תרד כל התרומה שבגת העליונה, ותטמא על ידי החולין הטמאים שבגת התחתונה, ונמצאת מפסידה את משקה החולין, ואל יטמאנה את הנמצא בחבית ביד (במעשה הנעשה על ידו), לשאוב בכלים טמאים, וכדי להציל את משקה החולין. ואילו ר' יהושע אומר כי יכול הוא (אם רצונו בכך) אף שיטמאנה ביד. הרי מכאן שמורים לו לאדם לחטוא בדבר אחד כדי לזכות באחר!

השיב לו ר' חנינא טירתא לר' יוחנן: אין להקשות מהלכה זו, שכן שאני התם [שונה שם] המצב, שהרי אף אם לא יעשה כל מעשה שהוא, תכולת החבית לטומאה קא אזלא [היא הולכת] כאשר תיפול אל משקה החולין שבגת התחתונה. לכך אין מעשה זה שהוא קולט את הנמצא בחבית העליונה בכלים טמאים ונטמאת היא בכך, נחשב לחטא.

א ועוד בדיני כבשי העצרת. כי אתא [כאשר בא] רב יצחק מארץ ישראל לבבל, והביא עמו מסורות שונות, תני [שנה] ברייתא זו: כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן, וכגון ששחטם שלא לשם כבשי עצרת — הריהם פסולין בכך, ותעובר צורתן (בלינת לילה), ויצאו לבית השריפה.

אמר רב נחמן לרב יצחק: שנה מר [אדוני] את דברי הברייתא הזו באופן זה, משום שהריהו מקיש (משווה) להו [אותם, את דין כבשי העצרת] לדין קרבן חטאת, ולכך הריהו תני [שונה] בדינם של הכבשים הללו שנשחטו שלא לשמם שהם פסולין, כדין קרבן חטאת שנשחט שלא לשמו. ואילו התנא דבי [של בית מדרשו] של לוי דגמר [שלמד] את דין שלמי חובה מדינם של שלמי נדבה, לכך תני [שונה] בדינם של הכבשים הללו שהם כשרים, כדין שאר הקרבנות (מלבד חטאת ופסח),

דתני [שכן שנה] לוי בברייתא העוסקת בקרבנות שצריך הנזיר להביא: ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן (שלא לשמם) — הריהם כשרין ודינם כשלמי נדבה, ואף שלא עלו (אין הם נחשבים) לבעלים לשם שלמי החובה (שחייב להביא בנזירותו). ואולם הם נאכלין ליום ולילה בלבד, כשלמי נזיר (ולא כשלמי נדבה הנאכלים לשני ימים ולילה אחד). ואין הם טעונין (חייבים) בהבאה לא של לחם ולא זרוע (כחובתו של הנזיר).

מיתיבי [מקשים] על דברי רב יצחק מהברייתא הבאה: מי שהיה צריך להביא לקרבן האשם בן צאן שהוא בן (בתוך) שנה ראשונה לחייו, והוא הנקרא "כבש", והביא בן צאן שהוא בן שתים (והוא הנקרא "איל"). או מי שהיה צריך להביא לקרבן אשמו בן שתים והביא בן שנה — קרבנות אלה הריהם פסולין, ותעובר צורתן (בלינת לילה) ויצאו לבית השרפה.

אבל עולת הנזיר, שמביא הנזיר במלאת ימי נזירותו, שדינה הוא כבש בן שנתו. ועולת יולדת, שמביאה היולדת ביום ארבעים ואחד להולדת זכר וביום שמונים ואחד להולדת נקבה כבש בן שנתו לעולה. ועולת המצורע, שמביא המצורע לאחר שנטהר מצרעתו כבש בן שנתו לעולתו, שהיו קרבנותיהם מבני שתי שנים, ושחטן — הריהם כשרין.

כללו של דבר: כל דבר הכשר בעולת נדבה — הריהו כשר גם בעולת חובה. וכל דבר הפסול בקרבן חטאת — הריהו פסול גם בקרבן אשם, חוץ מזה שעשאו שלא לשמו שפסול רק בקרבן חטאת ולא באשם. הרי שלמדים דינם של קרבנות חובה (כעולות נזיר ומצורע) מדינם של קרבנות הנדבה (כעולות נדבה) להכשיר את עולות החובה, על אף שבכלל קרבנותיהם של הנזיר והמצורע בא גם קרבן חטאת, והיה מקום לומר שיילמד דינם מחטאת, ויפסל האיל שבא במקום כבש לעולה. ומכאן נסיק שכך הוא גם בכבשי עצרת שיילמד דינם משלמי נדבה, אף שבא עם כבשי העצרת גם קרבן חטאת, ויהא דינם של כבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם להכשר, ושלא כדברי רב יצחק!

ומשיבים: אין להקשות מדברי ברייתא זו, שכן האי [זה] התנא ששנה אותה — התנא דבי [מבית מדרשו] של לוי הוא, הסבור כי כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמם כשרים, וכמובא למעלה.

ודנים בדברי רב נחמן שהסביר כי התנא של בית מדרשו של לוי מכשיר את כבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם, משום שלמד את דין כבשי העצרת מדינם של שלמי נדבה: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] לוי, שלא כדבריך, שכן אמר לוי: אשם נזיר (כבש בן שנתו המובא על ידי הנזיר שנטמא במת, ביום השמיני להטמאו) וכן אשם מצורע (כבש בן שנתו המובא על ידי המצורע לגמר טהרתו), ששחטן שלא לשמן — הריהם כשרים, ואולם לא עלו לבעלים לשום (לשם) חובה.

ואם שחטן לקרבנות אלה כשהיה מחוסר זמן בבעלים, שעדיין לא הגיע זמנם של הבעלים להקרבה זו, או שהיו הקרבנות הללו לא כבשים בני שנתם, אלא אילים בני שתי שנים, ושחטן — הריהם פסולין. ויש לדון:

אם איתא [יש] מקום לדבריך, שלומד לוי את דינם של קרבנות החובה מדינם של קרבנות הנדבה, אם כן ליגמר [שילמד] אף את דינם של קרבנות האשם מדין שלמים, ויהיו אלה כשרים! ומשיבים: אין זו ראיה, שכן דינם של שלמים חובה מדינם של שלמים רשות — אכן גמר [לומד] לוי, ואולם דינו של אשם מדינו של שלמים — לא גמר [אין לוי לומד].

ומקשים עוד על דברי רב נחמן: ואי [אם] אכן הוא כדבריך שלוי גמר [לומד] דינם של שלמים חובה מדינם של שלמים נדבה — באותו אופן ליגמר נמי [שילמד גם כן] דינו של אשם מדינו של אשם. ומעתה נלמד שיהא דינם של אשם נזיר ואשם מצורע שיהא כשר אף אם הביא איל ולא כבש בן שנה, מדינם של אשם גזילות ואשם מעילות שדינם הוא באיל בן שנתים. או מצד אחר נלמד שיהא דינם של אשם גזילות ואשם מעילות שהובא בהם כבש בן שנתו, שהוא כשר, מדינם של אשם נזיר ואשם מצורע שדינם הוא בכבש בן שנתו!

אמר רב שימי בר אשי: אין זו שאלה, שכן דנין דינו של דבר שנעשה שלא בהכשירו הראוי לכתחילה (ככבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם) מדבר שנעשה שלא בהכשירו הראוי (כשלמי נדבה שקרבו שלא לשמם). ואולם אין דנין דבר שנעשה שלא בהכשירו (כאשמם של נזיר ומצורע שבא כאיל בן שנתים ולא ככבש בן שנתו) מדבר שבהכשירו (כאשם גזילות וכאשם מעילות, שדינם הוא לבוא כקרבן איל בן שנתים).

ושואלים על כך: ולא? וכי אין למדים דבר שנעשה שלא כהכשירו מדבר שנעשה כהכשירו?! והא תניא [והרי שנויה ברייתא] מנין לקרבן שיוצא אל מחוץ למקומו, ונפסל בכך, שאם בכל זאת עלה על גבי המזבח שלא ירד משם, ויוקרב? שהרי הקרבן היוצא כשר כאשר נעשה בבמה (בהקרבה שלא במקדש, בזמן שהותרה הקרבה שכזו). שאין בבמה דין "יוצא". הרי שלמדים אנו דבר שנעשה שלא כהכשרו (היוצא שנפסל, והועלה על המזבח) מדבר שנעשה כהכשרו (הקרבה בבמה, בזמן שהותרה הקרבה שכזו)!