבואר בסוגיית הגמרא בראש העמוד שם. ובהערה שם נתבאר, שלכאורה יש לתמוה: מנין שחולק שמואל וסובר שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, והרי יש לומר: אדרבה כיון שאדם מתכפר בשבח הקדש, אם כן אף ולד חטאת אינה מתה, אלא כשכבר נתכפר באמה, אבל קודם שנתכפר באמה, כיון שאדם מתכפר בשבח הקדש אין הולד הולך למיתה, שאינו הולך למיתה אלא משום שאין מתכפר בו! ? ונתבאר בהערה שם על פי התוספות, שאף אם אדם מתכפר בשבח הקדש, אין זה אלא בתודה, אבל בחטאת כיון שהלכה למשה מסיני הוא שולד חטאת למיתה הולך, אם כן מטעם זה עצמו אינו מתכפר בו, כי למיתה הוא; אך מסוגייתנו מבואר, דשפיר שייך לומר שאדם מתכפר בשבח הקדש אף לענין חטאת; ראה בכל זה בתוספות לעיל פ א.

^[10] לשון רש"י מכתב יד הוא: ולייתי בהמה אחרת, ולימא עלי תודה אפריש אותו בהמה לנדרו, וטעות סופר יש כאן, וצריך לומר "ויפריש אותה בהמה לתודתו".

^[11] פירש רש"י מכתב יד: ולייתי עוד בהמה אחרת לאחריות נדרו, דהא "עלי" קאמר וחייב באחריותו, וחלה על האחת [נראה דצריך לומר "על האחרת"] קדושת אחריות; והוצרך רש"י לזה, משום שאם לא חלה קדושת אחריות אלא בספק היא עומדת אם כן איך יקריב את שלשתן, והרי כיון שהשניה קיימת לא חלה על השלישית קדושה כלל, ולא יתקן מאומה. ומזה מבואר שהמפריש שתי תודות או שתי חטאות לאחריות חלה על שתיהן קדושה ודאית; וכבר נתבאר בהערות לעיל ששיטת התוספות אינה כן; וראה בהערה לעיל פ ב גבי "והא תיהוי אחריות".

^[12] ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: דסבירא ליה, טוב מזה ומזה שאינו נודר כלל; וכוונתו למבואר בחולין ב א [ועוד] שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה: טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם, ואם כן סוגייתנו כרבי מאיר. אבל התוספות כתבו: ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא דאמר "הרי זו" אבל מר "הרי עלי" לא, כדאיתא בריש חולין ב א.

שאין להעלות על הדעת הצעה כזו, וכי מפרישין (מקדישים) לכ תחלה דבר רק למותרות?! ועוד בהצעות שהעלו חכמים למציאת תקנה כשהתערבו בהמת תודה ובהמת תמורת תודה, ומתה אחת מהן.

יתיב [ישב] ר' יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה [לפני] רב נחמן, ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: ולייתי [ושיביא] הבעלים בהמה אחרת ולחם, ולימא [ושיאמר]: אי הך דקיימא [אם זו שעומדת] לפני, מבין השתים שהתערבו, בהמת התמורה היא — תהא בהמה הא [זו] המובאת עתה לקרבן תודה, והא [וזה] הוא לחמה. ואי הך דקיימא [אם זו שעומדת] לפני בהמת התודה היא, ולא התמורה — יהא הא [זה] לחמה, ואילו הא [זו] המובאת עתה, תהוי [תהיה] תמורה של קרבן תודה. שהרי תמורת תודה אינה באה עם לחם, וזמן אכילתה הוא לילה ויום (ולכך אין כאן מיעוט זמן אכילתה)!

אמר ליה [לו] רב נחמן לר' יצחק בר שמואל בר מרתא בדחייה: עני מרי [ענה אדוני], והרי כל העושה תמורה, הריהו לוקה ארבעין בכתפיה [ארבעים מלקות בכתיפו], ככל העוברים על איסור לאו שבתורה, וכשר (ראוי) לעשותו?!

ועוד מסופר כי רב עילא חלש [חלה], על לגביה [נכנס אצלו] לבקרו אביי ורבנן [וחכמים], ויתבי וקא אמרי [וישבו ואמרו] הצעה לפתרונה של בעיה זו, כי אם איתא [יש, מקובלת] לדעתו של ר' יוחנן שאמר שאם היה לחם התודה בעיר ירושלים (שהיא מקום אכילתו), אף שהיה מחוץ לחומת העזרה בשעה שנשחטה התודה, הריהו קדוש בכך, מעתה אם כן יש פתרון לבעיה זו שבברייתא: לייתי [שיביא] לחם ולותבה [ושיניח אותו] מחוץ לחומת העזרה (ונמצא שאין בכך הכנסת חולין לעזרה), ולימא [ושיאמר] לפיכך: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] עתה לפני, מבין השתים שהתערבו, בהמת התודה היא — הרי הא [זה] הוא לחמה. ואי [ואם] בהמה זו העומדת עתה לפני לא בהמת התודה היא אלא התמורה — ליפוק [שיצא] הלחם לחולין.

ומשיבים: אין בהצעה זו פתרון לבעיה, משום דאיכא [שישנם] ארבע לחמי תודה מארבעים הלחמים שאותם מצוה להניף, וכשהלחמים נמצאים מחוץ לעזרה, היכי ליעביד [כיצד יעשה] הנפה זו? אם לנפינהו אבראי [יניף אותם מחוץ לעזרה] — והרי בהנפת שלמים (וכן הוא בתודה, שאף בכלל שלמים) "להניף אותו תנופה לפני ה' "(ויקרא ז, ל) כתיב [נאמר], ואין הנפה הנעשית מחוץ לחומת העזרה נחשבת בכלל "לפני ה' ". ואם יכניס את ארבעת הלחמים הללו גוואי [בפנים] העזרה, ויניפם שם — הרי קא מעייל [הוא מכניס] חולין לעזרה! הלכך (משום כך) לא אפשר לעשות כהצעה זו.

ועוד בענין קביעתה של הברייתא כי כשהתערבו תודה ותמורת תודה ומתה אחת מהן אין להן תקנה, מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי, אם איתא [יש, מקובלת] לדעתו של חזקיה שאמר בדינה של התודה שנשחטה על שמונים לחמים (ולא על ארבעים, כדין) כי קדשו ארבעים לחמים מתוך השמונים שהביא, הרי יש לדבר פתרון, שלייתי [שיביא] הבעלים בהמה אחרת ולייתי [ושיביא] שמונים חלות בהדה [עימה], ולימא [ושיאמר]: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] עתה לפני, בהמת התודה היא — הרי הא נמי תיהוי [זו הבהמה המובאת עתה גם כן תהיה] תודה, והא [ואלה] השמונים לחמים המובאים הריהם דתרוייהו [של שתיהן], של שתי התודות. ואי הך דקיימא [אם זו שעומדת] עתה לפני בהמת התמורה היא — הא [זו] המובאת עתה הריהי לתודה, והא [וזה] לחמה, וליקדשו להו [ושיתקדשו להם], כשיטת חזקיה, ארבעים לחמים מתוך השמונים!

ודוחים: אין זה פתרון, שאין לעשות כן משום דקא [שבכך הוא] ממעט באפשרות האכילה של לחמי התודה. שכן מתוך ארבעים הלחמים ניתנים ארבעה לחמים כתרומה לכהנים. ומעתה, שהריהו מביא, כהצעה זו, שמונה לחמים (ארבעה לחמים כודאי, וארבעה מן הספק), וכיון שאין כולן נאכלות, נמצא שמתמעט מספר החלות הנאכלות.

