אמר רבה בתשובה: אין הכתוב הזה, שיש בו שני מיעוטים ("עליה", "היא") בא אלא למעט דבר הנצרך לשני מיעוטים, שכן יש בו שני מינים שונים. ואיזהו הדבר שצריך שני מיעוטין? הוי אומר: זו מנחת מאפה, שיש בה גם חלות וגם רקיקים.

א משנה שנינו במשנה הקודמת כי כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה. ומסבירים כיצד נעשית הפתיתה: מנחת ישראל, כיצד פותתים אותה? קופל (כופל) כל אחד מן החלות לאחר אפייתן לשנים, ושב וכופל אותן שנים, ובכך נכפלו לארבעה, ומבדיל (מחלק, שובר) את החלה במקום בו נכפלה. וכיצד פותתים את מנחת כהנים? — קופל כל אחד מן החלות לשנים, ושב וכופל אותן שנים לארבעה כבמנחת ישראל, ובכך הוא מקיים בה מצות פתיתה. ואולם במנחת כהנים אינו מבדיל (שוברה במקום שנכפלה), שכיון שאינה נקמצת (שהריהי עולה כולה למזבח), אין צריך הבדלה זו. ואילו במנחת כהן משיח (הנקראת גם "מנחת חביתין", מנחתו של הכהן הגדול המוקרבת בכל יום) — לא היה מקפלה. אלו דברי חכמים, ואילו ר' שמעון חולק ואומר כי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין נוהגת בהן כלל מצות פתיתה, מפני שאין נוהגת בהן מצות קמיצה, וכלל הוא: כל שאין בהן קמיצה — אין בהן פתיתה. וכולן, כל המנחות הנזכרות למעלה הריהו פותתן לפתיתים שגודלם כזיתים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי מנחת ישראל נכפלת אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, בעוד שמנחת כהנים נכפלת אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל בה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר במנחת מחבת "פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא" (ויקרא ב, ו), ומן האמור בה "פתות" — יכול אתה לומר כי הכוונה שיש לחלקה פעם אחת, לשנים בלבד, ולא יותר. לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) הנוסף בכתוב זה "פתים" — שיהיו השנים שנפתתו, נפתתים שוב, לארבעה. ועדיין יכול אתה לשאול: אי [אם] למדים אנו מהכתוב הנוסף "פתים" שיש לחזור ולפותת את השנים שנפתתו כבר, יכול יהא הדין שהריהו חוזר ופותת אותה עד שיעשנה פירורין? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה בין "פתות" לבין "פתים" "אתה" ("פתות אותה פתים") — להדגיש: דווקא אותה את המנחה עצמה הריהו פותת לפתיתים, ולא עושה פתיתה לפתיתים.

הא [הרי] כיצד יעשה? במנחת ישראל — הריהו קופל אחד לשנים ושנים לארבעה, ולאחר מכן הריהו מבדיל. ואילו מנחת כהנים היה מקפלה אחד לשנים ושנים לארבעה, ולא היה מבדיל. ומנחת כהן משיח — היה מקפלה לשנים (שכן נאמר בה "...תופיני מנחת פתים תקריב". ויקרא ו, יד — שהריהי נפתתת). ותוהים על הנאמר בברייתא שאת מנחת כהן משיח היה מקפל לשנים, והא אנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו במפורש כי לא היה מקפלה! אמר רבה בתשובה: מה שנאמר במשנה שלא היה מקפלה, הכוונה היא שאינו מקפלה לארבעה (שהרי לא נאמר בה, כדרך שנאמר במנחת ישראל "פתות... פתים"), אבל מקפלה לשנים.

ג עוד שנינו במשנתנו כי ר' שמעון אומר שמנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה, ובהמשך הדברים נאמר כי בכל המנחות הטעונות פתיתה — פותתים אותן לפתיתים שיש בהם כשיעור זית לפחות. אמר רב יוסף: האי [זו] החביצא (תבשיל קדירה שבו פירורי לחם) דאית [שיש] בה פירורין של לחם ששיעורם כזית — מברכינן [מברכים אנו] עליה לפני אכילתה "המוציא לחם מן הארץ", כמו על הלחם. ואולם אי לית [אם אין] בה פירורין ששיעורם כזית — מברכינן [מברכים אנו] עליה לפני אכילתה ברכת "בורא מיני מזונות".

