ושואלים על הסבר זה בשיטת רבי: והאם ר' אלעזר בר' שמעון לא שמיע ליה [לא שמע קביעה עקרונית זו] של אביו שחביבה היא המצוה המקויימת בשעתה, ולכך אין ממתינים במצוה שיש בה מלאכה בשבת למוצאי שבת?!

אלא שאני התם [שונה הוא הענין שם, בהקטר חלבים ואברים בשבת] שהותרה מלאכה זו בשבת, שהרי כבר דחתה השחיטה של הקרבן (שהיא תחילת ההקרבה) את השבת, והקטרת החלבים והאברים הבאה שלאחר מכן, היא כהשלמה להקרבה זו. ואין ללמוד מכאן להתיר בשבת את קצירת העומר כיון שאפשר לה שתיעשה שלא בחילול שבת ולא היתה מלאכה קודמת לה שנעשתה כבר בשבת.

ושואלים: והלא אף לשיטת רבי הכי נמי [כך גם כן] יש להבחין בין מצות הקטר חלבים ואברים לבין מצות קצירת העומר, שהרי בהקטר חלבים ואברים כבר דחתה שחיטה את השבת, מה שאין כן בקציר העומר! אלא צריכים לומר הסבר אחר בשיטת רבי: קסבר [סבור הוא] רבי כי קצירת העומר לא דחיא [אינה דוחה] את השבת, ושלא כשיטת ר' ישמעאל, ולכך אין להביא ראיה מכאן (כסברת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון החולק על רבי) שקציר העומר שנעשה שלא בזמנו פסול. ולדעת רבי קציר העומר שנעשה שלא בזמנו כשר.

ומקשים על כך: והאם סבור רבי שקצירת העומר לא דוחה את השבת? והתנן [והרי שנינו במשנה בתחילת פרקנו] במחלוקתם של ר' ישמעאל וחכמים כאשר חל ט"ז בניסן (זמן קציר העומר) בשבת, שלדעת ר' ישמעאל ממעטים את הכמות הנקצרת לכדי שלוש סאים בלבד (בעוד שביום חול קוצרים חמש סאים), ואילו חכמים אומרים כי אחד בשבת ואחד הנעשה בחול — משלש סאים תבואה נקצרת היה העומר בא. הרי שאף חכמים, החולקים על ר' ישמעאל (במספר הסאים הנקצרים בחול) סבורים שהעומר נקצר בשבת, ואף רבי לכאורה סבור כן! ומתרצים: משנה זו הריהי שלא כשיטת רבי, שהוא סבור שאין קציר העומר דוחה את השבת.

ומוסיפים ושואלים מן האמור עוד באותה משנה שר' חנינא סגן הכהנים אומר שהעומר היה נקצר בשבת על ידי אדם אחד, ובמגל אחד, וניתנת התבואה הנקצרת לתוך קופה אחת, ואילו חכמים אומרים כי אחד קציר העומר הנעשה בשבת ואחד קציר העומר הנעשה בחול — נעשה בשלשה אנשים, וניתנת התבואה הנקצרת בשלש קופות ומתבצע הקציר בשלש מגלות. הרי שלדעת הכל העומר נקצר בשבת, ואף רבי לכאורה סבור כן! ומשיבים: אף דברי משנה זו הם שלא כשיטת רבי, שהוא סבור שאין קציר העומר דוחה את השבת.

ומוסיפים ושואלים ממה ששנינו עוד לאחר מכן (לעיל מנחות סה,א), בדרך בה היה נקצר העומר בשבת, שמלבד השאלות הקבועות שהיו הקוצרים שואלים את כל בני העיירות שהתקבצו לאותו מקום בו נקצר העומר, בשבת יאמר להם גם את השאלה "האם אקצור בשבת זו?". והרי איפוא שקציר העומר דוחה את השבת, וכן היא לכאורה גם דעת רבי! ודוחים שוב: אף משנה זו הריהי שלא כשיטת רבי, שהוא סבור שאין קציר העומר דוחה את השבת.

ומקשים עוד ממה ששנינו במשנתנו, שאם נקצר העומר ביום — הריהו כשר, ודוחה את השבת. ויש לדייק בדברים הללו: מאן [מיהו] התנא ששמעת ליה [אותו] שאמר בדין העומר שנקצר ביום שהוא כשר? הלוא זה רבי, החולק על ר' אלעזר בנו של ר' שמעון, וקתני [ושנה] עוד התנא במשנתנו בענין העומר ודוחה את השבת, מאי לאו [האם לא] מוסבים דברים אלה אף לענין הקצירה, שקצירת העומר דוחה את השבת, הרי שאף רבי סבור שקציר העומר דוחה את השבת! ודוחים: לא, אין זו ראיה, שכן ניתן לומר שדחיית השבת במשנתנו היא לענין ההקרבה של העומר, אך לא לענין קצירתו.