ועוד הצעה הקודמת לפתרון הבעיה המובאת בברייתא, אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אם איתא [יש, מקובלת] לדעתו של ר' יוחנן שאמר בדין החטאת, שאם הפריש בהמה לקרבן חטאת והיתה בהמה זו מעוברת, וילדה. אם רצה — מביא את האם לקרבן, ובה הוא מתכפר, ואם רצה — הריהו מביא את הוולד, ואותו הוא מקריב, ובוולדה הוא מתכפר, הרי שלדעת ר' יוחנן הולד הוא ברשותו של המקדיש, ויכול הוא לקובעו לקרבן כרצונו. ומעתה אף במקרה זה שלפנינו, לייתי [שיביא] לקרבן תודתו בהמה מעוברת, ולא יקריבנה מיד אלא ימתין לה עד שתלד, ולייתי [ושיביא] שמונים חלות בהדה [עימה], ולימא [ושיאמר] בדרך תנאי: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] עתה לפני בהמת התמורה היא ולא בהמת התודה — הא [זו] הבהמה וכן וולדה תודה היא, והא [והרי אלה] השמונים הינם דתרווייהו [של שתיהן]. ואי הך דקיימא [ואם בהמה זו שעומדת] לפני, בהמת התודה היא ולא בהמת התמורה — הא נמי [בהמת האם הזו גם כן] תודה היא, והא [ואלה] השמונים דתרווייהו [של שתיהן] הוא, ואילו האי [זה, הולד] ליהוי [יהיה] מותר של התודה, שאינו בא עם לחם!

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב אשי בדחיית דבריו: מאן לימא לן [מי יאמר לנו, מנין לנו] שאכן אמר ר' יוחנן כי הולד הוא ברשותו של המקדיש את האם המעוברת, ולכך אם הוא שיירו (קובעו להקדש מסויים) הריהו משוייר (נקבע לאותו הקדש)? דלמא [שמא] סבור ר' יוחנן כי אין הולד ברשותו של המקדיש לקובעו שירצה, ואם שיירו — אינו משוייר, ואולם היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' יוחנן שאמר שאפשר לו להתכפר אף בולד הנולד לחטאת המעוברת, משום שאמר ר' יוחנן כי אדם מתכפר אף בשבח הקדש, כגון הולד הנולד לבהמת הקדש מעוברת.

ועוד בענין בעיה זו שבברייתא ובדרכים למצוא לה פתרון, מסופר כי רבינא איקלע [הזדמן] למקום הנקרא דמהוריא, אמר ליה [לו] רב דימי בריה [בנו] של רב הונא מדמהוריא לרבינא: יש פתרון לבעיה זו, ובאופן זה: לייתי [שיביא] הבעלים בהמה נוספת, ולימא [ושיאמר] בלשון נדר שיש בו אחריות: "הרי עלי להביא תודה", ויפריש בהמה זו לנדרו. ולאחר מכן לייתי [שיביא] בהמה אחריתי [אחרת], שלישית, ולייתי [ושיביא] שמונים חלות בהדה [עימה], ולימא [ושיאמר]: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] לפני, בהמת התמורה היא, ולא בהמת התודה — הני תרתי [אלה שתיהן] הריהן תודות (אחת — הבאה בנדרו, והאחרת — כנדבה), והא [ואלה] השמונים חלות הריהן דתרוייהו [של שתיהן], ואי הך דקיימא [ואם בהמה זו שעומדת] לפני, בהמת התודה היא, ולא בהמת התמורה. וכן הא [זו] הבהמה דאמרי [שאמרתי] עליה "הרי עלי תודה" והפרשתיה לצורך זה, נמי ליהוי [גם שתהיה] תודה, והא [ואלה] השמונים חלות הן דתרוייהו [של שתיהן], ואידך תהוי [והבהמה האחרת, השלישית, תהיה, תשמש] לאחריות שאם תאבד תודתי, היא תקרב. ודינה שהיא קרבה בלא לחם!

אמר ליה [לו] רבינא לרב דימי בנו של רב הונא מדמהוריא בדחיית דבריו: אין זו הצעה ראויה, שכן התורה אמרה: "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם" (קהלת ה, ד), שאין ראוי לנדור מפני החשש שמא ייכשל ולא ישלם נדרו, ואת אמרת [ואתה אומר] כהצעה לפתרון הבעיה הזו ליקום ולינדור [שיקום וינדור] בתחילה (לכתחילה)?! ונשארו דברי הברייתא, כי אכן במקרה זה של בהמת תודה ובהמת תמורה שהתערבו ומתה אחת מהן, אין תקנה לבהמה שנותרה.

א משנה האומר "הרי עלי תודה" — יביא היא (התודה עצמה) ואת לחמה מן מעות החולין שבידו, ולא ממעות מעשר שני שבידו. שכן כיון שאמר "הרי עלי" — נתחייב בדבר, וכל דבר שאדם נתחייב בו, אין יוצא ידי חובתו זו במעות מעשר שני, אלא במעות חולין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehuda HaNasi explains why: And does one separate an animal as a leftover ab initio?

