א משנה השוחט את קרבן התודה לפנים (בתוך העזרה), כדינה, ואולם באותה שעה נמצאו לחומה (לחמיה, ארבעים החלות הבאות עם קרבן התודה) מחוץ לחומה, במקום בו אסורות חלות התודה באכילה — לא קדש (התקדש) בשחיטה זו הלחם. וכן הוא הדין אם שחטה לקרבן התודה עד שלא (בטרם) קרמו (העלו קרום, התקשו) פניה (פני השטח החיצוני) של עיסת הלחמים הנאפית בתנור, ואפילו אם שחט את קרבן התודה כאשר כבר קרמו פניהם של כל לחמי התודה כולן חוץ מאחד מהן שבאותה עת עדיין לא קרמו פניו — לא קדש (התקדש) בכך כלל הלחם, ואף לא הלחמים שקרמו פניהם קודם שחיטת התודה.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי כאשר החלות הבאות עם התודה מחוץ לחומה בשעת שחיטת קרבן התודה לא התקדשו. ומבררים: מאי [מה פירוש, מה הכוונה] חוץ לחומה, מחוץ לאיזו חומה מדובר? ר' יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי שבירושלים. ואילו ריש לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה שבהר הבית.

ומסבירים את שיטותיהם: ריש לקיש שאמר כי הכוונה לתחום שמ חוץ לחומת העזרה, טעמו הוא משום שנאמר בדינם של לחמי התודה שהריהם קרבים "על זבח התודה" ("והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן". ויקרא ז, יב), ולכך בעינן [צריכים אנו] בלחמי התודה המתקדשים בשחיטת זבח התודה, שתתקיים משמעות הלשון "על" שהוא: בסמוך. וכאשר נמצאים לחמי התודה מחוץ לחומת העזרה, שוב אין הם נחשבים סמוכים לקרבן הנשחט בתוך העזרה.

ור' יוחנן שאמר כי הכוונה היא לתחום שמ חוץ לחומת בית פאגי, טעמו הוא משום שבמקום זה אסורה אכילתו של הלחם, ונפסל הוא משום יוצא. ולכך הוא גם לא מתקדש במקום זה. אבל אם היה הלחם בשטח שמ חוץ לעזרה, ואולם הריהו נמצא במקום המותר באכילה — הריהו קדוש על ידי שחיטת זבח התודה, ולא בעינן [ולא צריכים אנו] שיתקיים משמע הלשון "על" בסמוך ממש.

ושואלים: מדוע נצרכו ר' יוחנן וריש לקיש לחלוק בדין לחמי התודה הנמצאים מחוץ לחומה בשעת שחיטת הזבח, והא [והרי] כבר איפליגו [נחלקו] בה, בשאלה דומה, חדא זימנא [פעם אחת]!

דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין שחיטת קרבן הפסח: השוחט את קרבן הפסח על החמץ, שעדיין יש חמץ ברשותו באותה עת — הריהו עובר בלא תעשה האמור בתורה "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח". שמות לד, כה). ר' יהודה אומר: אף השוחט את קרבן התמיד של בין הערביים בערב הפסח על החמץ עובר. ובהגדרת איסור זה של שחיטה בעוד חמץ ברשותו, אמר ריש לקיש: לעולם אינו חייב משום "לא תשחט על חמץ" עד שיהא או לשוחט את קרבן הפסח, או לזורק את דמו של הקרבן, או לאחד מבני חבורה שנמנו יחד על קרבן פסח זה, חמץ ברשותו באותה עת, ואינו חייב עד שיהא החמץ עמו בעזרה. ור' יוחנן אמר: כל אחד מאלה האמורים אף על פי שאין עמו חמץ בעזרה אלא בביתו מתחייב על "לא תשחט על חמץ"! ואם כן, הרי זו אותה מחלוקת אם "על" משמעו דווקא בסמוך או שלא.

ומשיבים: אף שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בשאלה דומה, עדיין צריכא [צריך] להשמיענו אף את מחלוקתם זו. משום דאי איתמר בההיא [שאם היתה נאמרת מחלוקתם רק באותה הלכה, בקרבן הפסח], ולא בדין לחמי התודה, הייתי אומר כי דווקא בהלכה ההיא קא [הוא] שאמר ר' יוחנן שעוברים על האיסור אף בזמן שאין החמץ נמצא בעזרה, וטעם הדבר: משום שכל היכא דאיתיה [היכן שנמצא] בו החמץ — באיסורא קאי [באיסור "בל ימצא" הוא עומד]. אבל לענין שיהא מקדש [מתקדש] הלחם הבא עם קרבן התודה על ידי שחיטת קרבן התודה — שמא אימא [אומר] כי מודי ליה [מודה לו] ר' יוחנן לריש לקיש, דאי איתיה [שאם ישנו] הלחם בשעת השחיטה בפנים — הריהו קדוש, ואולם אם הוא נמצא אבראי [מבחוץ] למקדש — הוא לא קדוש. ו

להיפך, אי איתמר בהא [ואם היתה נאמרת מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש רק בהלכה זו, בדין קידוש לחמי תודה] היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר [בהלכה זו אמר] ריש לקיש שאם היו הלחמים בשעת שחיטת הקרבן שלא בעזרה — הם לא התקדשו, אבל בהך [בזו בענין קרבן הפסח] אימא [אומר] שמודה ריש לקיש ליה [לו] לר' יוחנן, שהריהו עובר על איסור "לא תשחט על חמץ" אף שאין החמץ עמו בעזרה. על כן צריכא [צריך] שתובאנה שתי המחלוקות.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: השוחט את קרבן התודה כדינה, כשהיא לפנים (בעזרה), ובאותה עת היה לחמה חוץ לחומת בית פאגי — לא קדש בכך הלחם.

ג שנינו במשנתנו כי אם שחטה לקרבן התודה עד שלא (בטרם) קרמו פניה של הלחמים בתנור — אין הלחמים מתקדשים. וכן שנינו עוד שאם נשחט קרבן התודה שלא לשמו אין מתקדשים לחמי התודה.

ומבררים: מנא הני מילי [מנין, מה מקור הדברים הללו]? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על הנאמר בלחמי התודה "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, יג) — מלמד שאין הלחם קדוש (מתקדש) בשחיטת קרבן התודה אלא אם כן כבר קרמו פניה בתנור, שרק לאחר שהם כבר מוגדרים כ"חלות לחם" — "יקריב קרבנו". והכתוב "יקריב קרבנו על זבח" — מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח. והכתוב "זבח תודת שלמיו" — מלמד שאם שחט את קרבן התודה שלא לשמן — לא קדש בכך הלחם.

ד שנינו במשנתנו דינם של לחמי תודה שטרם נאפו בשעת שחיטת הקרבן, ומביאים עוד בענין דומה. תנו רבנן [שנו חכמים]: יוצאין ידי חובת אכילת מצה בחג הפסח אף במצה שאינה אפויה כל צורכה, אלא נא (אפויה חלקית), וכן במצה העשויה בכלי האילפס, ולא נאפתה בתנור. ושואלים: מאי [מה היא] ההגדרה של מצה נא שיוצאים בה ידי חובת המצוה? אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל מצה שאף שנאפתה חלקית אדם פורסה (חותך אותה). ואין חוטין של בצק נמשכין הימנה, הרי זו היא מצה נא הכשרה למצות מצה.

אמר רבא: וכן הוא הדין לענין לחמי תודה, שאם בשעת שחיטת קרבן התודה היו כבר לחמי התודה בשלב אפיה שכזה, הריהם מתקדשים בשחיטה זו. ושואלים: מדוע נזקק רבא להשמיענו זאת, והרי פשיטא [פשוט הוא], שכך הדין אף בלחמי תודה, שהרי הכא [כאן, במצה] "לחם" כתיב [נאמר], כנאמר "לחם עוני" ("...שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני...". דברים טז, ג), וכמו כן אף הכא [כאן, בלחמי תודה] "לחם" כתיב [נאמר], ושווים הם בדינם!

ומשיבים: נצרך רבא להשמיענו, שכן מהו דתימא [שתאמר] כיון שכלל הלכתי הוא בדין לחמי התודה: "אחד" ("והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ". ויקרא ז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה] — ומכאן הוראה, שלא יטול ללחמי התודה חלק לחם שהוא פרוס, אלא לחם שלם. ואילו הא [זו, חלת נא], אף היא הריהי כמאן דפריסא דמיא [כמי שפרוסה דומה, נחשבת], ותהא פסולה ללחמי תודה. לכך קמשמע לן [הוא, רבא, משמיע לנו] שמכיון שהיא אפויה עד כדי כך הריהי נחשבת כלחם אחד, וכשרה לתודה.