ושואלים על תירוץ זה: לדעתך, רבי סבור שדחיית השבת בעומר היא דווקא בהקרבתו, אבל לענין הקצירה של העומר בשבת סבור רבי שהיא לא דוחה את השבת? ואולם יש להקשות על כך, שכן התניא [הרי שנויה ברייתא], רבי אומר: נאמר בפסוק החותם את פרשת המועדות שבפרשת אמור "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג, מד), ויש לשאול: מה תלמוד לומר (איזה לימוד בא להשמיענו) כתוב זה? שהרי כבר נאמר בפסוקים הפותחים את פרשת המועדים "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי" (שם א— ב). אלא בא כתוב זה ללמדנו: לפי שלא למדנו עד כה אלא לקרבנות התמיד והפסח בלבד שהם דוחים את השבת ואת הטומאה, שכן נאמר בהן הלשון "במועדו" (בקרבן התמיד: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד", במדבר כח, ב— ג. בקרבן הפסח: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". שם ט, ב). והלשון "במועדו" באה להורות שקרבנות אלה קרבים תמיד במועד הקבוע להם, ואפילו ביום השבת, שדוחה הקרבתם את איסורי השבת. ועוד באה לשון "במועדו" להורות שקרבנות אלה קרבים תמיד במועד הקבוע להם, ואפילו בטומאה.

ויש עוד לדון: שכך הוא הדין בקרבן תמיד ופסח שמענו, ואולם אף בשאר קרבנות הצבור מנין לנו? לכך תלמוד לומר בחתימת פרשת קרבנות המועדים שבפרשת פינחס, שקרבנות ציבור הם אלה: "אלה תעשו לה' במועדיכם" (שם כט, לט), ובאה המלה "במועדיכם" להורות שהם קרבים אף בשבת ואף בטומאה.

ודנים עוד: ומנין לנו שיש לרבות לענין דחיית השבת ודחיית הטומאה אף את העומר הקרב בפסח, וכן את קרבן הכבש הקרב עמו, וכן את שתי הלחם הקרבים בשבועות, ואת קרבן שני הכבשים הקרב עמהן, שאינם נזכרים בפרשה זו? לכך תלמוד לומר בחתימת פרשת המועדות שבפרשת אמור (שבה נאמרו בין שאר קרבנות המועדים אף העומר וקרבנותיו, שם פסוק יא— יג, ושתי הלחם וקרבנותיהם, שם יז— כ) "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" — הכתוב קבע מועד לכולן, ומכאן שאף הם דוחים את השבת ואת הטומאה.

ומעתה יש לברר: למאי [למה, לאיזה ענין מענייני העומר] אמר רבי בברייתא זו שהעומר דוחה את השבת? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא להקרבה של העומר, ובדומה לכך הקרבת שתי הלחם — יש להקשות על כך: וכי שתי הלחם בני הקרבה נינהו [הם]? והרי אין מקריבים אותם!

אלא פשיטא [פשוט, ברור מאליו] שהכוונה בשתי הלחם היא לענין טחינה של הקמח הבא לשתי הלחם, וכן להרקדה (ניפוי הקמח), שהן מלאכות שיכול לעשותן אף מערב שבת, ובכל זאת סבור רבי שהן דוחות את השבת. ומכאן נסיק כי אף דכותה [כיוצא בה], גבי [אצל] העומר הכוונה אינה להקרבתו בשבת, אלא לענין הקצירה, ולדעת רבי קא דחי [הוא דוחה] את השבת, והרי איפוא שסבור רבי שקציר העומר דוחה את השבת!

ודוחים: לא כך יש לפרש את דברי רבי שבברייתא, אלא באופן אחר, ומה שאמר רבי שהעומר דוחה את השבת, אין הכוונה לענין הקצירה אלא לענין ההקרבה של העומר, ומה שאמר רבי בשתי הלחם שהם דוחים את השבת — אין הכוונה לטחינה ולהרקדה, אלא לאפיה, והותרה האפיה בשבת, משום שאין זו מלאכה שיכולה להיעשות מערב שבת, כי קסבר [סבור הוא] רבי שהתנור בו נאפים שתי הלחם הוא שמקדש אותם באפיה, ולכן אי אפשר לאפותם מערב שבת, שכן אי אפי לה [אם אופה אותה, את שתי הלחם] מאתמול — הרי איפסילה [נפסלה] לה בכך בלינה. ושואלים על כך: האם

סבר [סבור] רבי כי התנור הוא שמקדש את שתי הלחם? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם בחג השבועות, אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. כיצד (באיזה אופן) בשחיטת הכבשים מתקדש הלחם? אם שחטן את כבשי העצרת לשמן כדין, וכן גם זרק את דמן על המזבח לשמן כדינם הראוי — בכך קדש הלחם.

ואולם אם שחטן שלא לשמן, וכן גם זרק את דמן שלא לשמן — לא קדש הלחם בשחיטת הכבשים. ואם שחטן לשמן, ואולם זרק את דמן שלא לשמן — נחלקו בכך חכמים, שיש האומר כי הלחם קדוש ואינו קדוש, והם דברי רבי.

ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר כי לעולם שתי הלחם אינו קדוש (מתקדש) עד שגם ישחוט את הכבשים לשמן וגם יזרוק את דמן לשמן. הרי שסבור רבי שלא התנור הוא שמקדש את שתי הלחם!

אמר רב נחמן בר יצחק בתשובה לשאלה זו: לדעת רבי אכן התנור הוא המקדש את שתי הלחם, ואולם כוונת דברי רבי בבריייתא לענין קדושת הלחם ("קדש הלחם", "לא קדש הלחם", "קדוש ואינו קדוש") אינם לעצם קדושת הלחם, שכן כבר התקדשו באפייתם, אלא הוקבעו או לא הוקבעו קא אמר [אומר הוא] רבי. שכוונתו היא לענין היקבעותם של שתי הלחם לכבשים, אם יכול הוא לייעד את הלחם לקרבן אחר אם לאו (שאם נשחטו הכבשים ונזרק דמם כדין — אין הוא יכול לשנות את יעוד הלחם, ואם לא נשחטו ולא נזרק דמם כדין — יכול הוא לשנות, ואם נשחטו הכבשים כדין ואולם נזרק דמם שלא כדין — הרי זה תלוי במחלוקת החכמים).

א משנה ואלו הן המנחות הנקמצות על ידי הכהן, ושיריהן שנותרו לאחר שניטל מהן הקומץ נאכלים בעזרה לכהנים: חמש מנחות נדבה של זכר יחיד מישראל, שהן: מנחת הסלת (ויקרא ב, א— ג); ומנחת המחבת (שם ה— ו); ומנחת המרחשת (שם ז); ומנחת מאפה תנור, והיא שני מינים: הבאה כולה חלות, והבאה כולה רקיקין (שם ד), מנחת גוים (שהתנדבו אותן גוים), וכן מנחת נשים. ונוסף עליהן מנחות חובה, אם של ציבור, שהיא מנחת העומר הבאה בט"ז בניסן מן השעורים, ואם של יחיד, שהיא מנחת חוטא שמביא אדם מישראל שחטא בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקדשיו, שאם הוא עני ביותר הריהו מביא עשירית האיפה סולת (שם ה, יא— יב), וכן מנחת קנאות (מנחת סוטה. במדבר ה, יב— טו).

ר' שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים, אף שאין שייריה נאכלים על ידי הכהנים, שכן כל המנחה כולה עולה כליל על המזבח ("וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", ויקרא ו, טז), הריהי נקמצת, והקומץ קרב על המזבח לעצמו, והשירים שאינם נאכלים, קריבים על המזבח לעצמן.

ב גמרא אמר רב פפא ככלל: כל היכא דתנן [כל מקום ששנינו במשנה] לשון "ואלו מנחות" — ברשימה זו עשר מנחות תנן [שנינו]. ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו] בכך? הרי אפשר לספור ולהיווכח שהן עשר!

ומשיבים: כלל זה בא ללמד, שהן עשר בלבד ולא יותר, ולאפוקי [להוציא, לשלול] מדעת ר' שמעון שאמר שהנודר להביא מנחת מאפה — יכול להביאה בעשר חלות, או בעשרה רקיקים. ואם רצה להביא מחצה (חמש מהן) חלות ומחצה (וחמש אחרות) רקיקין — יביא. ונמצא איפוא כי לשיטה זו יש אחת עשרה מנחות. לכך קא משמע לן [הוא רב פפא משמיע לנו] שלא כך סבורה משנתנו, אלא שמביאים עשרה לחמים רק מאותו סוג, ומשום כך אין כלל המנחות אלא עשר בלבד.