The Gemara suggests another solution: Rabbi Yitzḥak bar Shmuel bar Marta was sitting before Rav Naḥman, and he was sitting and saying: And let him bring another animal with loaves and let him say: If this animal that is extant is the substitute, then let this be the thanks offering and these its loaves. And if this animal that is extant is the thanks offering, then let these be its loaves and this will be a substitute, as the substitute of a thanks offering is not sacrificed with loaves, and it may be consumed for the same duration as the thanks offering itself.

Rav Naḥman said to him: Answer me, my Master: The halakha is that one who separates a substitute is liable to receive forty lashes on his shoulders, and yet you say it is fit to separate a substitute ab initio?

The Gemara relates that Rav Ila took ill, and Abaye and the Sages went to visit him, and they were sitting and saying: If one accepts the ruling of Rabbi Yoḥanan, who said: If the loaves of the thanks offering were within Jerusalem, i.e., the area of consumption of a thanks offering and its loaves, even if they were outside the wall of the Temple courtyard when the thanks offering was slaughtered they are consecrated, then let the owner bring loaves and set them outside the wall of the Temple courtyard and let him say: If this animal that is extant is the thanks offering, then let these be its loaves, and if it is not, let them go out and be consumed as non-sacred loaves.

The Gemara responds: This too is not a valid remedy, because there are four loaves of the forty that one must wave. How would he perform the mitzva of waving them? Shall he wave them outside the Temple courtyard? He may not, since “waved for a wave offering before the Lord” (Leviticus 7:30) is written in the verse, and waving performed outside the Temple courtyard is not considered “before the Lord.” Shall he wave them inside the Temple courtyard? He will have brought non-sacred food into the Temple courtyard. Therefore, it is not possible.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, objects to this: If one accepts the ruling of Ḥizkiyya, who said with regard to a thanks offering that one slaughtered accompanied by eighty loaves rather than the required forty: Forty of the eighty loaves are consecrated, then let the owner bring an animal and let him bring eighty loaves with it and say: If this animal that is extant is the thanks offering, then this additional animal should also be a thanks offering and these eighty loaves should be for both of them. And if this animal that is extant is the substitute, then let this additional animal be a thanks offering and these shall be its loaves, and let forty of the eighty be consecrated for it.

The Gemara rejects this: This is not a valid remedy, because it reduces the consumption of the forty additional loaves, as the priests may not be able to consume the four loaves given from the additional forty, and the owner cannot consume them because they may be the portion of the priest.

Rav Ashi said to Rav Kahana: If one accepts the ruling of Rabbi Yoḥanan, who said: If one separated a pregnant animal as a sin offering and it gave birth, if he wants he can achieve atonement with it, and if he wants he can achieve atonement with its offspring; then let the owner bring a pregnant animal and wait until it gives birth, and let him bring eighty loaves with it and say: If this animal that is extant is the substitute, then this and its offspring are thanks offerings, and these eighty loaves should be for both of them. And if this animal that is extant is the thanks offering, then this mother should also be a thanks offering, and these eighty loaves should be for both of them, and let this offspring be the leftover of the thanks offering.

Rav Kahana said to him: Who shall say to us that the reasoning of Rabbi Yoḥanan is that he said that the offspring is considered the property of the one who dedicated the pregnant mother, such that if he reserved it for a specific consecration it is considered reserved for that consecration? Perhaps Rabbi Yoḥanan holds that if he reserved it, it is not considered reserved, and this is the reason that Rabbi Yoḥanan holds that one can achieve atonement with the offspring of a pregnant animal separated as a sin offering, as he said: A person achieves atonement with the enhancement of consecrated property, such as the offspring of an animal that was consecrated when pregnant.