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אני אומר, למד אותה] הלכה? — דתניא [שכן שנויה ברייתא] אדם מישראל שלא הקריב מנחה מימיו, שהיה עומד ומוסר לכהן שיהיה מקריב עבורו מנחות בירושלים, הריהו אומר: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". ולאחר שנקמצו המנחות, ואת שיירי המנחה נטלן הכהן על מנת לאכלן, בטרם שיאכלן אומר הכהן: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". והרי תנן [שנינו] במשנתנו כי המנחות שנפתתות וכולן הפתיתים הריהם בשיעור כזית לפחות. ומכאן, שכאשר יש פתיתי לחם בגודל של כזית מברכים עליהם "המוציא".

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בקושיה על דבריו: ולדברי תנא דבי [חכם בית המדרש] של ר' ישמעאל שאמר כי כל המנחות שדינן בפתיתה, לאחר אפייתן הכהן מפרכן (משברן) שוב ושוב, עד שהוא מחזירן למצב שהיו בו בתחילתן, כשהן בסלתן (קמחן), האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא מברך הכהן על אכילתן ברכת "המוציא"!

וכי תימא [ואם תאמר] כי הכי נמי [אכן כך הוא הדין גם כן] לשיטת חכם זה, והתניא [והרי שנויה ברייתא] שאם ליקט אדם מכולן, מפירורים שאין בכל אחד מהם שיעור כזית, וצברם לכלל כזית, ואכלו — הרי זו נחשבת כאכילה, ולכך אם מפירורי חמץ הוא ואכלם בפסח — הריהו ענוש כרת על כך, ככל האוכל כזית חמץ בפסח. ואם מפירורי מצה הוא זה — אדם יוצא בהן ידי חובתו לאכול מצה בפסח. הרי שנחשבים אף הפירורים שאין בהם כזית לענין אכילה, ומכאן שיש לברך אף עליהם "המוציא"!

ענה לו רב יוסף: הכא [כאן], בברייתא זו המלמדת שאף בפירורים שאין בהם כזית נחשבת האכילה, במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? במקרה שלא רק ליקט את הפירורים לכדי שיעור כזית, אלא שאף עירסן (לש וצירף אותם לכלל יחידה אחת), ולכך נחשבת אכילתם כאכילה.

הקשה אביי על תירוץ זה: אי הכי [אם כך] הוא, יש להקשות: היינו דקתני עלה [זהו, אותו משפט מסייג ששנינו עליה, כתוספת הסבר לאותה ברייתא]: "והוא (אין דין זה אמור אלא בזמן) שאכלן את אותם פירורים בשיעור זמן שהוא כדי אכילת פרס (מחצית ככר לחם)". ואי [ואם] מדובר, כהסברך במקרה שעירסן את פירורי הלחם — "והוא שאכלו בכדי אכילת פרס" מיבעי ליה [נצרך היה לו] לומר, שהרי המדובר בלחם אחד! אלא יש לומר תירוץ אחר: הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו]? בפירורי לחם הבא מלחם גדול. ולכן אף שכשלעצמם אין בהם חשיבות אכילה (בהיותם פחות מכשיעור כזית), ואולם משום שבאו מלחם גדול הריהם נחשבים ויש לברך עליהם ברכת "המוציא".

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, מה סוכם בה] על ברכתה של החביצה שיש בה פירורים שהם פחות מכזית? רב ששת אמר: מברכים על אכילתה ברכת "המוציא" אפילו כשיש בה פירורין שאין בהן כזית. אמר רבא בתוספת הגדרה: והוא (ובלבד) דאיכא תוריתא דנהמא עלייהו [שיש תואר, מראה של לחם עליהם, על אותם פירורים שבה].