וכך אמר לו: אם כדבריך שמשה רבינו אוהב ישראל היה, ובשל כך דאג לרווחתם, למה איחרן (עיכב אותם) במדבר ארבעים שנה, למרות שיכלו להגיע אל הארץ בימים ספורים? אמר לו אותו זקן בייתוסי לרבן יוחנן בן זכאי: רבי, בכך, בדחיה זו בלבד, אתה פוטרני מתשובה על ראייתי? אמר לו: שוטה שכמותך, ולא תהא תורה שלמה שלנו, כלומר, הכתוב שממנו ראיה לכך שאין עצרת חייבת לחול דווקא ביום ראשון בשבוע, כשיחה בטילה (כדברים סתמיים של בני אדם), שאפשר לדחותם בטענות הבל אלה שלכם! ומסבירים מהי הראיה מן הכתוב שאין עצרת חייבת לחול דווקא ביום ראשון בשבוע: נאמר בדין ספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום...

" (ויקרא כג, טו— טז), ולכאורה יש כעין סתירה בין שני הפסוקים הללו, שהרי כתוב אחד (הפסוק הראשון) אומר: "תספרו חמשים יום" — הרי שאין הספירה אלא של ימים בלבד, שהסכום הכולל של הימים צריך להיות חמישים, ומובנה איפוא שהספירה יכולה להתחיל בכל יום בשבוע. ואולם כתוב אחד (הפסוק השני) אומר: "שבע שבתות תמימת תהיינה" — שאין הספירה אלא של שבועות בלבד, וצריכים אלה להיות שבעה שבועות מלאים, ומכאן יש ללמוד שהספירה מתחילה ביום ראשון בשבוע.

הא [הרי] כיצד ניישב את הסתירה שבין שני המקראות האלה? כאן, שאמר הכתוב שספירת העומר היא לשבועות — מדבר הכתוב ביום טוב (חג הפסח) שחל להיות ביום השבת, ומתחילים לספור ביום ראשון, ותימצא הספירה שבעה שבועות מלאים. ויחול חג השבועות ביום ראשון בשבוע. ואילו כאן שאמר הכתוב שספירת העומר היא לימים — מדבר הכתוב ביום טוב (פסח) שחל להיות באמצע שבת (שבוע), ומתחילים לספור למחרת אותו יום, באמצע השבוע, ויחול חג השבועות אף הוא באמצע השבוע.

א לאחר שהובאה ראיה לכך שספירת העומר מתחילה למחרת יום ראשון של חג הפסח, ולא למחרת יום השבת. ומכאן שאף חג השבועות אינו חל בדווקא ביום ראשון בשבוע, מביאים סדרת ראיות נוספת להלכה זו, שהביאו תנאים שונים. וכדי לזכור כל תנא ותנא וראייתו, נתנו חכמים סימן לדבר: בראייתו של ר' אליעזר יוזכר עניינו של הסופר את ספירת העומר. ובראייתו של ר' יהושע יוזכר עניינו של המונה את הימים לעצרת. ובראייתו של ר' ישמעאל יובא עניינו של המעמר (המביא את העומר), ובראייתו של ר' יהודה תוזכר המלה "למטה". והרי זה סימן לזכרון נכון של שמועות הבאות ולעיקרון שבהם.

ומפרטים, ר' אליעזר אומר: אינו צריך לראיה המובאת למעלה, שכן הרי הוא, הכתוב, אומר במצות ספירת העומר "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז, ט). ומן האמור "תספור לך" למדים אנו כי ספירה תלויה בבית דין. וטעם הדבר: שכן הם היודעים לחדש חודשים, ועל פיהם בלבד נקבע מתי מתחיל החודש, ולפיכך רק על פיהם נקבע באיזה יום בשבוע יחול חג הפסח, ואיזה יום בשבוע הוא איפוא היום שלמחרתו. ולכך מובנו של הכתוב הנאמר בספירת העומר "ממחרת השבת" — אינו אלא ממחרת יום טוב. ולמדנו כי יצאת (יצאה) מכלל משמעות הפסוק "ממחרת השבת" שבת בראשית (יום שבת עצמו) — שכן ספירתה היא דבר התלוי בכל אדם ולא בבית דין, שהרי הכל יודעים מתי הוא יום ראשון שלאחר השבת.

ר' יהושע אומר ראיה שונה בדרך היקש, אמרה תורה במצות קידוש החודש: מנה עשרים ותשעה ימים בחודש מזמן מולד הלבנה, ולאחר מכן, ביום השלושים למנין הימים קדש את ראש החדש הבא. וכמו כן אמרה תורה במצות ספירת העומר וחג השבועות: מנה ארבעים ותשעה ימים, ולאחר מכן ביום שלאחריהם קדש את העצרת. ומעתה נסיק מן ההשוואה: מה יומו של ראש חדש סמוך לביאתו ניכר (ברור) שהוא עומד להתקדש, שכן לאחר שחלפו עשרים ותשעה ימים מזמן מולד הלבנה של החודש הקודם, ברור שעומד להתקדש ראש החודש, אף קידוש העצרת סמוך לביאתו ניכרת. ולכן, אם סופרים את ארבעים ותשעה הימים מהיום שלמחרת יום טוב ראשון של פסח, ברור ממתי מתחילה הספירה — בט"ז בניסן, וברור הוא אימתי תחול העצרת.

ואולם אם תאמר כי עצרת לעולם היא אחר השבת, וספירת העומר מתחילה תמיד לאחר השבת, היאך תהא ניכרת הספירה משלפניה, שהרי אין היא חלה בתאריך קבוע.

ר' ישמעאל אומר ראיה אחרת, ואף היא בדרך היקש, אמרה תורה במצות העומר: הבא עומר בחג הפסח, וכן אמרה שיש להביא שתי הלחם בעצרת. ומעתה נלמד מן ההשוואה: מה במצוה הנידונה להלן (הלאה), בשתי הלחם — זמן המצוה הוא ברגל, ובתחלת רגל (שהרי אין חג השבועות אלא יום אחד בלבד). אף כאן במצות הבאת העומר) — זמנה הוא ברגל, ובתחלת הרגל. והרי זה שלא כבייתוסים הסבורים שזמנה הוא לאחר יום השבת, שלשיטתם עשוי העומר לבוא בסוף הרגל (אם חל יום ראשון של הפסח בתחילת השבוע), ואף שלא ברגל כלל (כגון שחל יום ראשון של פסח ביום ראשון).

ואילו ר' יהודה בן בתירא אומר ראיה אחרת, שאף היא מבוססת על היקש ספירת העומר וחג השבועות, נאמר הלשון "ממחרת השבת" למעלה ("וספרתם לכם ממחרת השבת". ויקרא כג, טו) וכמו כן נאמר הלשון "ממחרת השבת" למטה (בדין חג השבועות "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' ". שם פסוק טז). ומעתה נסיק מן ההשוואה: מה "ממחרת השבת" האמורה להלן בפסוק ט"ז — הכוונה היא לרגל, העצרת, ותחלת הרגל סמוך לה ל"שבת" (שהרי הוא בא למחרתה). אף כאן בספירת העומר — הכוונה ב"שבת" לרגל, ותחלת רגל (יום שני של פסח) הריהו סמוך לה.

ב ומביאים ראיות נוספות מדברי תנאים שזמן תחילת ספירת העומר הריהו למחרת יום ראשון של חג הפסח, ולא למחרת יום השבת. תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר במצוות ספירת העומר "וספרתם לכם" בא ללמדנו שאין זו מצוה המוטלת על הציבור ככלל, אלא על היחיד, שתהא מצות הספירה לחובת כל אחד ואחד מישראל.

ועוד מה שנאמר בכתוב "ממחרת השבת" — הכוונה ממחרת יום טוב ראשון של פסח. ואם ישאל אדם: או אינו אלא כוונת הפסוק למחרת שבת בראשית? ר' יוסי בר יהודה אומר: אין לומר כן, שהרי הוא, הכתוב, אומר "תספרו חמשים יום", והכוונה היא שכל ספירות שאתה סופר לא יהו בכללם אלא אותם חמשים יום, הנפתחים בזמן קבוע בכל שנה ומסתיימים בזמן קבוע. כפי שהוא תמיד כשמתחילים לספור בט"ז בניסן.

ואולם אם תאמר שהספירה מתחילה ממחרת שבת בראשית — נמצא שפעמים שאתה מוצא בכלל הימים שעברו מט"ז בניסן חמשים ואחד ימים (כגון שחל ט"ז בניסן ביום ששי בשבוע). ואם בשנה שעברה חל ט"ז בניסן ביום ראשון בשבוע — נמצא שחמישים הימים של הספירה שבשנה זו מסתיימים בתאריך שבו בשנה שעברה מלאו חמישים ואחד ימים. וכיוצא בדבר פעמים שאתה מוצא שיש בה בספירה זו חמשים ושנים ימים, חמשים ושלשה ימים, חמשים וארבעה ימים, חמשים וחמשה ימים, ואף חמשים וששה ימים מט"ז בניסן. אלא ודאי הספירה היא תמיד של חמישים יום מאותו יום שחל בו.

ואילו ר' יהודה בן בתירא אומר: אינו צריך להוכחה זו,