Ravina happened to come to Dimhorya. Rav Dimi, son of Rav Huna from Dimhorya, said to Ravina: And let the owner bring an animal and say: It is incumbent upon me to bring an animal for a thanks offering, and let him separate this animal in fulfillment of his vow, and then let him bring another animal, and let him bring eighty loaves with it and say: If this animal that is extant is the substitute, then these two additional animals are thanks offerings and these eighty loaves should be for both of them. And if this animal that is extant is the thanks offering, then this one for which I said: It is incumbent upon me, should also be a thanks offering, and these eighty loaves are for both of them, and let the other animal be for a guarantee, to be sacrificed if my thanks offering gets lost, and it does not require loaves.

Ravina said to him: The Torah said: “Better is it that you should not vow, than that you should vow and not pay” (Ecclesiastes 5:4), and you say: Let him rise up and vow ab initio? Taking a vow to bring an offering is not encouraged. As all possible remedies have been rejected, the statement of Rabbi Ḥiyya, that there is no remedy in a case where a thanks offering and its substitute were intermingled and one of them died, stands.

MISHNA: One who says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering, must bring it and its loaves from non-sacred money in his possession and not second-tithe money. Since he said: It is incumbent upon me, bringing the offering is an obligation, and one may not fulfill an obligation with second-tithe money.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משום דאיכא ארבע חלות. דתרומה דצריך להניף:

לפני ה' כתיב בשלמים ובתודה נמי היינו שלמים. וליתי שמנים בהדה ולותבינהו חוץ לחומת עזרה וליפרוש תמניא חלות מיניהו ולייתינהו גואי ולימא אי הך דקיימא כו' וליקדשו לה ארבעים מתוך שמנים והנך תמניא חלות דהוו גואי לא הוו ד' מנייהו חולין בעזרה ממה נפשך דאי הא דקיימא תודה הוו תרי תודות והוו תמניא תרומה. ואי הא דקיימא תמורה ולא הוה אלא חדא תודה הני תמניא ליחשבינהו מהני דקדישי ולא הויין חולין בעזרה:

לא אפשר בהכי משום דקא ממעט באכילה דארבעי דכהן אינו רוצה לאכול מהן אלא הארבעה דסבור שמא אינה אלא תודה אחת ואינו חייב לאכול אלא הארבע והבעלים חוששין שמא שתי תודות הן וכל שמונה הן תרומה ולא זה וזה אוכל הד' ונמצאו קדשים באין לבית הפסול:

משום הכי קאמר מעוברת דכי מפריש לה אכתי לא הויא אלא חדא וליכא למימר דמפריש למותרות:

רצה בה מתכפר כדאמר אדם מתכפר בשבח הקדש:

א"ל מאן לימא לן דסבירא ליה לר' יוחנן דאם שיירו משוייר. כלומר אחר שנתכפר באמה שיתכפר בוולדה. ודכוותיה גבי תודה שיהו האם והוולד שתיהן תודות. דילמא סבירא ליה דאם שיירו שנתכפר באם אינו משוייר שאינו ראוי להקרבה [אלא] הוולד מת והיינו טעמיה דרבי יוחנן דאמר רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר:

בשבח בוולד. אבל אחר שהקריב האם פסול הוולד:

ולימא עלי כדי שיהא חייב באחריות:

וליתי בהמה אחריתי לאחריות דראשונה:

טוב אשר לא תדור. להתחייב באחריות:

רש"י ד"ה משום דאיכא ארבעה. ובכ"מ מצינו הלחם למעלה כו'. עמש"כ בס"ד לקמן (צד). ומש"כ איכא לתרוצי עיקר מלתא נקט. אע"ג דר"פ גופיה תמה לעיל (עט) שביק תנא כו' צ"ל דקבל לתירוצא דשם. אבל ל"י מאי קא ק"ל דאמאי לא אמר בתודה. דהיכא מצינו קרא בתודה דהלחם למעלה. דבשלמא במלואים כתיב קרא כדכתבו רש"י ותוס' שם וטפי יש להקשות אמאי ל"ק ר"פ בלחמי נזיר דשם כתיב על חזה התנופה כו'. ולפרש"י שם בנימוקיו גם מזה ל"ק ע"ש. ואגב דאמר על הא דמה מצינו בכ"מ כו'. במילואים אמר כן גם על הא דלעיל שם ובכל מקום כו':