ג ועוד שנינו במשנתנו כי שיריהן של כל המנחות הנקמצות ניתנים לכהנים לאכילה. ומבררים: מנלן [מנין לנו] שכך הוא הדין? ותוהים על עצם השאלה: מה מקום לשאלה זו, שהרי מהמנחות המנויות במשנתנו, זו דכתיבא [שנאמר] בה במפורש בתורה ששייריה ניתנים לכהנים לאכילה (כגון מנחות הנדבה של יחיד) — הלא כתיבא [אמורה], ואף זו שלא כתיבא [לא נאמרה] בה במפורש הלכה זו — הרי כתיב [נאמר] בה בתחילת פרשת המנחה, בלשון כוללת: "וזאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ז— ט), ולמדנו מכאן דין כולל ("וזאת תורת") ששיירי המנחה נאכלים לכהנים לאחר הקמיצה!

אלא מסבירים את השאלה: במנחה שהיא באה מן החיטין — לא קמיבעיא לן [לא נשאלה לנו] מה המקור ששייריה ניתנים לכהנים, שנאמר בה "הנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", ואולם כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה הרי זה במנחה הבאה מן השעורין (מנחת העומר, ומנחת הסוטה), מה המקור ששייריהן של אלה ניתנים לכהנים. ומקשים: המנחה הבאה מן השעורין נמי [גם כן] פשוט ששייריה ניתנים לכהנים, שכן מתוך שהיא נקמצת (כנאמר בתורה בדינה) — אף שיריה לכהנים!

ומסבירים: אכן אליבא דרבנן [לשיטת חכמים] שבמשנתנו, המונים את המנחות הנקמצות, שכולן שייריהן נאכלים לכהנים — לא קא מיבעיא לן [לא נשאלה לנו] שאלה זו, ואולם כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה הרי זה אליבא [לשיטת] ר' שמעון שאמר כי איכא [יש] מנחה דמיקמצא [שנקמצת] ואולם היא (כלומר, שייריה) לא מיתאכלא [לא נאכלת],

דתנן [שכן שנינו במשנתנו] שר' שמעון אומר שמנחת חוטא של כהנים נקמצת, אבל שייריה אינם נאכלים לכהנים, אלא קריבים על המזבח, שהקומץ קרב בעצמו, והשירים קריבין בעצמן, ועל כך היתה השאלה מנלן [מנין לנו] שלשיטת ר' שמעון השיריים של המנחות הבאות מן השעורים נאכלות לכהנים, שהרי לשיטתו יש מנחה נקמצת ואינה נאכלת?

ומשיבים: המקור הריהו כדרך שאמר חזקיה: ממה שאמר קרא [הכתוב] בדיני המנחות הניתנות לכהנים (לאכילה): "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" (שם ז, י) למדנו שכל המנחות ניתנות לכהן. ובודאי לא בא כתוב זה ללמדנו שכך הוא דין המנחות הבאות מן החיטים, שהרי למדנו כבר שהן ניתנות לכהנים מן הכתוב "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו" (שם ו, ט), ומה הוסיף כתוב זה ללמדנו? אלא שאם הנלמד מהפסוק הזה אינו ענין למנחה הבלולה בשמן הבאה משל חיטין — תנהו ענין למנחה הבלולה בשמן הבאה משל שעורין, היא מנחת העומר. וכמו כן יש לומר: אם הנלמד מהפסוק הזה אינו ענין למנחה חרבה (יבשה, שאין נותנים בה שמן) הבאה משל חיטין שהרי כבר נאמר דינה של זו — תנהו ענין למנחה חרבה הבאה משל שעורין, היא מנחת הסוטה.

ומקשים על דרשתו זו של חזקיה: והאם האי [פסוק זה] להכי [לכך], לדרשה זו הוא דאתא [שבא] ללמד? הא מיבעי ליה [והרי נצרך הוא] ללימוד הלכה אחרת, כדרך דתניא [ששנויה בברייתא]: מנין שאין הכהנים חולקין (מחליפים) ביניהם מנחות כנגד זבחים, שלא יאמר כהן אחד לכהן אחר: קח אתה ממני זבחים שנפלו בחלקי תמורת מנחות באותו שווי שנפלו בחלקך?