ובכך אף ר' ישמעאל (הסבור שמביאים את העומר ביום השבת משלוש סאים, ולא מחמש סאים כביום חול, משום שאין להרבות במלאכות בשבת אף בדבר המותר), יודה שיש לקטוף את שלוש הגרוגרות, הגם שיש בדבר ריבוי מלאכה. שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' ישמעאל התם [שם, במשנתנו], אלא דכי [שכאשר] הוא ממעט באכילה (בדבר הנקצר, בשלוש סאים ולא בחמש) — קא [הריהו] ממעט גם במעשה הקצירה, ונמצא שמיעט בחילול השבת. אבל הכא [כאן, בקטיפת הגרוגרות], דכי [שכאשר] קא ממעט באכילה (בדבר הנקטף, שיקטוף שתי גרוגרות ולא שלוש) — קא מפשא [מרבה] במעשה הקצירה, שכן נצרך לקטוף פעמיים במקום פעם אחת (אילו היה קוטף את שלוש הגרוגרות), במקרה כזה ודאי הוא כי את השלש מייתינן [מביאים אנו].

א משנה מצות העומר לכתחילה, ראוי להביא את השעורים הנקצרות לצורך העומר מן המקום הקרוב לירושלים. ואולם אם בזמן קציר העומר עדיין לא ביכר (הבשיל) שדה שעורים הנמצא קרוב לירושלים — מביאין אותו את העומר מכל מקום בארץ ישראל. ומוסרים כי פעם אירע מעשה שלא נמצא שדה שעורים שביכר בסמוך לירושלים, ובא העומר מהמקום הנקרא גגות צריפין המרוחק מירושלים. וכן שאירע שאת התבואה הנקצרת לצורך קרבן שתי הלחם הבא בעצרת, הביאו מבקעת עין סוכר המרוחקת מירושלים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי לכתחילה יש להביא את העומר ממקום הסמוך לירושלים. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומסבירים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהטעם משום שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב, יד). ומובנה של המלה כרמל — רך ונמלל, שתהיה התבואה טריה שהיא רכה ונמללת ביד. ולכך ראוי שתיקצר במקום קרוב לירושלים, כדי שלא תתייבש ותתקשה בדרך.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: משום שאין מעבירין על המצו‍ת, שכיון שיש תבואה בסמוך לירושלים — אין זה נכון, לעבור על פניה, ולבקש תבואה ממקום אחר.

ג במשנתנו נמסר כי פעם אירע מעשה שבא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר, ומביאים ברייתא המפרטת מתי וכיצד היה דבר זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשצרו האחים הורקנוס ואריסטובלוס, מלכי בית חשמונאי, זה על זה, והיה הורקנוס מטיל מצור על ירושלים מבחוץ לה, ואריסטובלוס היה מבפנים, בירושלים הנצורה. בכל יום ויום היו משלשלין להן הנצורים מבעד לחומת ירושלים דינרין בתוך קופה (סל), והיו הצרים מעלין להן בתמורה לדינרים באותו סל כבשים להקרבתם כקרבנות תמידין, הקרבים תמיד בכל יום, בבוקר ובין הערבים.

היה שם בירושלים זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם לצרים, לאנשי הורקנוס, ברמז בחכמת יוונית, אמר להן: דעו כל זמן שעסוקין ישראל בעבודה במקדש — אין הם נמסרין בידכם. קבלו הצרים את דבריו ולמחר כאשר שלשלו להן הנצורים דינרין בקופה, חזרו והעלו להן הצרים מבחוץ במקום הכבשים לקרבן, חזיר. ומסופר, כי כיון (בעת) שהגיע החזיר תוך הנפת הקופה למעלה לחצי גובה החומה, נעץ צפרניו (טלפיו), בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל במרחב ששטחו ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, מחמת גודל הבזיון.

באותה שעה אמרו חכמים בגזירה חמורה: ארור מי שיגדל חזיר, וארור מי שילמד את בנו חכמת יוונית. ועל אותה שעה של מצור, שלא היו תבואות בכל המקומות הסמוכים לירושלים, שנינו במשנתנו כי אירע מעשה שבא העומר מגגות צריפין, ובאו שתי הלחם מבקעת עין סוכר.

ד ומוסרים עוד אודות אותם פעמים שהובא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת בית סוכר: כי מטא [כאשר הגיע] זמן הבאת העומר, לא הוו ידעי [לא היו יודעים] החכמים שבאותו הדור מהיכא אייתי [מהיכן, להביא] את העומר, שכן שממו כל השדות שבסמוך לירושלים. עמדו ואכרזו [הכריזו] שמחפשים הם מקום שיש בו שעורים לקצירת העומר. אתא ההוא חרשא [בא אדם אחד חרש, אילם השומע ואינו מדבר] שידע היכן יש מקום מתאים לקצירת העומר לפני חכמים. וכיון שלא יכול היה לדבר, רמז להם בתנועות היכן הוא אותו המקום. וכך עשה: אותיב חדא ידא אאיגרא [הניח יד אחת על הגג], וחדא ידיה אצריפא [ויד אחת על צריף], כרומז להם על שמו של אותו המקום. אמר להו [להם, לחכמים] מרדכי (היהודי, שבימי אחשורוש): מי איכא דוכתא דשמה [האם יש מקום ששמו] הוא "גגות צריפין" או "צריפין גגות"? ומסופר כי אכן בדקו החכמים אם יש מקום הנקרא "גגות צריפין", ואשכחוה [ומצאוהו] שהיה באותו מקום שדה שעורים, וקצרו מהן לעומר.

כיוצא בזה אירע באותה עת, כי בעי לאתוי [כאשר היו צריכים להביא] את שתי הלחם בעצרת, ולא הוו ידעי מהיכא לאתויי [ולא היו יודעים מהיכן להביא] מן החיטים, עמדו ואכרזו [הכריזו] שמחפשים הם אחר שדה חיטים שממנה אפשר להביא לצורך שתי הלחם. אתא ההוא גברא חרשא [בא אדם אחד חרש, אילם השומע ואינו מדבר], אותיב ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא [הניח ידו האחת על עיניו ויד אחת על מקום סגירת הדלת], אמר להו [להם, לחכמים] מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה [והאם יש מקום ששמו] "עין סוכר" או "סוכר עין"? ומסופר כי אכן בדקו החכמים ואשכחו [ומצאו] מקום הנקרא "עין סוכר", והיה בו שדה חיטים, וקצרו מהן לשתי הלחם.

ה ועוד מסופר על חכמת מרדכי, מעשה היה בהנהו [אותן] שלש נשים, דאייתו [שהביאו] למקדש שלש קינין, שלושה זוגות של קרבנות עוף למקדש. חדא [אחת] מהן אמרה: "קן זה הוא לזיבתי", וחדא [ואחת] מהן אמרה: "קן זה הוא לימתי", וחדא [ואחת] מהן אמרה: "קן זה הוא לעונתי".

ונמסר כי סבור [חשבו] חכמים ששמעו את דבריהן אלה, כי מינה [ממנה, מתוך] שאמרה "זיבתי" משמע שהיתה זבה ממש, והיא מביאה קן עופות, כדין הזבה, הבאה להיטהר, שחייבת להביא זוג עופות, אחד לקרבן חטאת ואחד לקרבן עולה. וכן זו שאמרה "לימתי" — כוונתה לטהרת זיבה, והתכוונה לומר לימתי (שהיתה שופעת כים) ממש. וזו שאמרה "לעונתי" — כוונתה לטהרת זבה, שבאה לעונתה, עונת הקרבת הקרבן ביום השמיני לטהרתה. ונמצא דכולהו [שכולן] נצרכות להביא קרבן זבה המיטהרת, שיהיה חדא [אחד] העופות לקרבן חטאת וחדא [ואחד] לקרבן עולה,

אמר להו [להם] מרדכי: שמא זו שאמרה "לזיבתי" — התכוונה לומר כי בהיותה במצב של זוב, סיכנה את חייה, וניצלה. ואין הקן הזה שהביאה קן הנטהרת, אלא קרבן נדבה, להודות על הצלתה. וכן זו שאמרה "לימתי" — שמא התכוונה לומר כי בהיותה בים סיכנה עצמה, וניצלה, ומביאה קרבן הודאה. וכן זו שאמרה "לעונתי" — שמא התכוונה לומר "לעיני", ואפשר שבעינה סיכנה (הסתכנה) וניצלה, ובאה להודות על כך, בקן זה? וההבדל למעשה הוא דכולהו [שכולן, ששני העופות שבקן] קרבנות עולות נינהו [הן], ומסופר, כי אכן בדוק ואשכח [בדקו ומצאו] כדבריו.