וכי מפרישין תחילה. שום קרבן על מנת שיהא מותר זבח: ארבעין בכתפיה וכשר. הוא חייב ללקות ארבעים על שהמיר כדתנן (תמורה דף ב.) שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ואת אמרת יפריש לכתחילה לשם תמורה דבר שהוא אסור ומתחייבים מלקות: אם איתא לדרבי יוחנן. דאמר לעיל חוץ לחומת העזרה נמי קדש הלחם בשחיטת הזבח אם הוא לפנים מחומת בית פאגי אמאי לא עביד כדאמר מעיקרא: ולייתי לחם וכו'. ודקמהדר לה וכי מכניסין חולין לעזרה לייתי לחם ויניח חוץ לחומת העזרה בבית פאגי במקום שמתקדש בשחיטת הזבח ואפילו הויא תמורה דהוו חולין ליכא איסורא דהא לא נכנסו לעזרה: משום דאיכא ארבע. חלות דתרומה שצריך להניף ובכל מקום מצינו הלחם למעלה וצריך להניפו בעזרה במקום שמניף הבשר ואי קשיא הא דאמר לעיל (דף סב.) כל מקום שיש לחם הלחם למעלה ואמר היכא אמר רב פפא במילואים אמאי לא אמר נמי בתודה איכא לתרוצי עיקר מילתא נקט כדתרצינן נמי לעיל: לפני ה' כתיב בשלמים ותודה היא בכלל שלמים: קמעייל חולין לעזרה. שמא תמורה היא: ולייתי שמונים. חלות ולינחינהו בחוץ כרבי יוחנן וליפריש מינייהו שמונה חלות ולותבינהו גוואי: ולימא אי הך כו'. וליקדשו ארבעים מתוך שמונים והני שמונה דגוואי לא הוי ארבעה מינייהו חולין בעזרה ממה נפשך דאי הך דקיימא תודה הויא הוו שתי תודות ושמונה חלות תרומה ואי הך דקיימא תמורה ולא הוה אלא חדא תודה הני שמנה ליחשבינהו מהני מ' דקדשו ולא הוו חולין בעזרה: ומשני לא אפשר בהכי משום דממעט באכילה דארבעים. גבי הבעלים דכהן אינו רוצה לאכול כי אם ארבעה דסבור שמא אין כאן אלא תודה אחת ואין לכהן לאכול כי אם ארבעה מהן והבעלים נמי חוששין שמא שתיהן תודות הן וכל שמונה קדשות ונמצא אותן ארבעה חלות אבודים ולעיל דאמרינן אי לא ליפוק לחולין ליכא למימר קממעט באכילה דארבעים דהתם ליכא אלא ארבעים חלות וממה נפשך אית ליה לפרושי ד' לתרומה אבל הכא דהפריש שני חלות איכא למימר דארבעים שלא לצורך הן וקא ממעט לבעלים באכילה דארבעים: ענין אחר דקא ממעט באכילה דארבעה דאילו בעלמא היכא דליכא אלא חד קרבן אי יקדשו מ' מתוך שמונים אין נאכלין לכהנים אלא ארבעה ואידך כולהו נאכלין לבעלים וכיון דליכא אלא ארבעה יש ספוק בידך לאוכלן ביום אחד אבל הכא דאיכא לכהנים שמונה ושל בעלים יכולין להאכיל מחלקן לכל מי שירצו ולא אתו לידי שריפה אבל שמונה דלכהנים כיון דאין נאכלין אלא לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם דלמא לא מצו אכלי לכולהו שמונה ביום אחד והוי המותר בשריפה ושמא לא הויא אידך תודה ולא קדשו אלא ארבעים וליכא דקדיש אלא ד' ונמצאת ממעט באכילה דאלו ד' ושריף שלא כדין מ''ר. ענין אחר ממעט באכילה דמ' דילמא לא קדשי כלל דאידך לא הויא תודה וכי מתותרי למחר שרף להו ועבר משום בל תשחית (דברים כ) כך שמעתי: רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר. דלא חשיב לה כולד חטאת הואיל והפרישה מעוברת דדעתיה הוה נמי להתכפר בעובר ומתכפר באיזו מהם שירצה ודכוותיה גבי תודה יכול לעשותן שתיהם תודות אבל נתעברה לאחר שהקדיש אין מתכפר בולדה משום דכשהקדישה לא הוה דעתיה אהאי ולד דאכתי לא נתעברה: לייתי בהמה מעוברת. משום הכי אמר בהמה מעוברת ולא בהמה וולדה משום דכי מפריש לה לא הויא אלא חדא ואיכא למימר דמפריש תחילה למותרות: והאי ליהוי מותר בתודה. והכא ליכא למימר וכי מפרישין תחילה למותרות שהרי מקצתה הויא עיקר קרבן דבשעה שהפרישה לא הויא אלא חדא גופא ועכשיו קרב מקצתו או האם או הולד אבל לעיל דלא הוי אלא חד והיא גופיה מייתי מתחילה לשם מותר איכא למיפרך וכי מפרישין וכו': מאן לימא לן. טעם דרבי יוחנן התם היינו משום דעובר לאו ירך אמו הוא ואם שיירו לעובר שלא הקדישו כשהקדיש לאם הוי משוייר דלא חשיב כוולדה דבעי למימר דכוותיה גבי תודה שיהו האם והולד תודות דילמא ס''ל התם אם שיירו אינו משוייר שאין יכול לשיירו לקרבן לפני עצמו אלא מתה וה''נ אין יכול לעשות הוולד קרבן ואין יכול להקריב