ה ועוד בדיני לחמי התודה. איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בדינה של תודה ששחטה על שמונים חלות, ולא על ארבעים חלות, כראוי. חזקיה אמר: קדשו ארבעים חלות מתוך השמונים, ואילו ר' יוחנן אמר: לא קדשו אפילו ארבעים מתוך השמונים.

ובהסבר מחלוקת זו אמר ר' זירא: הכל, ואף ר' יוחנן, מודים שהיכא [במקום] שאמר המקדיש את התודה בשעת הקדשתו אותה "ליקדשו [שיתקדשו] ארבעים חלות מתוך השמונים" — אכן קדשו ארבעים, אף שהיו בשעת השחיטה שמונים חלות. וכן הכל מודים, ואף חזקיה, שאם המקדיש את התודה אמר בשעת הקדשתו אותה "אל יקדשו ארבעים חלות, אלא אם כן יקדשו כל השמונים חלות" — לא קדשו כלל החלות. וכי פליגי [כאשר נחלקו] חזקיה ור' יוחנן, הרי זה כשהביא בסתמא [בסתם] את קרבן התודה ושמונים חלות אתו. ונחלקו חכמים אלה בפירוש כוונתו של המקדיש: מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] כי אף על פי שהביא שמונים חלות — לא התכוון אלא שיקדשו ארבעים מהן, ואילו הארבעים האחרות שהביא — לאחריות קא מיכוין [הוא מתכוון], שאם יאבדו הארבעים הראשונות, יבואו לחמי התודה מהארבעים הנוספים, אך לא התכוון לקדשם מלכתחילה, ולכך לא חלה קדושה עליהם, אלא על ארבעים מתוך השמונים. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי לקרבן גדול של שמונים חלות קא מיכוין [הוא מתכוון], ומשום כך לא חלה קדושה עליהם כלל.

אביי אמר הסבר אחר למחלוקת זו של חזקיה ור' יוחנן: דעתם דכולי עלמא [של הכל], ואף של ר' יוחנן, כי המביא שמונים חלות בתודתו במקום ארבעים, הרי זה משום שלאחריות קא מיכוין [הוא מתכוון], ולא שתתקדשנה כל השמונים חלות, ואולם בשאלה אחרת, האם כלי שרת (כגון הסכין בו נשחט קרבן התודה, המקדש בשחיטתו את חלות התודה), הריהם מקדשין אף שלא מדעת מביא הקרבן, קא מיפלגי [הם נחלקו]. שכך נחלקו: מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] כלי שרת מקדשין גם שלא מדעת מביא הקרבן, שכיון שנעשתה בהם מלאכה בכלי שרת הרי נתקדשו, ולכך מתקדשות אף ארבעים החלות הנוספות (הגם שנועדו, לדעת המקדיש, לשמש רק כאחריות), שכן קידשן הסכין בשחיטת הקרבן. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת המקדיש, ולכך אין מתקדשות אלא ארבעים חלות, וכדעת המקדיש.

רב פפא אמר הסבר אחר למחלוקת זו של חזקיה ור' יוחנן: דעתם דכולי עלמא [של הכל], ואף של ר' יוחנן, כי כלי שרת מקדשין גם שלא מדעת המקדיש, ואולם הכא [כאן] בדינו של סכין השחיטה קא מיפלגי [הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור]: סכין מקדשת כשאר כלי שרת, ולכך מתקדשות כל השמונים חלות בשחיטת הקרבן, ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי סכין שחיטה, כיון דלית ליה [שאין לה] תוך (בית קיבול), שהרי היא שטוחה — אינה מקדשת, ולענין זה אין הסכין בכלל כלי שרת.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכך רב פפא אמר בהסבר מחלוקת חזקיה ור' יוחנן, ובאופן אחר: דעתם דכולי עלמא [של הכל], ואף של חזקיה כי כל כלי השרת אכן אין מקדשין אלא מדעת המקדיש, ואולם הכא [כאן] בדינו של סכין השחיטה לענין קידוש לחמי התודה קא מיפלגי [הם, חזקיה ור' יוחנן, חלוקים], מר סבר [חכם זה, חזקיה, סבור] כי סכין אלימא [תקיפה, גדול כוחה] יותר מכלי שרת, ולכך הסכין מקדשת אף שלא מדעת המקדיש, ומשום כך התקדשו גם הארבעים החלות הנוספות. וטעם הדבר שגדול כח הסכין מכח שאר כל שרת: שכן הסכין, אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לה] תוך, בכל זאת הריהי מיקדשה [מקדשת], ושלא כשאר כלי השרת, שאמנם מקדשים, אבל רק בהיותם בעלי בית קיבול. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי סכין לא אלימא ליה [אינה חזקה לו, לדעתו] יותר משאר כלי שרת, וכשם ששאר כלי שרת אין מקדשים שלא מדעת, אף סכין השחיטה אינה מקדשת שלא מדעת, ולכך לא התקדשו אלא ארבעים חלות מתוך השמונים.

ו משנה אם הכהן השוחט את קרבן התודה שחטה במחשבה על מנת לאוכלה למחרת היום, או להקטיר את החלקים הקרבים על המזבח (אימורים), שהוא חוץ (מעבר) לזמנה הראוי (שכן התודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה), או ששחטה הכהן על מנת לאכול מבשרה מחוץ למקומה הראוי לאכילה — קדש הלחם (החלות הבאות עם התודה) והתפגלו (במחשבת חוץ לזמן) או נפסלו (במחשבת חוץ למקום). אם שחטה את התודה ולאחר מכן נמצאת שהיא טריפה (שיש בה מום מסויים שיביאנה לכלל מיתה, והריהי טריפה בכך, ופסולה להקרבה) — לא קדש הלחם בשחיטה זו, שכן קדם פסולו של הקרבן לשחיטתו.

אם שחטה לקרבן התודה, ולאחר מכן נמצאת שהיא בעלת מום (שדינה של בהמה שיש בה מום שכזה, שמלכתחילה אין היא קריבה על המזבח, ואולם אם העלוה למזבח — לא תורד ממנו, ותוקרב). ונחלקו חכמים בדינם של הלחמים. שר' אליעזר אומר: קידש (התקדשו) לחמי התודה הזו, שהרי דינה הוא שאם עלתה — שוב לא תרד, ותוקרב. ואילו חכמים אומרים כי לחמי התודה לא קידש, שכן דינה של זו, שלכתחילה אין היא קריבה על המזבח.

אם שחטה לקרבן התודה שלא לשמה (לשם קרבן תודה) אלא לשם קרבן אחר, וכן הוא הדין בלחמים הבאים עם איל המילואים (שהובא בשעה שנכנסו אהרן ובניו לעבודת כהונתם במשכן במדבר סיני), שנשחט שלא לשמו, אלא לשם קרבן אחר. וכן הוא הדין בלחמים הבאים בחג השבועות עם שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן אלא לשם קרבן אחר — שבכל אלה לא קדש הלחם.

ז גמרא שנינו במשנתנו שאם שחט את התודה במחשבת אכילה חוץ לזמנה הראוי או חוץ למקומה הראוי — התקדשו לחמי התודה. ועוד שנינו כי אם נשחטה התודה ולאחר מכן נמצא שהיא טריפה — לא קדשו הלחמים, ואם נמצאה לאחר שנשחטה שהיא בעלת מום, נחלקו בדבר ר' אליעזר וחכמים, שר' אליעזר אומר שהתקדשו הלחמים, וחכמים אומרים שלא התקדשו. ושואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר,

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין התקדשותם של לחמי התודה בשחיטת הקרבן שנמצא פסול לאחר מכן, זה הכלל: כל שפיסולו (גורם פסילתו) של קרבן התודה היה כבר קיים קודם השחיטה של הקרבן — לא קדש הלחם בשחיטה. וכל שפיסולו של הקרבן אינו אלא לאחר השחיטה — קדש הלחם. ולכן, אם שחטה במחשבת אכילה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, כיון שהשחיטה עצמה היתה כשרה — קדש הלחם. אבל אם שחטה ונמצאת טריפה, והרי איפוא סיבת הפסול היתה בקרבן קודם השחיטה — לא קדש הלחם.