דתנן [ששנינו במשנה]: נחלקו ר' אליעזר ור' עקיבא בדינם של אימורי (חלקי הקרבן העולים למזבח) של קדשים קלים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת דמים וזרק אחר כך את הדם עליהם. שר' אליעזר אומר: אין זריקה זו נחשבת כלל, ומשום כך אין מועלין בהן. ואין חייבין עליהן משום פיגול אם בשעת אחת העבודות קודם לזריקת הדם הראויה חשב על הקרבן לאוכלו מחוץ לזמנו הראוי, שלא נתפגל הקרבן, והאוכל מבשרו במזיד אינו חייב כרת, כיון שאין זו זריקה ראויה. ואינו חייב כרת על אכילת בשרם של אלו אם נותר הבשר לאחר זמן אכילתו הראוי, וכן אינו חייב כרת על אכילתם כשהוא טמא טומאת הגוף. שהרי הם כמי שלא נעשתה בהם זריקה כלל.

ואילו ר' עקיבא אומר: זריקה זו נחשבת לענין זה שיהיו מועלין בהן, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

ובדבר זה הוצעה בעייתו של ר' שמואל בר רב יצחק מר' חייא בר אבא: לשיטתו זו של ר' עקיבא מאי [מה] הוא הדין לענין היתר אכילתו של הלחם בכבשי עצרת שנשחטו לשמם אך נזרק דמם שלא לשמם?

ומפרט את צדדי הבעיה: האם יש לומר כי מאחר שלמדנו כי זריקת דם כבשי העצרת במחשבת פיגול קבעה (מחילה דין) לשתי הלחם שהריהם באיסור פיגול, שאף שזריקה זו נעשית על קדשים שנפסלו בפסול יוצא, מכל מקום נחשב הלחם היוצא כבשר הקרבן וחל עליו דין פיגול. אף בענייננו נאמר שזריקה שלא לשמה כיון שהיא מתירה את בשרם של כבשי העצרת, כמו כן נמי [גם כן] הריהי שריא ליה [מתירה אותו] את הלחם. ומן הצד האחר: או דלמא [שמא] יש לומר כי לא נאמרה שיטה זו של ר' עקיבא אלא לחומרא [להחמרה] בדין (וכגון לענין שיחול איסור פיגול על הלחם שיצא אל מחוץ לעזרה בין שחיטה לזריקה), שדווקא בזה אמרינן [אומרים אנו] שייחשב הדבר היוצא כבשר הקרבן הנמצא בעזרה, ופועלת בו הזריקה. אבל לקולא [להקלה] בדין (וכגון בענייננו, שיותר הלחם באכילה בזריקה זו) — בזה לא אמרינן [אין אומרים אנו] כן.

על דרך העמדה זו של מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא, מתקיף לה [מקשה עליה] רב פפא: וממאי [וממה, ומנין] לנו דכי איתנהו אבראי פליגי [שכאשר הלחמים נמצאים בחוץ הם חולקים]?

דילמא [שמא] יש לומר כי בדאיתנהו אבראי [במקרה שהם נמצאים בחוץ] — דכולי עלמא לא פליגי [שהכל מודים, ואף ר' עקיבא, אינם חלוקים] שלדעת הכל אין הזריקה מועלת (מועילה, מחילה דינים) ליוצא. אלא באופן שהדר עיילינהו פליגי [שחזר והכניסם לעזרה לפני הזריקה, הם חלוקים], שר' אליעזר סבר לה [הריהו סבור] כדעת רבי, שאמר כי השחיטה מקדשא [מקדשת] את הלחם, ומשום כך איפסלו להו [נפסלו להם] הלחמים ביוצא כאשר יצאו לאחר שחיטת הכבשים, ומעתה אף שהוכנסו חזרה לפני הזריקה שוב לא יחול בהם פסול פיגול.

ואילו ר' עקיבא סבור כר' אלעזר בר' שמעון שאמר כי השחיטה כשלעצמה לא מקדשא [אינה מקדשת] את הלחם, אלא זריקת הדם היא המקדשת אותם, ולכן הלחמים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת הדם כיון שלא התקדשו עדיין, לא מיפסלי [אינם נפסלים] בפסול יוצא, ולכשיזרוק את הדם, אם תהא הזריקה במחשבת פיגול — תחיל עליהם זריקה זו דין פיגול. ומעתה אין עוד מקום לבעייתו זו של ר' שמואל בר רב יצחק לשיטתו של ר' עקיבא, שהרי אין הזריקה מועילה לדבר שנפסל (כלחמים הללו שנפסלו בשחיטה שלא לשמה)!

ודוחים את קושיית רב פפא: האי מאי [פירוש זה של מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא, מה טיבו]? הלא אין הוא הולם את מחלוקתם. שכן אי אמרת בשלמא [נניח, זה ברור, אם אתה אומר] שר' עקיבא כשיטת רבי סבירא ליה [סבור הוא], שאמר כי השחיטה מקדשא להו [מקדשת אותם, את הלחמים] — היינו דקאמר [זהו שאמר] ר' עקיבא דקדשי להו [שמקדשים אותם, את הלחמים] בשחיטה, ואתיא [ובאה] הזריקה זו שנעשתה במחשבת אכילה חוץ לזמנו, וקבעה להו [קובעת אותם] באיסור פיגול.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שר' עקיבא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שאמר כי הזביחה (שחיטה) כשלעצמה לא מקדשא [אינה מקדשת] את הלחם, אלא הזריקה, וכי זריקת פיגול מי מקדשא [האם מקדשת]?

והאמר [והרי אמר] רב גידל, אמר רב כי זריקת הדם במחשבת פיגול אמנם מחילה איסור פיגול על בשר הקרבן, ואולם היא אינה מביאה מעתה את הקדשים שלא היו עד כה בכלל דין מעילה לידי דין מעילה, וכמו כן היא אינה מוציאה מעתה את הקדשים שהיו בכלל דין מעילה מידי דין מעילה.

ומפרש רב את דבריו: זריקה שאינה מביאה קדשים לידי מעילה — באימורי (בחלק הקרב על המזבח) קדשים קלים שבשרם ממון בעליהם, ואף האימורים אינם נכללים בהגדרת "קדשי ה' " ("נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' ". ויקרא ה, טו) שבהם אמור דין מעילה, שכיון שאינם קרבים על המזבח, מפני שנפסלו בזריקה זו.

וזריקה זו אינה מוציאה מידי מעילה — בבשר קדשי קדשים כגון החטאת והאשם ושלמי ציבור שהוא נאכל לכהנים, שעדיין יש בו דין מעילה, שהרי לא פסק מלהיקרא "קדשי ה' ", שמאחר והיתה זו זריקת פיגול — לא הועילה

! ודוחים: כיצד מביאים מדברי רב גידל שאמר בשם רב, ולאו איתותב [האם לא הוקשו] דברים אלה של רב גידל אמר רב במסכת מעילה (דף ג,ב) ונדחו?

א ועוד בעיה שעניינה הוא כבשי ולחמי העצרת בעא מיניה [שאל ממנו] ר' ירמיה מר' זירא: שני כבשי העצרת ששחטן לשמן, והוקבעו בשחיטה זו עם שתי הלחם הבא איתם, ואחר כן אבד הלחם. אם יזרק דם הכבשים לשמם — ודאי שלא תתיר זריקה זו את הכבשים, שהרי הוקבעו עם הלחם וזה הלא אבד. ואולם יש לשאול: מהו הדין שיזרוק הכהן את דמן של הכבשים על המזבח שלא לשמן אלא לשם שלמים, כדי להתיר בכך את בשר הכבשים באכילה?

אמר ליה [לו] ר' זירא בתמיהה על עצם העלאת אפשרות שכזו: וכי יש לך דבר כיוצא בזה, שהוא אינו כשר אם נעשה לשמו, ואולם הוא כשר אם נעשה שלא לשמו?! הקשה ר' ירמיה על תמיהתו זו של ר' זירא: וכי לא מצאנו כדבר הזה?! והרי קרבן פסח ביום ארבעה עשר בניסן (ערב פסח) קודם חצות היום (שהוא תחילת זמן הקרבתו) — אינו כשר אם נשחט לשמו, לשם פסח, שהרי נשחט קודם זמנו, והריהו כשר אם נשחט שלא לשמו אלא לשם קרבן שלמים! אמר לו ר' זירא לר' ירמיה בהסבר תמיהתו:

הכי קאמינא [כך אני אמרתי, זאת התכוונתי לומר]: האם יש לך דבר כיוצא בזה, שכבר נראה (היה ראוי) להקריבו לשמו (כדוגמת כבשי עצרת אלה, שנשחטו לשמם כשהיה לחם אתם), ולאחר מכן נדחה (חדל להיות ראוי) מלהקריבו לשמו (שכבשים אלה, שמשעה שאבד לחמם, אף הם נדחו מהקרבה), ואינו כשר אם יוקרב לשמו, ואולם הריהו כשר אם יוקרב שלא לשמו?!

הקשה ר' ירמיה גם על הסבר זה: וכי לא מצאנו אף כדבר הזה?! והרי קרבן פסח, כשמגיע זמנו בין הערביים שבי"ד בניסן — הריהו ראוי להקריבו לשמו, ומאחר זמנו — אף שהוא נדחה מהקרבה לשמו, בכל זאת בשאר ימות השנה אף קודם חצות היום — הרי הוא כשר אם יוקרב שלא לשמו, אלא לשם שלמים!

חזר ר' זירא והסביר את תמיהתו: הכי קאמינא [כך אמרתי, זאת התכוונתי לומר]: האם יש לך דבר כיוצא בזה, שכבר נראה (היה ראוי) להקריבו לשמו (כדוגמת כבשי עצרת אלה, שהובאו להקרבתם עם הלחם, כדין), וגם נשחט קרבן זה לשמו ולאחר מכן נדחה (חדל להיות ראוי) מלהקריבו לשמו (וכגון כבשים אלה, שמשעה שאבד לחמם, נדחו מהקרבה), ואינו כשר אם יוקרב לשמו, ואולם הריהו כשר אם הוא יוקרב שלא לשמו?!

חזר והקשה ר' ירמיה גם על הסבר זה: וכי לא מצאנו אף כדבר הזה?! והרי קרבן תודה ולחמיו, שלמדנו את דינו למעלה (מו,א) שאם לאחר שנשחט קרבן התודה נפרס הלחם, ונפסל בכך — יזרק דם התודה לשם שלמים ובשר הקרבן ייאכל, ואילו היה נזרק דם התודה לשמו — לא היה הבשר מותר באכילה, ואילו משנזרק שלא לשמו — הריהו מותר באכילה.

ודחה ר' זירא ראיה זו: אין להביא ראיה מקרבן תודה שכן שאני [שונה, נבדל] דין התודה משאר דיני הקרבנות, דרחמנא קרייה [שכן התורה קראה אותו] "שלמים" ("זבח תודת שלמיו". ויקרא ז, יג), וכשם שהשלמים הריהם קרבנות הבאים בלא לחם, כן יש והתודה באה בלא לחם. ולכך אין אובדנו של הלחם מחשיב את הקרבן כנדחה. מה שאין כן בבעיית ר' ירמיה, שנדחו הכבשים באובדנו של הלחם.

ב ומביאים עוד בדינם של כבשי ולחמי העצרת. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שחט את שני הכבשים כדין, ואולם שחטם על ארבע חלות ולא על שתים כדינם — מה יעשה? הריהו מושך שתים מהן מן החלות הללו, שהן תהיינה לחמי העצרת, ומניפן עם שני הכבשים שנשחטו,