שניהם האם והוולד ולחמם עמהם אלא היינו טעמא דר' יוחנן דאמר רצה בוולדה מתכפר משום דאדם מתכפר בשבח הקדש בוולד דכי הפרישה מעוברת הוה דעתיה אכל שבחא ולאחר שנתכפר באם פוסל הוולד ה''נ מתכפר באיזו תודה שירצה ולחמה עמה אבל להביא שניהם ולחמם לא: ולימא עלי. כדי שיהא חייב באחריותה: ולייתי אחרת. לאחריות דראשונה: התורה אמרה טוב אשר לא תדור. ומוקמינן ליה (חולין דף ב:) דאמר עלי: ואת אמרת ליקום ולנדור לכתחילה. דלימא עלי דס''ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר: מתני' האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין. דכיון דאמר עלי נתחייב בה והוה ליה דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין כדאמרינן לקמן וכיון דאמר הרי עלי תודה אע''ג דלא אמר ולחמה מתחייב בשתיהן דלחם גלל תודה:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל וכי מפרישין תחילה למותרות. לשום [קרבן] הא לא מצינו מותרות [אלא] ולד או שכפר ונתותר (או) כגון שאבד ראשונה והפריש אחרת ואח' כ נמצאת הראשונה: עני מרי. ענני מורי: ארבעים בכתפי'. ארבעים יש (בדבר) [בדיבורו] דכתיב לא ימיר אותו ואת אמרת כשר לעשות לכתחילה ולומר הא תמורה: אם איתא לדר' יוחנן דאמר לעיל בהאי פירקא השוחט תודה לפנים ולחמה חוץ לחומת העזרה קדש הלחם: ואי לא ליפוק לחולין. והכא לא מצי למפרך וכי מכניסין חולין לעזרה כדפריך לעיל: ומשני משום דאיכא ארבע להניף. אותן ד' הנאכלות לכהן טעונין תנופה עם חזה ושוק כדאמר בפרק כל המנחות באות מצה כל מקום שיש לחם הלחם מלמעלה ועוד תניא בת''כ גבי תנופה בפרשת צו את אהרן חזה זה חזה התנופה זה תנופת הסל שוק זה השוק התרומה זו תרומת תודה ותרומת תודה היינו ד' חלות ובתנופה כתיב לפני ה': וליקדשו לה מ' מתוך שמנים. ואינך מ' הוי ליה מפריש לאחריות דהכי אמר חזקיה לעיל לאחריות קא מכויץ והמפריש שני קרבנות לאחריות שניהם קדושים וה''נ כולהו שמנים קדשי עם התודה ומ' באנפי נפשיה הלכך ליכא למיפרך מעייל חולין לעזרה דכיון דלאחריות קא מעייל להו צורך קרבן נינהו ושפיר דמי ואע''ג דהן חולין כהלל הזקן מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדשה וסומך עליה ושוחט אבל בהנך דלעיל דליכא אלא חדא בהמה ודלמא תמורה היא ולא חזיא ללחם מעיקרא חולין לעזרה קא מעייל על חנם: משום דקא ממעט באכילה. דעכשיו הוא תורם שמנה חלות ושמא לאו תודה היא ואותן ארבע תרם שלא כדין וממעט באכילה מארבע הראויות דדילמא לא משתכחי כהנים לאכלינהו ואתו לידי נותר על ידי אלו שהן חולין ואינן ראויות לכאן ומייתי קדשים לבית הפסול ממעט באכילה ממעט את אוכליהן זמן אכילתן לישנא אחרינא גרסינן משום דממעט באכילה דארבע: המפריש כו'. במס' תמורה בפ' כיצד מערימין: והאי. הולד: להוי מותר דתודה. וליכא למימר [וכי] מפריש תחלה למותרות דהא משעת הפרשה חד גופה הוא: מאן לימא לן. דטעמא דר' יוחנן דאמר רצה בולדה מתכפר משום דס''ל: אם שיירו. לולד לשם קדשים: משוייר. דיכול להפריש לו ולאמו לשם שני קרבנות דתמצא למימר נמי הכא שיפריש האם וולד לשם ב' תודות דלמא לעולם אם שיירו אינו משוייר אלא כשהפריש לאם הוי ולד בע''כ קדוש עם האם לקרבן מותר וכשיקריב האם הוי (חבירו) [הולד] מותר ואין טעון לחם: והאי דאמר ר' יוחנן. רצה בולדה מתכפר דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש ולעולם אם קרב אחד מהם הוי האידך מותר: לדמהריא שם מקום: ולייתי בהמה. אחרת ולימא עלי תודה אפריש אותו בהמה לתודתו: ולייתי עוד בהמה אחרת לאחריות נדרו דהא עלי קאמר וחייב באחריותו וחלה על האחת קדושת אחריות דהשתא הוו להו ג' בהמות: טוב אשר לא תדור. דאסור לומר עלי דשמא תאבד ולא יפריש אחרת תדור היינו עלי דאמרי' בר''ה נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה: מתני' יביא היא ולחמה מן החולין. ולא מן המעשר דכיון דאמר הרי עלי הוי ליה דבר שבחובה וכל דבר שבחובה גמרינן לקמן דאינו בא אלא מן החולין:

