דף מח - א
והשאר שהן השתים האחרות נאכלות בפדיון [28].
אמרוה רבנן לברייתא זו קמיה דרב חסדא, וסברו לומר: הא - דלא כרבי הסובר דבשחיטה חלה קדושת הגוף.
דאי רבי היא, כיון דאמר שחיטה מקדשא, יש בשנים מלחמים אלו דיני קדושת הגוף, ואין אנו יודעים איזה מהן קידש הזבח ואיזה הן השתים שנותרו, שאין להן אלא קדושת דמים. וכדי לאוכלן הוא מוכרח לפדות השניים האחרים, ולהביא מעות, ולומר: בכל מקום שהן השתים שנתקדשו רק בקדושת דמים יתחללו על הללו, ויצא לחול.
ואם כן, יש לשאול - דפריק להו, היכא? היכן פודם?
אי דפריק להו מאבראי, שמוציא את כולן, כיון שאינו יודע איזה שנים הם הקדושים בקדושת דמים ולכך מוציא את כולן חוץ לחומת העזרה, הרי אי אפשר לעשות כן, כיון דכתיב בשתי הלחם, "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה'", ומשמעות הפסוק שהם קדשי פנים, ואם כן, כשיצאו - איפסיל להו השתים שמקודשות בקדושת הגוף ביוצא?! ומתוך שאין ניכרות, כולן פסולות.
ואם תאמר שפודם בעודם בפנים, אם כן יהיה קשה: אי גוואי אם בפנים פודה להם, נמצא שלאחר הפדיון יש לחם חולין בעזרה, הא מעייל מכניס חולין לעזרה, וסוברת הגמרא עתה שבכלל זה שאסור ליצור מצב שיהיו חולין בעזרה.
ולפיכך, סברו רבנן קמיה רב חסדא לפרש הברייתא כרבי אלעזר ברבי שמעון, שאין נפסל ביוצא כיון שלא נתקדשו ע"י השחיטה, ולכן מועילה התקנה שימשוך איזה שתי חלות שירצה ויניפם עם הכבשים לפני זריקה, והשתים שנותרו אין בהם שום קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ויפדה אותן בחוץ [29].
אמר להו רב חסדא: אין הכרח להעמידה כרבי אלעזר ברבי שמעון. אלא, לעולם כרבי ניתן לפרשה, ופריק להו גוואי דהיינו בפנים כדי שלא יפסלו ביוצא. וחולין - ממילא קא הוויין בעזרה, על ידי שנפדו, ולא הכניסם בעודם חולין, ואין בכך איסור [30].
אמר ליה רבינא לרב אשי: והתניא והרי כתוב בברייתא: כשהוא פודן לשתים מתוך הארבע אין פודן אלא בחוץ, ומשמע דפודן בחוץ משום הבאת חולין בעזרה.
ושני ליה: הא מה שכתוב פודן בחוץ ודאי כרבי אלעזר ברבי שמעון היא הסובר שאין נעשית קדושתן קדושת הגוף אלא בזריקה, דאי רבי - הא איפסלו להו ביוצא! ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון שאפשר להוציאן ודאי עדיף לפדותן בחוץ. לכן, לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון יכול ליחד שתי חלות כדי לזרוק עליהם, ושתים יוציאם בחוץ ויפדה אותם [31]
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: לימא תיהוי תיובתיה דרבי יוחנן, במחלוקתו עם חזקיה דלהלן, מהא ברייתא, שכתוב בברייתא ששתי לחמים מתוך הארבע מתקדשים אף שדין ההבאה הוא בשתים.
דאיתמר: תודה ששחטה על שמונים חלות, ונמצא שיש כאן ארבעים חלות מיותרות, ואין הקדושה מבוררת.
חזקיה אמר: קדשו ארבעים מתוך שמונים, ומושך ארבעים מהן לתנופה.
ורבי יוחנן אמר: לא קדשו ארבעים מתוך שמונים, כיון שאין הקדושה מבוררת, ואינו יוצא ידי תודתו כיון שלא תפסה בהם קדושה.
ולדעת רבי יוחנן, נאמר אף כאן בארבעת לחמי עצרת שאינם קדושים, ומדברי הברייתא דמושך שתים מהן מוכח ששתים מהם קדושים.
ומשנינן: ולאו מי איתמר עלה, אודות מחלוקת רבי יוחנן וחזקיה, אמר רבי זירא: הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשה ויוצא ידי תודתו אף על פי שלא פירש איזה מהם קידשום, שהרי זה כתולה בבירור שלאחר מכן, הכא נמי יש לפרש הברייתא בארבעה לחמי תודה וכגון דאמר ליקדשו תרתי מתוך ארבע, שבאופן שכזה קדשו גם לרבי יוחנן.
תני ר' חנינא טירתא קמיה דרבי יוחנן: שחט ארבעה כבשים על ב' חלות ונמצא שיש כאן ב' כבשים שחוטים שלא ניתן לגמור הקרבתם לשם שלמי עצרת, מושך שנים מהן מן הכבשים וזורק דמן שלא לשמן להפקיעם מתורת שלמי עצרת, ועושה זאת קודם שיזרוק דם השנים האחרים לשמו. שאם אי אתה אומר כך, אלא יזרוק תחילה את דם שני הכבשים שמיועדים לשלמי עצרת, לשמן - הפסדת את האחרונים! כי אף אם לאחר מכן יזרוק דמן שלא לשמן, לא יועיל להן, משום שכבר נדחו מלהזרק לשמן, ואין מועילה בהן זריקה שלא לשמן כמו שמבואר לעיל [מז ב] [32].
אמר לו רבי יוחנן: הרי מחשבת שלא לשמן בקרבן היא חטא, לפי שאסור לשנות הקדשים, ואם כן - וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא במעשה זה בשביל שתזכה בדבר אחר!? וכגון כאן, שחוטא במחשבה כדי להתיר אכילת בשר של השנים הנותרים?
והתנן דאין אומרים כן, דשנינו במשנה: אברי חטאת שנתערבו באברי עולה, ודין אברי החטאת להאכל ואברי העולה להקטרה.
רבי אליעזר אומר: יתנו כל אברי התערובת למעלה על המערכה, ורואה אני את בשר חטאת למעלה, אף שהוא באיסור בל תקטירו, כאילו היא עצים, ואין כאן הקטרת חטאת, כיון שאינו מתכוין להקטירם.
וחכמים אומרים: אין מועיל להחשיב החטאת כעצים, ולפיכך תעובר צורתן בלינה ויצאו לבית השריפה, שאין תקנה לכל התערובת.
ואם כדבריך, שאומרים לו חטא כדי שתזכה, אמאי סוברים חכמים שיפסל וישרף, לימא - עמוד וחטא בהקטרת החטאת שאינה ראויה להקטרה בשביל שתזכה שלא להפסיד עולה!?
ומשנינן: עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן, וכמו כן החטא של ההקרבה שלא לשמן בכבשי עצרת מזכה אותו במצות אכילת הכבשים הנותרין, שגם הם שלמי עצרת. מה שאין כן בתערובת חטאת ועולה, הרי עמוד וחטא בחטאת להקטיר בשרה בשביל שתזכה בעולה להקטירה לא אמרינן, אלא כל התערובת נשרפת.
ומקשינן: ובחדא מילתא, כגון מחטאת לחטאת, מי אמר חטא כדי שתזכה? והא תניא: כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן שאינם עולים לחובת קרבן עצרת, או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן שעתה ניתן להכשירם רק שלא לשמן - הדם יזרק שלא לשמן, והבשר יאכל! שקודם השחיטה לא קדשו הכבשים ויכול לשנותם לזבח אחר.
ואם היתה שחל עצרת ביום שבת ואין זורקין בשבת דם קדשים שאינו קרבן ציבור, לא יזרוק, וממילא יפסל הקרבן בשקיעת החמה. ואם זרק באיסור שבות הורצה להקטיר אימורין לערב, שאין הקטרה זו מותרת בשבת.
ומקשינן: ואמאי לא יזרוק בשבת לכתחילה? לימא לו: עמוד חטא בזריקה בשביל שתזכה בהקטרה ואכילה של קרבן זה עצמו שהרי עתה שלא זורק הרי הוא מפסיד הקרבן!?
ומשנינן: עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת עצמה אמרינן, כגון כבשים שזוכה לאוכלם בו ביום, אולם עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן! וכאן הקטרת האימורים והאכילה יהיו בחול, דודאי אין בשבת הקטרת קרבן שאינו חובת ציבור, דהקטרה אסורה מדאורייתא [33].
ומקשינן: ובתרתי מילי כמו מחטאת לעולה לא אמר עמוד וחטא בזה בשביל שתזכה בזה?
והתנן במשנה במסכת תרומות: חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה, ועתה אם לא יקבלוה בכלי תזוב לתוך הגת התחתונה, ובתחתונה היינו בבור שהיין יורד לתוכה, נמצאים חולין טמאין ואף התרומה תטמא מחמתם והכל יהא אסור באכילה, מודה רבי אליעזר ורבי יהושע החולק לקמן [וחושש להפסד חולין] שאם יכול להציל ממנה רביעית הלוג מן התרומה שבעליונה בטהרה, יציל ואף אם תוך כדי כך שיטרח למצא כלי טהור לרביעית זו ירד מן התרומה לגת התחתונה ויפסדו החולין, ואם לאו, שאין לו כלי טהור להציל אף כשיעור רביעית בטהרה -
הערות
[28] רש"י בסוף הסוגיא הקשה, איך מועיל מה שהוא מניף רק שתים, הרי לדעת רבי מבואר, כיון שאין ברירה ואינו יכול לברור כיון שכבר נתקדש אם כן יש שתים מתוך הארבעה שהם קדושים, ואותם שתים הרי אינם מבוררים, ואם כן, מה תועיל תנופה בשתים הרי יכול להיות שהשנים האחרים נתקדשו ולא שנים אלו. ובתוספות כתבו, שכונת הגמרא שמניף שנים, אין הבאור שמניף רק שתים, אלא הכונה היא שמניף את כל הארבעה, רק כיון שהתנופה אינה בבת אחת כיון שלא שייך תנופה בארבעה לכך כתוב שמניף שנים, והוסיפו התוספות שאינו מניף שתים שתים, אלא שהוא מניף כל אחד עם כולם, כיון שצריך שהתנופה של השתים תהיה ביחד, ואם מניף את הראשונה עם השניה לחוד, ועם השלישית לחוד, ועם הרביעית לחוד, וכן בשניה ובשלישית, [ואף הרביעית צריך להניף עם כולם אף שכבר הונפה עם כולם כדי שלא תהיה טפילה מהם, שיטמ"ק] ובזה ודאי שקיים תנופה של שתים הקדושות בבת אחת.
[29] השיטה מקובצת ביאר דברי הגמרא שלדעת רבי אליעזר ברבי שמעון יכול לפדותן בחוץ, אף שכשמוציא שתים מהם הרי יכול להיות שזה השנים שנתקדשו בשחיטה, ואם הם השנים שנתקדשו בשחיטה, איך עכשיו יתקדשו האחרים, וביאר השיטה, כיון שהשנים האחרים הם לאחריות, הרי הם נעמדים במקומם, כיון שהשנים שיצאו אינם עומדים עכשיו לזריקה, ולכך הם השנים, שהם לחם הכבשים. והקשה השיטה, הרי כיון שיכול להיות שהשנים שיצאו הם השנים שנתקדשו ועתה הרי הם נפסלו ללחם, ואם כן, הרי כיון שהם נפסלו צריך להיות הדין שאבדו הכבשים שהרי אבד הלחם. ותירץ השיטה, שכיון שיש שתי הלחם אחרים לאחריות אין זה נחשב שאבד הלחם, שהשנים האחרים עומדים במקומם ונחשב כאלו לא נאבדו הראשונים, ולכך כשרים הכבשים. ובחזון איש ביאר באופן אחר, שלדעת ראבר"ש כיון שאינו אלא קדושת דמים, בזה שייך שכל הארבעה לחמים יהיו הלחם של הכבשים בשחיטה, וכיון שכן כשהוא מוציא שנים אין הבאור שהשנים האחרים הם ספק אלא שהשנים שבפנים גם נזקקו עם הלחם אף שאלו שבחוץ גם נזקקו, שכיון שאינו אלא קדושת דמים שייך שיהיה זיקה בארבעה, וכשמוציא לפני זריקה ממילא השנים שבפנים מתקדשים אתם, ולכך לא קשה שיהיה אבד הלחם, שהרי לא אבד מעולם משום שהלחם שבפנים גם נזקק איתם.
[30] המקדש דוד נסתפק בדין המבואר במסכת זבחים [נו א] שלשכות הבנויות בחול ופתוחות בקודש אף שטמא הנכנס שם אינו חייב כיון שאין זה נחשב כחלק מהעזרה, אולם אפשר לאכול שם קדשי קדשים שלגבי אכילה נתרבה שאפשר לאכול שם, ונסתפק המקדש דוד, מה הדין לגבי האיסור שאסור להכניס חולין בעזרה, האם בלשכות אלו יהיה מותר להכניס את החולין כיון שאינם כעזרה לגבי טומאה, או שכיון שאפשר לאכול שם קדשי קדשים הרי זה כמו עזרה וממילא יהיה אסור להכניס לשם חולין שזה בכלל חולין בעזרה. והוכיח המקדש דוד מגמרא זו שיש בזה איסור חולין בעזרה, שאם נאמר שבלשכות אלו אין חולין בעזרה, אם כן הרי הוא יכול להוציא הלחם שפודה לשם, ואין בזה פסול יוצא כיון שזה מקום אכילתו, ויפדה שם, ולא יהיה בזה חולין בעזרה כיון שבמקום זה אין איסור חולין בעזרה, ומזה שהגמרא לא תירצה כן, מוכח מזה שלשכות אלו יש בהם איסור חולין לעזרה ולכך אינו יכול להכניסם לשם ולפדותם שם.
[31] אבל אינו מוציא כל הד' בחוץ לפדות מתוכן שתים, שכיון דאינו מברר איזו חולין ואיזו קודש, אם חוזר ומכניסם בשעת זריקה הרי שוב מכניס חולין לעזרה. חז"א מנחות סימן לב סק"י.
[32] התוספות הקשו, הרי בשחיטת הכבשים הוזקקו רק שנים מתוכם רק שאין אנו יודעים איזה מהם, ואם כן איך מועיל עתה לשחוט שנים מהם שלא לשמה, הרי אינו יודע איזה מהם הוזקק עם הכבשים ואיזה לא, ותירצו התוספות שבשחיטה זו שהיא על ארבעה כבשים לא הוזקקו הכבשים כיון שאי אפשר לברר איזה מהם מתקדש. ובשיטה מקובצת ביאר, בזה על פי הדרך שביאר למעלה, שבהפרשה הוא מפריש שנים ללחם, ועוד שנים לאחריות, ולכך כשבא לשחוט שלא לשמה אף אם באמת הכבשים האלו ששוחטן עתה שלא לשמו הם הכבשים שהוזקקו עם הלחם, אולם כיון שהכבשים השניים באים לאחריות הרי הם נעמדים במקום הכבשים שהוזקקו וזה נחשב כאילו הם הוזקקו עם הראשונים, ולכך אין בזה גם משום אבדו הכבשים, שהרי השניים במקומם ואין זה נקרא שהם אבדו. ובקרן אורה הקשה, איך השניים כשרים, אף אם נאמר שהם לאחריות אולם כל זמן שלא זרק השניים שלא לשמה אין בהם צורך ומיד כששחטום נפסלו, ואם כן למי שסובר שאין כבשים בלא לחם הרי הכבשים האלו פסולים, ובפשטות נראה שלא שחט את כולם בבת אחת, ואם כן כבר נפסלו ואיך יוכלו אחר כך להקריבם במקום הראשונים, וצריך עיון.
[33] התוספות ביארו שכל הדין של הגמרא שאומרים לאדם חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת, אין זה דין בכל מקום שהרי מבואר בזבחים [צז, ב] שאין עשה של אכילת הפסח דוחה לא תעשה של שבירת עצם, ואנו לא אומרים חטא כדי שתזכה, דדין זה הוא רק במקום שעל ידי זה יתוקן הקרבן, ואף לתקנת הקרבן הוא רק במקום שכבר נשחט, אולם בלא נשחט אין שוחטים אותו כיון שאומרים חטא כדי שתזכה שהרי בזה אין תקנת קרבן. ובקרן אורה הקשה, כיון שקרבן זה לא נדחה כל זמן שלא זרק השניים לשמה, אם כן, אף לכתחלה הוא יכול לזרוק שלא לשמה, שכל מה שמבואר למעלה בדין של אבד הלחם שאי אפשר לזרוק שלא לשמה זה רק בגלל שאבד ונדחה, ואם כן כאן שלא אבד ולא נדחו הכבשים כל מה שזורק עכשיו שלא לשמה הוא להתיר בשר באכילה, ואיך מבואר בתוספות שזה תקנת קרבן הרי הקרבן ודאי שלא יפסל. ותירץ הקרן אורה באופן אחר, שכל מה שמבואר בסוגייתנו שאומרים חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת, הוא רק במקום שזה איסור דרבנן, ולכך אף בדין שלא לשמה אין זה איסור מדאורייתא, שכיון שהוא בא לתקן הקרבן אין בזה איסור מן התורה, וכן בנתערבו ששאלה הגמרא שנאמר חטא כדי שתזכה, מבואר בתוספות במסכת זבחים שהוא רק איסור חכמים, ובזה אומרים לאדם חטא כדי שתזכה, אולם בשבירת עצם שהוא איסור מן התורה בזה לא אומרים לאדם חטא כדי שתזכה.
גמ׳ הא ודאי ראב"ש הוא וכו׳ מפירש״י ז"ל נראה הא דקאמר הא ודאי ראב״ש קאי נמי אברייתא קמייתא מדכתב ד"ה הא ודאי וה"ה דה"מ למיפרך וכו' עד דאפקיה מטעמיה והשתא ה"פ כיון דקתני ברייתא תניינא אין פודן אלא בחוץ משום חולין בעזרה כפירש״י אלמא אפי׳ חולין ממילא קא אתיין איכא איסורא א״כ ליכא לאוקמי ברייתא קמייתא כר׳ דתקשי לך היכן פודן דליכא למימר דר' פליג אהאי ברייתא וס״ל דאי חולין ממילא קא אתיין מותר דלא שמעי׳ ליה דפליג אבל מדברי הרמב״ם ז״ל בפ״ח מהל׳ תמידין ומוספין דין י"ב נראה דלא קאמר הא ודאי ראב״ש אלא אברייתא בתרייתא דקתני פודן בחוץ אבל ברייתא קמייתא שפיר אתיא כר׳ ופודן בפנים כיון דחולין ממילא קא אתיין מותר ופליג אהאי ברייתא בתריית׳ דאסרת וק״ל:
רש״י בד"ה הא דלא כר׳ וכו׳ הגוף והרי הן וכו׳ ואכלן כל מי שירצה כצ״ל והס"ד:
בד"ה ואי דפריק וכו' ואוכלן כהן בפנים לארבעתן וכו׳ כצ"ל טעמא דלדעת ר׳ צריך לאוכלן כהן ובפנים משום דלדידיה שחיטה מקדשא ואין אתה מכיר מי הם החולין ומי הם המקודשים לכך מספיקא צריך לאוכלן כהן בפנים וה״ה נמי לר׳ דבעי לאונופי כל ארבעתן דהא לא ידע ומי הן דקדושות כמ״ש רש״י ז"ל לקמן וכן כתבו התוס׳ ז"ל ד"ה מושך שתים וכו' והרמב״ם ז"ל בפ' ח׳ מהל׳ תו"מ דין י"ב כתב וז״ל שחט ב׳ כבשים על ד׳ חלות אם אמר יקדשו ב׳ מתוך ד׳ מושך ב׳ מהן ומניפן והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין וכו׳ וכתב בס׳ לח״מ ז״ל וז״ל מדכתב רבינו מושך שתים ומניפן ולא הזכיר הנפת הד׳ ועוד כתב שנאכלין בחוץ נראה דפליג ארש״י ודבריו מתמיהין דכיון דלא ידעי׳ הי נינהו קדושות אמאי נאכלין בחוץ דילמא אותן הנאכלין הן הקדושות וכתב הרי נתברר אחרי כן דאלו הב׳ שפודה הן החולין הא קי״ל דבדאורייתא אין ברירה וכו' ע״ש ונ"ל דל״ק דרבינו ז"ל סבר[^1] כסברת התוס׳ בפ׳ בכל מערבין דף ל״ז ד"ה דברי ר״מ וכו' שהקשו שם דר״מ אדר"מ דשם אמר הלוקח יין מבין הכותים אומר ב׳ לוגין שאני עתיד להפריש וכו' אלמא אית ליה לר״מ ברירה ואלו בפ׳ יש בכור מוקי רבא ר״מ כרב אשי דאמר האחין מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא ליה ותירצו דיש לחלק בין הכא שמברר דבריו ומתנה בפי׳ ואומר שאני עתיד להפריש לההיא דאחין שחלקו דאינו מברר דבריו כלום וכו׳ ע״ש נ״ל דרבינו ז"ל אית ליה האי חילוקא דהיכא שמברר דבריו יש ברירה ואע״ג שכתבו שם התוס׳ דר' יוחנן לית ליה ברירה אפי׳ היכא דמברר בריש כל הגט גבי כתבו גט לאיזה מהן שארצה אגרש ע״ש רבינו ז״ל בפ״ג מהל׳ גיטין פסק דלא כר׳ יוחנן ע״ש והנה בפ׳ מי שהוציאוהו דף נ׳ ע״ב גבי מר סבר לקרבן גדול ~קאי~{קא} מיכוין הקשו שם בתוס׳ ל״ל לפרושי טעמא דר׳ יוחנן משום דלקרבן גדול קמכוין תיפוק ליה דר׳ יוחנן לית ליה ברירה דקסבר האחין שחלקו לקוחות הן וכו׳ והקשה בס׳ חידושי הלכות אמאי לא הקשה לעיל גבי הא דאמר הכל מודים היכא דאמר יקדשו מ׳ מתוך פ׳ דקדשו ותירץ דהתם לא תיקשי להו הכי דר״י לית ליה ברירה דכיון שמפרש ומברר דבריו יקדשו מ׳ מתוך פ׳ אית ליה נמי לר״י ברירה וכמ״ש התוס׳ וכו׳ ע״ש ואע"ג שכתבו התוס׳ דר"י לית ליה ברירה אפי׳ היכא שמבר׳ דבריו כוונת מוהרש"א ז"ל דהכא התוס׳ לא הקשו אלא מההיא דהאחין וכו' ולכך ל״ק להו לעיל אבל אי קשיא להו מההיא דריש כל הגט אין ה״נ דהוה ק"ל נמי לעיל ולכך בפ׳ התוד׳ דהקשו מההיא דריש כל הגט קבעו קושייתם לעיל בהכל מודים באומר יתקדשו מ׳ מתוך פ' וק"ל והשתא ל״ק מה שהקשה בס׳ לח״מ דכיון שמפרש ומברר דבריו ואומר יקדשו שנים מתוך ארבע יש ברירה כמ"ש מוהרש״א ז"ל ולכך אין צריך להניף אלא הב׳ שמושך והשאר פודן ואוכלן בחוץ כדין החולין דיש ברירה כמ״ש ואף התוס׳ ורש"י ז״ל לא כתבו דצריך להניף כל ארבעתן ולאוכלן בפנים אלא לפי מאי דס״ד דאיירי בסתמא אבל לפי המסקנא דאוקי דאיירי דאמר יקדשו שתים מתוך ארבע לא צריך והשתא ניחא נמי מה שהקשה עוד בס׳ לח"מ ז"ל על רבינו ז"ל על מ״ש בפ׳ י״ב מהל׳ פסולי המוקדשין גבי תודה שנשחטה על פ׳ חלות אם אמר יקדשו מ׳ מתוך פ׳ מושך מ׳ מתוך פ׳ ומרים מהם א׳ מכל קרבן והמ׳ השניות יפדו ויצאו לחולין דמדברי התוס׳ בפ׳ התודה דף ע״ח לא משמע הכי אלא שצריך להרים ח׳ חלות לכהן ד׳ מכל מ׳ דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דילמא דחולין קא שקיל וכן י"ל לדבריהם דלא יצאו לחולין המ׳ כיון [דאין] ברירה אלא יאכלו לבעלים כמו השאר וכו׳ עכ״ל דל"ק דלא כתבו התוס׳ דצריך להרים מ׳ אלא לר׳ יוחנן דלית ליה ברירה אפי׳ היכא שמברר דבריו אבל לרבינו ז"ל דלא פסק כר׳ יוחנן אית ליה ברירה כיון שבירר דבריו ואמר יקדשו מ׳ מתוך פ׳ ולכך אין צריך להרים אלא ד׳ מהמ׳ והשאר פודן ואוכלן כדין החולין ודו״ק אבל אכתי ק׳ כיון דרבינו ז"ל סבר היכא שמברר דבריו ואומר יקדשו שתים מתוך ארבע כיון שמשך יש ברירה א"כ אמאי הצריך הב׳ הנשארות בפנים כיון דיש ברירה אפי׳ בחוץ יכול לפדותן וכבר הקשה זה בספר לח״מ ז"ל וי"ל בדוחק דסבר רבינו ז״ל דיקדשו שתים מתוך ד׳ לאו בירור גמור כמו ב׳ לוגין שאני עתיד להפריש ולכך סבר דלא יגמר הבירור עד שיפדה השאר ולא סגי בהמשכה לבד ולכך בשעת פדייה אכתי לא איתבריר הי נינהו קדושו׳ ולכך צריך לפדותן בפנים ואז אחר הפדייה דין חולין אית להו ודו"ק נ"ל:
[^1][הדר ביה מההיא בדף רי"ח ע"ד]
בד"ה ואם היתה שבת אשלא לשמן קאי וכו׳ הא דלא פי׳ דקאי נמי אלפני זמנן ואלאחר זמנן משום דיקשה דאם היה שבת היכי שחטו בשבת והא לאו חובת היום והיאך חיללו שבת לכך פי׳ דלא קאי אלא אשלא לשמן שהיתה עצרת בשבת וכששחט טעה ושחט שלא לשמן וק״ל:
שם גמ׳ תני ר׳ חנינא וכו׳ שחט ד׳ כבשים וכו׳ איכא למידק אמאי לא פריך מהאי ברייתא לר׳ יוחנן דאמר לא קדשו מ׳ מתוך פ׳ והא הכא דשחיט ד׳ כבשים על ב׳ חלות ואמרי׳ דב׳ מהם קדשו לכבשי עצרת ולא אמרי׳ לקרבן גדול קא מכוין וליכא למימר דה״נ מוקמינן כדאמר יקדשו ב׳ מתוך ד׳ דהא הרמב״ם ז"ל בפ״ח מהל׳ תמ״ו דין י״ג שהעתיק דין זה לא כתב דאיירי באומר יקדשו ב׳ מתוך ד׳ כמ"ש גבי שחט ב׳ כבשים על ד׳ חלות משמע דאיירי בסתמא ואי ר׳ יוחנן מוקי לה באומר יקדשו ב׳ מתוך ד׳ היאך הרמב"ם ז"ל כתבה בסתמא הא איהו פסק כר׳ יוחנן ואיפשר דלא פליג ר׳ יוחנן ואמר דלקרבן גדול קמכוין אלא גבי חלות אבל גבי כבשים מודה דלאחריות קא מכוין וצריך טעם למה וצ״ע:
תוס׳ בד"ה לעולם כר׳ ואין התנור מקדש וכו׳ נראה דק״ל היכי מוקי לה כר׳ והא ר׳ אית ליה תנור מקדש בשילהי פרק ר׳ ישמעאל וא״כ היכי יכול לפדות ב׳ מהן והא תנור קדשן קדושת הגוף וע״ז תירצו דתנור לא מקדש אלא היכא דלא אפה בו אלא מידי דחזי ליה אבל הכא דאפה ד׳ כיון דלא חזו כולהו אין התנור מקדשן כלל והקשה בס׳ ברה״ז לפי׳ זה דמאי הוקשה להם דהא אף לר׳ דתנור מקדש לא מקדש יותר משחיטה ואדרבה שחיטה קובעת יותר וכו׳ ואפי׳ הכי ס״ל לר׳ דקדושת שחיטה על ד׳ לחמים מהני בפדיית פנים וכו׳ א״כ גם קדושת תנור שאפה בו ד׳ לחמים מקדשין וצריכין פדיון בפנים וא״כ מאי ק׳ להתוס׳ וכו׳ ע״ש ונ״ל אף על גב דקדושת שחיטה חמורה מקדושת תנור מ"מ לענין זה תנור עדיף כיון דקדושתו הוא מצד שנכנסו בתוכו וכתיב כל הנוגע בהן יקדש הוה קס״ד דמקדש גם מאי דלא חזי ליה מה שא"כ קדושת שחיטה שאינו מצד נגיעתן בה אלא מפני עשייתה ולכך אינה מקדשת אלא מאי דחזי לה וק"ל והנה הרב הנז׳ רצה לפרש דבריהם דקו׳ התוספות היא אכלל הסוגיא דרוצים להעמיד הברייתא כר׳ והקשו ע"ז היכי פריק וכו׳ והקשו התוס׳ הא ע"כ ס״ל לר׳ דתנור מקדש וא״כ היאך תלו קושיית המקשן דברייתא אתיא דלא כר׳ מכח דשחיטה מקדש לה בלא זה לא מצי למיפרק דתנור מקדש להו והיכא פריק להו וכו׳ ע״ש ואם קו׳ התוס׳ היא כמ״ש הרב הנזכר לק״מ דאף אם תנור מקדש להו מצי פריק להו בחוץ דקדוש׳ תנור אינה פוסלת ביוצא כמ״ש התוס׳ לעיל בפ״ק דף ט׳ ע״א ד"ה ריש לקיש אמר וכו׳ ואדרבא מהאי קושיא נמי הכריחו דקדושת תנור אינה פוסלת ביוצא ע״ש וכן בפרקין לעיל דף מ״ו ע״א ד״ה ואיזו היא זיקה וכו׳ כתבו דאין קדוש׳ תנור פוסלת ביוצא וכן כתבו לקמן בפ׳ שתי הלחם דף צ״ה ע״ב ד״ה לישתן ועריכתן וכו׳ ע״ש גם מה שפי׳ עוד דקושי׳ התוס׳ היא גם לרב חסדא דמוקי ברייתא כר׳ א״כ קושיא דהברייתא גופה למה נקטה שחט ב׳ כבשים על ד׳ חלות הא אפי׳ בלא שחיטת כבשים רק באפיה לחוד מצי למיתני דהא ר׳ ס״ל דתנור מקדש והכי הו״ל למיתני ~אפ״ה~{אפה} ד׳ חלות על ב׳ כבשים מושך וכו׳ ע"ש גם זה אינה קושיא לפי מ"ש דתנור אינו פוסל ביוצא דנקט שחט לרבות׳ דאע"ג דשחיט׳ מקדשת ליפסל ביוצא והוה אמינא דלית להו פדייה קמ"ל דיכול לפדותו בפנים וחולין ממילא קא אתיין ודו״ק:
בא"ד א"נ כמ"ד אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת כתב בס׳ ברה״ז וז"ל ואלמלא דמסתפינא וכו׳ ה"א דיש ט״ס וכו׳ במאי דכתבו א"נ כמ"ד וכו׳ והוא דהא בע״כ הלשון דשחט ב׳ כבשים וכו׳ הוא ממ״ש בפירושו כמו הלשון דתודה ששחטה וכו׳ ור״י ס"ל דאינו מקדש אלא מדעת הבעלים ובעלים קא מכווני לקרבן גדול ולכך פסול וא״כ התוס׳ לתי׳ ב׳ דלא אסקי עדיין דליקדשו ב׳ מתוך ד׳ אלא בסתמא בפלוגתא דחזקיה ור״י מאי תירצו דהא לר״י דס״ל דאין מקדש אלא מדעת הא פסילי הלחמים דלקרבן גדול קא מכוין וכו׳ ע"ש הנה מ"ש דלר״י איפסילו הלחמים זה לא נרמז בגמ׳ שם אלא דרש"י ז"ל כתב שם וז"ל ומ"ד לא קדשו סבר האי שהביא פ׳ דעתו אכולם ונתכוון להביא קרבן גדול ופסול ע"כ ונ״ל האי דכתב ופסול אין הכונה לומר כיון דנתכוון לקרבן גדול איפסילו הלחמים אלא דכוונתו לומר דטעמא דלא קדשו משום דנתכוון לקרבן גדול וידוע דקרבן גדול פסול להקרבה וכיון דלא אפשר לאקרובי לכך לא קדשו ולעולם לא איפסילו הלחמים וכן נראה מפירושו במס׳ עירובין פ׳ מי שהוציאוהו דף נ׳ ע"ב שלא הזכיר פסול כלל אלא שכתב וז"ל ור"י סבר לקרבן גדול קא מכוין והא לא אפשר ע״כ נראה כמ״ש ודו"ק נ״ל:
בד"ה הא דלא כר׳ וכו׳ ונראה שמקדשת אבל אינו כמו וכו׳ כצ״ל נ"ל:
בד״ה מושך שנים וכו׳ תימא וכו׳ אבדו הכבשים אבד הלחם ר״ל וכיון דכאן מושך תחילה ב׳ מהם וזורק דמן שלא לשמן הו"ל כאילו אבדו הכבשי׳ וא״כ ג״כ יאבד הלחם בשלמא אי מושך תחילה ב׳ וזורק דמן לשמן אע"ג דאח״כ זורק ב׳ שלא לשמן לא ה"ל כאבדו הכבשים כיון שכבר נזרקו ב׳ לשמן ולכך ל"ק להו לעיל גבי שחט ב׳ כבשים על ד׳ חלות מושך וכו׳ כיון דהוזקקו בשחיט׳ א"כ כשנפדו ב׳ לחם הו"ל כמו אבד הלחם וא״כ יאבד הכבשים דשם כיון שמשך תחילה ב׳ והניפן עם הכבשים לא הו״ל כאבד הלחם שבשעת פדייה כבר הונפו ב׳ לחם עם הכבשים וק״ל:
בד"ה חטא בחטאת וכו׳ אלא היכא דנשחט דהא אמרי׳ לעיל אבד הלחם וכו׳ עיין לתוס׳ לעיל דף מ״ז ע״ב ד"ה מהו שיזרוק דמן שלא לשמן וכו׳:
בא״ד וגבי תודה שנתערבה בתמורתה ומתה א׳ מהן דחבירתה וכו׳ כצ"ל:
בד״ה או ששחטן וכו׳ וצ״ל וכו׳ לכאורה נראה דהא דכתבו וצ״ל דאפי׳ לשמן כשירים וכו׳ לא קאי אלא אלאחר זמנן דנראה לשמו ונדחה מלשמו ונשחט לשמו כדאמרי׳ לעיל הכי קאמינא יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה וכו׳ אבל אלפני זמנן לא קאי דהא ליכא נראה ונדחה וא״כ לא פרכינן יש לך דבר וכו׳ אבל האמת דקאי ג״כ אלפני זמנן דלא בעי׳ נראה ונדחה דקושיית והרי פסח וכו׳ אינה קושיא כמ"ש התוס׳ ז״ל לעיל ד"ה והרי פסח וכו׳ ועיין בפ׳ בתרא דזבחים דף קי"ד ע"ב ודו"ק:
בד״ה חטא בשבת וכו׳ תימא יזרוק כדי לאוכלן חי וכו׳ תימא היאך יכול לאוכלן אפי׳ חי אף כי נזרק הדם הא אינו יכול לאכלן קודם הקטרת אימורין דדוקא נטמאו או נאבדו שרי בשר באכילה אבל אם הם קיימים בכשרותן כל כמה דלא מקטרי אמורין כהנים בשר לא מצי אכלי כמ"ש התוס׳ לעיל בפ״ב דף י"ד ע״ב ד"ה והלבונה וכו׳ ע"ש וכן אמרינן בהדיא בפ׳ תמיד נשחט דף נ״ט ע״ב ע"ש ואיפשר לומר דרצונם לומר אומרים לו חטא בזריקה גם בהקטרה כדי לזכות לאכלן חי בשבת ועוד י״ל כיון דלא אפשר לאקטרינהו האידנא נעשים כמי שנטמאו או שאבדו כדמשני בפ׳ תמיד נשחט ע"ש ודו"ק נ״ל:
בא"ד אין לדמות למה שהתירו וכו׳ לידי חיוב חטאת כצ״ל הקשה בס׳ צ"ק וז"ל אבל תמיה לי דלא מצינו שהתירו רק בעיא היא במס׳ שבת ולא איפשיטא ע"ש דף ג׳ ע"ב עכ״ל ובאמת דבעיא היא ולא איפשיטא ואדרבה לחד שינוייא התם איפשיטא דלא התירו ולולי דמסתפינא אמינא דט״ס נפל וכצ"ל אין לדמות למאי דבעו מהו שהתירו לרדות׳ וכו׳ ור״ל דק״ל אמאי לא איפשיטו מהכא דמותר לרדותה בשבת קודם שיבא לידי חיוב חטאת דאמרי׳ חטא בשבת כדי שיזכה בשבת וע״ז כתבו דאין לדמות וטעמא דהתם ליכא זכייה בלא מניעת חטא ולא אמרי׳ חטא אלא בשביל שיזכה אבל בשביל שימנע מחטא חמור לא אמרי׳ ודו"ק נ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
רש״י ד"ה איברי כו' ינתנו למעלה כולה כו' לבי׳ השריפה כצ"ל. ור"ל אמאי יצא דרבנן כו' ק״ל:
תוספות ד״ה חטא בשבת כו׳ ואין לדמות למה שהתירו לרדות' קודם שיבו' לידי חיוב כו' כצ״ל. ודאי לא דמי דהתם התירו לו לעשות איסור קל כדי שלא יבא הוא לידי איסור חמור ק"ל:
הגהות
גמרא קמי׳ דרב חסדא כו׳ דאיתמר תודה ששחטה כו' (מיימוני פי״ב מהל׳ פסולי המוקדשין):
שחט ד׳ כבשים על ב׳ חלות כו׳ (מיימוני פ"ח מהל׳ תו"מ):
כבשי עצרת ששחט שלא לשמן כו' (מיימוני פט״ו מהלכות פסולי המוקדשין):
חבי׳ של תרומה כו' (מיימוני פי"ב מהלכות תרומות):
רש״י ד״ה הא דלא כו׳ מה שירצה הס"ד:
ד"ה דאי ר' כו' עלייהו ונפקי כו׳ הד״א:
ד"ה ואי דפריק כו' קדש קמעייל כו׳ הד"א:
ד״ה הא וודאי כו׳ דלא כרבי ועושה כו' דאי ר׳ ארבעתן כו' דאפקי מטעמי' כצ״ל נ"ל:
ד״ה לא כו' כלל והכי כו' הד"א:
ד"ה הפסדת כו' ופסולין הס״ד:
ד״ה בשביל כו׳ השנים הס"ד:
ד"ה מודה דחייש ר׳ יהושע לקמן כו׳ תפול התרומה כו׳ כצ״ל:
תוספות ד"ה כיון כו׳ כדאמר באיזהו מקומן (דף נ״ה ע״א):
ד"ה לעולם כר׳ כו׳ כיון דלא קדשי כולהו כדפרשי׳ (דף מ"ו ע״א ד״ה ואיזהו כו') א״נ כו׳ אלא מדעת עכ"ל כצ״ל. וע״ל סוף פ׳ ר׳ ישמעאל בתשובת הרב הקדוש שהעתקתי שם ובתשובתי עליו בביאור דברי התוספות אלו בארוכה בס״ד:
ד״ה הא דלא כר׳ כו׳ ונראה שמקדשת הכל ולא כמו גמר כו׳ כצ"ל נ״ל:
ד"ה חטא כו׳ בשביל שיזכה באכילה לא כו׳ היכא דנשחט כדאמרינן לעיל כו׳ בתמורה דחברת׳ כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
204ימים לסיום הש״ס