רב פפא אמר הסבר אחר למחלוקתם של רבי וחכמים: דכולי עלמא [שלדעת הכל], אף לדעת רבי אופן הלימוד בגזירה שווה, יש לדון מינה ומינה [ללמוד ממנה וממנה] הוא, ואולם היינו טעמא [זהו הטעם] של רבי הסבור שמניפים את שלמי הציבור לאחר שחיטתם בשלמותם, ולא את החזה והשוק בלבד (כבשלמי יחיד): כי התם [כמו שם, בשלמי יחיד], מה התם [שם] מניפים את הדבר שהוא מתנה (הניתן) לכהן, שהרי החזה והשוק ניתנים לכהנים לאכילה, אף הכא [כאן, בשלמי ציבור] מניפים את הדבר שהוא מתנה לכהן, וכיון ששלמי ציבור ניתנים כולם לכהנים, אף הנפתם בשלמותם.

ואילו רבינא אמר הסבר הפוך מזה של רב פפא: דכולי עלמא [לדעת הכל], אף לדעת חכמים בגזירה שווה יש לדון מינה ואוקי באתרה [ממנה רק בפרט המסויים, ולהעמיד את ההלכה הנלמדת בשאר פרטיה במקומה], ואולם היינו טעמא [זהו הטעם] של רבנן [חכמים] הסבורים שאין מניפים בשלמי ציבור אלא את החזה והשוק: משום שנאמר בדינם של שלמי יחיד "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו..." (ויקרא ז, לד), והרי המלה "שלמיהם" הנאמרת בלשון רבים (ולא בלשון יחיד, אף שבשלמי יחיד הכתוב מדבר) ריבויא [ריבוי] הוא, וללמדנו שאף בשלמי ציבור הוא הדין, שמניפים מהם את השוק ואת החזה בלבד.

א שנינו במשנתנו שר' שמעון אומר כי שלשה מינין של קרבנות טעונין שלש מצו‍ת הנעשות בהם. שתים משלוש המצוות הללו נוהגות בכל אחד ואחד משלשת מיני הקרבנות הללו, ואילו המצוה השלישית אין נוהגת בהן. ואלו הן שלושת מיני הקרבנות: זבחי שלמי יחיד (קרבנות שלמים שמביא אדם יחיד), וזבחי שלמי צבור (שני כבשי עצרת), וקרבן אשם שמביא המצורע הנרפא מצרעתו.

זבחי שלמי יחיד — הריהם טעונין סמיכה על ראש הקרבן בהיותו עדיין בחיים, וכן תנופה של האימורים הבאים מהקרבנות השחוטין, ואולם אין בהן מצות תנופה בעודם חיים. ואילו זבחי שלמי צבור טעונין תנופה של הקרבנות בעודם חיים וכן של החזה והשוק שלהם בהיותם כבר שחוטין, ואולם אין בהן מצות סמיכה, שאין הסמיכה נוהגת בקרבנות ציבור (מלבד בשעיר המשתלח ביום הכיפורים ובפר העלם דבר של ציבור). ואילו אשם מצורע — טעון הן סמיכה (ככל קרבנות היחיד, מלבד הבכור והמעשר והפסח), והן תנופה של הקרבן בעודו חי. ואולם אין בו מצות תנופה בקרבן השחוט. ונמצא איפוא שבכל אחד משלושת הקרבנות הללו אין אלא שתי מצוות מתוך אלה השלוש.

ודנים בדברי ר' שמעון: ויהיו זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה אף בעודם חיים כדרך שהם טעונים תנופה שחוטים, ויילמד הדבר מקל וחומר, ובאופן זה: ומה זבחי שלמי צבור הקלים בדינם משלמי יחיד, שהרי אין הם טעונין סמיכה בעודם חיים (כשלמי יחיד), ובכל זאת הריהם טעונין תנופה כשהם חיים, זבחי שלמי יחיד החמורים בדינם משלמי ציבור, שהרי הם טעונין סמיכה בעודם חיים בעוד ששלמי ציבור אינם טעונים סמיכה חיים — אינו דין שיהיו טעונין תנופה כשהם חיים!

ומשיבים: אין אומרים כן, כיון שמיעט רחמנא גבי [הכתוב אצל] הנאמר בזבחי שלמי צבור, בלשון "אתם" ("והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים...", שם כג, כ), והמלה "אתם" באה למעוטי [למעט]: שלמי ציבור מניפים בחיים, ואין מניפים בחיים זבחי שלמי יחיד.

ושואלים עוד על דברי ר' שמעון: ויהיו זבחי שלמי צבור טעונין סמיכה כמו שלמי יחיד, ויילמד הדבר מקל וחומר כך: ומה זבחי שלמי יחיד הקלים בדינם משלמי ציבור, שהרי אין הם טעונין תנופה בעודם חיים כדרך ששלמי ציבור טעונים — הריהם טעונין סמיכה. מעתה, זבחי שלמי צבור החמורים משלמי יחיד, שהרי הם טעונין תנופה בעודם חיים — אינו דין שיהיו אף הם טעונין סמיכה! אמר רבינא בתשובה לשאלה זו: גמירי [למודים] חכמים במסורת הבאה מסיני, כי אין נוהגות אלא שתי סמיכות בלבד בקרבנות צבור, בפר העלם דבר, ובשעיר המשתלח, ולכך אין ללמוד שתנהג סמיכה בשלמי ציבור.

ועוד שואלים על דברי ר' שמעון: ויהא אשם מצורע טעון תנופה כשהוא כבר שחוט, כדרך ששלמי יחיד טעונים תנופה כשהם שחוטים, ויילמד הדבר מקל וחומר כך: מה זבחי שלמי יחיד הקלים בדינם מאשם מצורע, שכן אין הם טעונין תנופה בעודם חיים, בעוד שאשם מצורע חייב בתנופה כשהוא חי — הריהם טעונין תנופה כשהם שחוטין. מעתה, אשם מצורע החמור בדינו משלמי יחיד, שהרי הוא טעון תנופה בעודו חי, מה שאין כן שלמי יחיד — אינו דין שיהא טעון תנופה כשהוא שחוט!

ומשיבים: אין לומר כן, כיון שמיעט רחמנא גבי [הכתוב אצל] הנאמר בזבחי שלמי יחיד בלשון "אתו" ("ידיו תביאינה את אשי ה'... את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' ", ויקרא ז, ל), והרי המלה "אתו" באה למעוטי [למעט]: בשלמי יחיד נוהגת הנפה בחיים, ואין היא נוהגת באשם מצורע.

ב ועוד בדין התנופה תנו רבנן [שנו חכמים]: חמשה אנשים שהביאו בשותפות קרבן אחד — אחד מהם מניף על ידי (עבור) כולם. והאשה — כהן מניף על ידה (עבורה). וכן השולח קרבנותיו ממדינת הים (מחוץ לארץ) — כהן מניף על ידו (עבורו).