אם איתא לדחזקיה כו'. בחנם נקט אם איתא דהא אפי' רבי יוחנן מודה היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים כדאמרינן לעיל ושמא דדוקא היכא דלא מיכוין כדאמר (לו) לייתי חולין לעזרה דהוי צורך קרבן ואיכא בינייהו ארבעים דודאי הוו חולין וליקדשו להו ארבעים מתוך שמונים ואידך הוו ליה כמפריש לאחריות דהכי אמר חזקיה לעיל דלאחריות קא מיכוין והלכך ליכא למפרך דמעייל חולין לעזרה כיון דלאחריות קא מיכוין צורך קרבן נינהו ושפיר דמי אע''פ שהן חולין כדתניא בהלל הזקן (פסחים דף סו:) מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה אבל בהנך דלעיל דליכא אלא חדא בהמה ודלמא תמורה היא ולא חזיא ללחם מעיקרא חולין לעזרה קא מעייל ועל חנם פי' כן בקונט' ואע''ג דלעיל בפרק התכלת (דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ארבעים חלות חשבינן להו חולין בעזרה היינו משום דפריק להו בפנים דבחוץ לא מצי פריק להו דלא ליפסלו ביוצא: דלמא אם שיירו אינו משוייר. לעיל פירשתי דקשיא מתמורה פרק כיצד מערימין (דף כה.) דמשמע דהך הוא מסקנא דשמעתא דקסבר רבי יוחנן אם שיירו אינו משוייר: התורה אמרה טוב אשר לא תדור. ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו אבל אמר הרי עלי לא כדאיתא בריש חולין (דף ב.) והא דאמרינן בפרק שני נזירין (נזיר נט:) גבי מת אחד מהם יביא אחר מן השוק וידור כנגדו תיקוני גברא שאני והאיש מדיר בנו בנזיר (שם דף כח:) היינו נמי כדי לחנכו במצות: