סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל אֲמַר לֵיהּ מִצְוָה לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי לְעַכֵּב
אֲמַר לֵיהּ לְעַכֵּב נָמֵי כְּתִיב לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ אֶלָּא מַצָּה
מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא וְאֵימָא לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ אֶלָּא שִׂיאוּר
שִׂיאוּר דְּמַאן אִי דְּרַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי יְהוּדָה מַצָּה מְעַלְּיָא הִיא אִי דְּרַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי מֵאִיר חָמֵץ מְעַלְּיָא הוּא
אִי דְּרַבִּי מֵאִיר לְרַבִּי מֵאִיר מִדְּלָקֵי עֲלֵיהּ חָמֵץ הוּא אֶלָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יְהוּדָה
מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וְאֵימָא לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ אֶלָּא חָלוּט חָלוּט מַאי נִיהוּ רְבִיכָה אִי דְּאִיכָּא רְבוּכָה כְּתִיב בָּהּ רְבוּכָה וְהָא לָא כְּתִיב בָּהּ רְבוּכָה
וְאֵימָא דִּכְתִיב בָּהּ רְבוּכָה מִצְוָה בִּרְבוּכָה וּדְלָא כְּתִיב בַּהּ רְבוּכָה אִי בָּעֵי רְבוּכָה לַיְיתֵי אִי בָּעֵי מַצָּה לַיְיתֵי
מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא וְאֵימָא לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ לְמֵיקָם גַּבְרָא בְּלָאו בְּעָלְמָא וְאִיפְּסוֹלֵי לָא מִיפַּסְלָא
אֶלָּא מְנָלַן כִּדְתַנְיָא מַצָּה יָכוֹל מִצְוָה תַּלְמוּד לוֹמַר תִּהְיֶה הַכָּתוּב קְבָעָהּ חוֹבָה
בְּעָא מִינַּהּ רַבִּי פְּרִידָא מֵרַבִּי אַמֵּי מִנַּיִן לְכׇל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּילּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ נִלְמְדֶנָּה מִפֶּסַח דִּכְתִיב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת
אֲמַר לֵיהּ בְּגוּפַהּ כְּתִיב מַצָּה תִּהְיֶה הַחְיֶיהָ
וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְעַכֵּב אִם כֵּן לִיכְתּוֹב קְרָא מַצָּה הִיא מַאי תִּהְיֶה שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי
אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי פְּרִידָא רַבִּי עֶזְרָא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבְטוֹלָס דְּהוּא עֲשִׂירִי לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא קָאֵי אַבָּבָא אֲמַר מַאי כּוּלֵּי הַאי
אִי בַּר אוֹרְיָין הוּא יָאֵי אִי בַּר אוֹרְיָין וּבַר אֲבָהָן יָאֵי וְאִי בַּר אֲבָהָן וְלָא בַּר אוֹרְיָין אִישָּׁא תֵּיכְלֵיהּ אֲמַרוּ לֵיהּ בַּר אוֹרְיָין הוּא אֲמַר לְהוּ לֵיעוּל וְלֵיתֵי
חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲכִירָא דַּעְתֵּיהּ פְּתַח וַאֲמַר אָמַרְתְּ לַה' אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַחֲזֵק לִי טוֹבָה שֶׁהוֹדַעְתִּיךָ בָּעוֹלָם
אָמַר לָהּ טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ אֵינִי מַחְזִיק טוֹבָה אֶלָּא לְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁהוֹדִיעוּנִי תְּחִלָּה בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כׇּל חֶפְצִי בָם
כֵּיוָן דְּשַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר אַדִּיר פָּתַח וְאָמַר יָבֹא אַדִּיר וְיִפָּרַע לְאַדִּירִים מֵאַדִּירִים בְּאַדִּירִים
יָבֹא אַדִּיר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּכְתִיב אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' וְיִפָּרַע לְאַדִּירִים אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר וְאַדִּירֵי כׇּל חֶפְצִי בָם מֵאַדִּירִים אֵלּוּ הַמִּצְרִים דִּכְתִיב צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים בְּאַדִּירִים אֵלּוּ מַיִם שֶׁנֶּאֱמַר מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם
יָבֹא יָדִיד בֶּן יָדִיד וְיִבְנֶה יָדִיד לְיָדִיד בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים
יָבֹא יָדִיד זֶה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ דִּכְתִיב וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'

רש"י

בצו את אהרן דכתיב זאת תורת המנחה וכתיב בתריה מצות תאכל: שיאור דרבי מאיר. כל שהכסיפו פניו בפרק אלו עוברין (פסחים דף מח.) לרבי יהודה מצה מעליא היא: ואי שיאור דרבי יהודה. דהיינו קרני חגבים וקבעי למימר לר''מ תאפה שיאור חמץ מעליא הוא: אלא דרבי יהודה לרבי יהודה. ה''ג אילימא דר''מ לרבי יהודה מצה מעליא היא אלא דרבי יהודה לרבי יהודה: רביכה. במים רותחין כדאמרינן בתורת כהנים גבי חביתין מורבכת מלמד שנעשת ברותחין כל צרכן והוא חלוט: אי דאיכא רבוכה. מנחה שמצותה ברבוכה כתיב בהדיא מורבכת תהא שלא תאפה חמץ: לא כתיב בה רבוכה. תאפינה ומדלא כתיב בה שמע מינה לאו רבוכה בעינן: מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין וישמרם שלא יחמיצו. דקתני מתניתין (לקמן דף נה.) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו שנילושות כלומר דהואיל ונילושות בפושרין מצוה לשמרם שלא יחמיצו ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה כדאמרינן בפסחים (דף מח:): החייה. כלומר הכשירנה ושמרה: היא. נמי הוה משמע לעכב כדאמרינן בפירקין קמא (לעיל דף ד.) חטאת היא שאם שחט שלא לשמה פסולה: דהוא עשירי לעזרא. ר''א בן עזריה עשירי לעזרא הסופר: מאי כולי האי. דקמייחסתו ליה: אי בר אוריין. אם בן תורה הוא הרי הגון: חזייה. רבי פרידא לרבי עזרא שהיה צעור: ופתח. באגדתא למיחבביה: שהודעתיך. שאני מייחד שמך בעולם: אמר ליה טובתי בל עליך. דהכי משמע ממה שאמרת להקב''ה ה' אתה אין טובתי עליך: אלא לקדושים אשר בארץ. דהני תרי קראי דסמיכי אהדדי וקודשא בריך הוא אמרינהו: כיון דשמעיה. רבי עזרא לרבי פרידא דקאמר אדירי כל חפצי בם נזכר אגדה של אדיר: יבא אדיר. כלומר כך אמר הקב''ה כשעשה נקמה במצרים (שמות טו) צללו כעופרת במים מצרים שהם אדירים: מה לידידי. מפרש לקמן באברהם:

תוספות

כי קא מבעיא לי לעכב. תימה מאחר דכתיב זאת תורת אייתרו ליה מצה דכתיב במחבת ומאפה לעכב ויש לומר דדילמא ה''מ בדידהו אבל בסלת ומרחשת לא וכי מסיק עיכובא מדכתיב תהיה במחבת אם אינו ענין לגופה תניהו ענין לשאר מנחות ודוחק הוא שיכול לפרש כל זה ועוד לישנא דקתני בברייתא מצה יכול מצוה ת''ל תהיה הכתוב קבעה חובה משמע דבגופה נמי אי לא כתיב תהיה הוה אמינא מצוה ועוד דמצה במחבת ומאפה למה לי דבמצה תהיה דמחבת סגי ונראה לפרש דלשום דרשא צריכי ואע''ג דכתיב במחבת מצה תהיה ילפינן בכל המנחות מזאת תורת דכל היכא דאיכא מצוה במצה איכא נמי עיכובא: אי שיאור דרבי מאיר לר' יהודה מצה מעלייתא. דבפרק אלו עוברין (פסחים דף מח:) קתני רבי יהודה שיאור דפטור בקרני חגבים וסידוק דחייב כרת שנתערבו סדקיו זה בזה אבל פחות מכן שרי כגון שהכסיפו פניו ורבנן פליגי עליה דהיינו רבי מאיר כדמוכח בגמרא ומפרשינן איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו וא''ת בפרק אלו עוברין (שם מג.) תניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו ומפרש ונותנו לפני כלבו דר''מ לרבי יהודה משמע אבל באכילה אסור ויש לומר דמדרבנן בעלמא הוא דאסור ומדשרי ליה לכלבו ש''מ מצה מעלייתא היא: אלא דרבי מאיר לרבי מאיר מדלקי עליה חמץ הוא. כי האי גוונא דייקינן בפרק קמא דחולין (דף כג:) גבי הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו וקאמר שיאור דמאן אי דר''מ לר' מאיר מדלקי עליה חמץ הוא ותימה על דהכא והתם דילמא שאני לגבי פסח דמרבינן ליה מדכתיב (שמות יב) כל מחמצת ומהתם לא ילפינן דהא לענין פסח נמי לא חשיב חמץ גמור להתחייב כרת ואדרבה נילף מחמץ גמור ומיהו בההיא דחולין יש לפרש דלענין מצה דתודה קאמרינן דילפא מפסח ולא יצא בו ידי מצה דתודה אבל בשמעתין ליכא לשנויי הכי ושמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשוב חמץ גבייהו ולקמן (דף נד.) פליגי רבי חנינא בן גמליאל ורבנן במחמיצין בתפוחים וקרי ליה חמץ נוקשה ולמאי דבעי לאוקומי האי דתפוח שריסקו כרבי חנינא בן גמליאל פי' תפוח של תרומה שנתנו בעיסה וחימצה היה יכול לומר דלרבנן חשיב ליה מצה ושרי אבל במסקנא דקאמרי לרבנן דהוי נוקשה ואפ''ה א''ר חנינא בן גמליאל דמחמיצין פליגי בהכי אי חשיב חמץ נוקשה כחמץ גמור לענין לחמי תודה ושתי הלחם או לא וקשיא אההיא דחולין דמשמע דלכולי עלמא חשיבא חמץ ושמא אפי' לרבנן לא אמרינן אלא לכתחילה דאין מחמיצין אי נמי לכולי עלמא אין מחמיצין בחמץ נוקשה לכתחילה אלא רבי חנינא בן גמליאל קסבר דחמץ גמור הוא: ת''ל תהיה הכתוב קבעה חובה. הא דדרשינן בפ' החולץ (יבמות דף מ.) מצות תאכל במקום קדוש דלהכי תנא ביה קרא לעכב דאינו אוכלה חלוטה אף על גב דמצה היא ההוא לעכב לא הוי כמו שנה הכתוב לעכב בעלמא דמהתם לא נפקא לן אלא מתהיה דהכא ועוד דהא משמע התם דמחד מצה לא ממעטינן חלוט דחלוט מצה הוא ומדכתיב תרתי ממעט ליה ואם כן אימא למצוה והא דמשמע הכא דאי לאו תהיה הוה אמינא אי בעי רבוכה לייתי אי בעי מצה לייתי לאו לכתחילה דהא ממעט ביבמות חלוט למצוה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר