אחר התנופה — אבדו בכך גם הכבשים ויוצאים לבית השריפה. וכן אם אבדו הכבשים אחר התנופה — אבד בכך גם הלחם, שהרי הוקבעו זה עם זה בתנופה.

ואולם אם תמצא לומר בפתרון הבעיה של חכמי ארץ ישראל, כי התנופה אינה עושה זיקה בין הלחם והכבשים, יש לדון בשאלה זו: אם הביא לחם וכבשים, והונפו כדינם, ואחר כך אבד הלחם, והלך והביא לחם אחר במקום הלחם שאבד — האם אותו הלחם האחר טעון תנופה עם הכבשים, שהרי לחם זה לא הונף, או שמא אינו טעון תנופה, שהרי הכבשים הבאים עמו כבר הונפו עם לחם, ועיקר דין התנופה נאמר בהם (ככתוב "והניף אותם הכהן". ויקרא כג, כ).

ומסביר ר' ירמיה את הבעיה: אם אבדו הכבשים לאחר התנופה, והביא במקומם כבשים אחרים — לא תיבעי [לא תישאל] לך אם צריכים להניף את הכבשים הללו עם הלחם, שודאי שבאופן זה בעי [צריך] תנופה חדשה של הכבשים עם הלחם. כי עיקר תנופה אמורה בכבשים, ובכבשים הללו לא התקיימה התנופה. ואולם כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה, כאמור, במקרה שאבד הלחם לאחר התנופה.

ועוד מסביר ר' ירמיה את הבעיה: אליבא [על פי שיטתו] של בן ננס הסבור כי הכבשים מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכב את הכבשים — לא תיבעי [לא תישאל] לך בעיה זו שהרי לשיטתו אמר כי הכבשים הם העיקר, ולא הלחם, ובמקרה שלפנינו, כיון שהונפו כבר הכבשים — שוב אין צורך להניף את הלחם החדש. ואולם כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' עקיבא שאמר כי הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם, שלדעתו הלחם הוא העיקר. ומעתה יש לשאול מאי [מה] הדין בענין הנפתו של הלחם המובא עתה.

וצדדי הבעיה: מצד אחד יש לומר כי כיון שהלחם הוא העיקר, והרי לחם זה לא הונף — בעי [צריך] איפוא להניף תנופה חדשה. או דלמא [שמא] יש לומר כי כיון שהמתירין דידיה [שלו, של הלחם] הכבשים נינהו [הם], וכיון שהם כבר הונפו — לא צריך שוב תנופה נוספת בלחם זה? ומסכמים כי בעיה זו לא נפתרה, ולכך תיקו [תעמוד] במקומה.

א שנינו במשנתנו דינם של שני כבשי עצרת הבאים לשלמים עם שתי הלחם, שמקדשים את הלחם ומעכבים אותו. ובענין זה אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: מאי שנא [במה שונים] שני הכבשים הבאים בעצרת לשלמים עם הלחם דמקדשי [שמקדשים] את שתי הלחם ומעכבי [ומעכבים] אותו, שכיון שנשחטו הכבשים (לשיטת ר' יוחנן), אם לא הביאו אותם — אף אין מביאים את הלחם. ומאי שנא [ובמה שונים] שבעה כבשים ופר אחד ושני אילים הבאים בעצרת לעולה למוספים, שלא מקדשי [לא מקדשים] את הלחם ולא מעכבי [ולא מעכבים] אותו?

אמר ליה [לו] רבא בהסבר הדבר: דווקא שני הכבשים מקדשים את הלחם, ומעכבים את הבאתו בהיעדרם, הואיל והוזקקו (נוצרה זיקה, תלות) בין זה לזה בשעת התנופה שלהם. מה שאין כן בקרבנות המוספים, שלא הוזקקו זה לזה. ומקשים על הסבר זה: והרי רואים אנו בדין קרבן תודה ולחמיו, אף שלא הוזקקו התודה והלחמים זה לזה בתנופה (שאין בהם דין תנופה), ובכל זאת שחיטת התודה מקדשא [מקדשת] את הלחמים, ומעכבא [ומעכבת] את הבאתם. הרי שהטעם לקידוש ועיכוב הלחם דווקא על ידי שני הכבשים, אינו הזיקה הנוצרת בשל ההנפה!

אלא צריך לומר שהטעם שדווקא שני הכבשים מקדשים ומעכבים את שתי הלחם הוא, שדינם של שני הכבשים הריהו כדינו של קרבן התודה, מה התודה הריהי קרבן שלמים, אף הכא נמי [כאן, שני הכשבים, גם כן] הריהם קרבן שלמים. וכשם שקרבן התודה מקדש ומעכב את לחמיו, כך הוא גם בשני כבשי העצרת, מה שאין כן בשאר קרבנות העצרת.

ודוחים אף הסבר זה: מי דמי [האם דומים] הם שני כבשי העצרת לקרבן התודה? והלא התם [שם, בקרבן תודה] — ליכא [אין] עוד זבחים אחריני בהדיה [אחרים אתו], ולכך הריהו מקדש ומעכב את לחמיו. ואילו הכא [כאן, בקרבנות העצרת] — דאיכא [שיש] מלבד שני הכבשים הבאים לשלמים, גם זבחים אחריני בהדיה [אחרים אתו], יש מקום לומר כי ליקדשו הני והני [שיקדשו את הלחם, קרבנות אלה ואלה] ולא שני הכבשים בלבד!

אלא צריך לומר בטעם הדבר שדווקא שני הכבשים הם המקדשים ומעכבים את שתי הלחם, שכן דינם של הכבשים הריהו כדינו של קרבן איל נזיר המובא בהשלמת ימי נזירותו של הנזיר כקרבן שלמים (בנוסף לכבש אחד לקרבן עולה וכבשה אחת לקרבן חטאת וללחמי נזיר המובאים על ידו באותו יום. במדבר ו, יד— טו). מה איל נזיר — אף על גב דאיכא [אף על פי שיש] זבחים אחריני [אחרים] הבאים אתו, מכל מקום דווקא הוא, קרבן השלמים הוא דמקדשי [שמקדשים] את לחמי הנזיר, ואילו מידי אחרינא [דבר אחר, שאר הקרבנות] — לא מקדשים את לחמי הנזיר, הכא נמי [כאן, בלחמי העצרת, גם כן] — לא שנא [אין דינו שונה], והשלמים הם המקדשים את הלחם, ולא שאר הקרבנות.

ושואלים: והתם מנלן [ושם, בקרבנות הנזיר, מנין לנו] שדווקא איל השלמים הוא המקדש את לחמי הנזיר, ולא שאר הקרבנות? — דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בקרבנות הנזיר "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות" (שם יז) — הרי לשון זו "על סל המצות" מלמד שהסל של לחמי הנזיר הריהו בא כחובה לקרבן האיל שהוא קרבן שלמים, ושחיטת האיל לקרבן שלמים היא המקדשן ללחמים אלה. ולפיכך אם היתה שחיטתו פסולה וכגון ששחטו לאיל שלא לשמו (לשם שלמים) — לא קדשו הלחם.

ב שנינו במשנתנו כי לדעת ר' עקיבא אין הכבשים מעכבים את הלחם, ולכך אם אין כבשים — באים שתי הלחם כשלעצמם. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שתי הלחם הבאות בפני עצמן — יונפו, ואולם לאחר מכן תעובר צורתן (ייפסלו) על ידי המתנת לילה, שייפסלו בלינה, ויצאו לבית השריפה, כקדשים שנפסלו.

ותוהים: מה נפשך [מה רצונך]? כלומר, בכל צד הדבר קשה, שכן אי [אם] שתי הלחם לאכילה אתיין [באות] ומונפות — ליכלינהו [שיאכלו אותן], ולא ישרפן! ואי [אם] לשריפה אתיין [הן באות] בסופו של דבר — לשרפינהו לאלתר [שישרוף אותן מיד], ולמה להו [להן] להמתין כדי לגרום להן עיבור צורה?

אמר רבה: לעולם לאכילה אתיין [באות], ואולם גזרו חכמים גזירה שלא תיאכלנה מתוך החשש שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה, ויאמרו: וכי אשתקד (בשנה שעברה), בחג השבועות, לא אכלנו את שתי הלחם בלא שהובאו עמו שני הכבשים? עכשיו נמי ניכול [גם כן נאכל] את שתי הלחם בלא שיובאו איתם כבשי העצרת.

ואינהו לא ידעי [והם לא יודעים] כי טעם הדבר שאכלו בשנה שעברה את שתי הלחם אף שלא קרבו כבשי העצרת הוא משום שאשתקד לא הוו [לא היו] להם כבשים, ולכך אינהו שריין נפשייהו [הם, שתי הלחם, מתירים את עצמם לאכילה], ואולם השתא דאיכא [עכשיו, בשנה זו, שיש] בה כבשים — הכבשים הוא דשרו להו [שמתירים אותם, את שתי הלחם באכילה], ואין שתי הלחם מתירים את עצמם.

אמר רבה: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה הלכה]? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אמר ר' יהודה שכך העיד בן בוכרי ביבנה לפני חכמי בית הועד בשם חכמים: אף שאין הכהנים חייבים במחצית השקל, מכל מקום כל כהן ששוקל (שמביא את מחצית השקל) — אינו חוטא בכך.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי (כך) הוא, אלא כל כהן שאינו שוקל — חוטא הוא. אלא שהכהנים דורשין מקרא זה המובא להלן לטובת עצמן, כדי להיפטר ממחצית השקל, שכן כלל הוא בתורה שמנחת כהן אינה נאכלת אלא נשרפת, שכן נאמר:

"וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז). ולכך הם טוענים: הואיל ומנחת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים גם שלנו הן, שהרי אנו חייבים בשקלים שמהם נקנים כל קרבנות הציבור ובכלל זה גם המנחות הללו, היאך אם כן הם נאכלין על ידינו?!

ודן רבה בדברי המשנה הללו: יש לברר את האמור בדרשתם של הכהנים: הני [אותם] שתי הלחם היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בזמן שהן באות עם כבשי הזבח — מדוע התפלאו הכהנים על אכילתם של שתי הלחם, אטו [וכי] קרבן תודה ולחמה מי [האם] לא תיתכן אפשרות שמנדבי [מנדבים] אותם כהנים, ואכלי להו [ואוכלים אותם]? ואם כן, במה שונים שתי הלחם מלחמי תודה!

אלא לאו [האם לא] מדובר פה בשתי הלחם הבאות בפני עצמן, וקתני [ושנה] בהן: היאך הן נאכלין — אלמא [מכאן] נלמד שבעיקרו של דין לאכילה הן אתיין [באות], ואולם חכמים גזרו בהן שלא לאוכלן, ולכך הן צריכות לעיבור צורתן.

אמר ליה [לו] אביי לרבה בדחייה: לעולם תפרש שמדובר במשנה זו בשתי הלחם הבאות עם הזבח, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך מתודה ולחמה שנאכלות לכהנים, אף כשכהנים הם שנדבום — אין זו קושיה, שכן לחמי תודה לא איקרו [לא נקראו] "מנחה", ולכך יכולים הכהנים לאוכלם, שהרי דין שריפה לא נאמר אלא במנחה של כהנים. בעוד ששתי הלחם איקרו [נקראו] "מנחה", שכן נאמר בהם "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם..." (במדבר כח, כו).

רב יוסף אמר הסבר אחר: לעולם עיקר דינן הוא שלשריפה אתיין [באות], והיינו טעמא [ואולם זהו הטעם] שלא שרפינן [לא שורפים אנו אותן] מייד (וכדרך שהקשו למעלה) — לפי שאין שורפין קדשים שנפסלו (כגון נותר או טמא) ביום טוב, ולכך אי אפשר לשרוף את שתי הלחם הללו ביום הבאתן, בחג השבועות.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בשאלה על דבריו: מי דמי [האם דומה] שריפתם של שתי הלחם לשריפתם של שאר קדשים הנפסלים, שאין שורפים מייד את שתי הלחם הבאות לבדן?! והלא התם [שם, בשאר קדשים הנשרפים] — לאו [אין] מצותן מלכתחילה בכך (בשריפה), שהרי מעיקרם באו לאכילה, אלא שאירע בהם פסול, ומשום כך אין הם נשרפים ביום טוב. מה שאין כן הכא [כאן, בשתי הלחם הבאות לבדן], שלדעתך מצותן מעיקרה היא בכך (בשריפה) — לישרפינהו [שישרוף אותן] מיד ביום טוב, ואין צורך להמתין שיעבור עליהם לילה. מידי דהוה [כמו שהוא הדין] בפר ושעיר של יום הכיפורים שמצוותן מלכתחילה היא בשריפה, ולכן הם נשרפים בו ביום!

אלא אמר רב יוסף טעם אחר מדוע אין שתי הלחם הבאות לעצמם נשרפות מייד, אלא למחרת: גזירה היא שגזרו חכמים שלא לשורפן מיד, שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן באותו היום, ויונפו איתם הלחמים וייאכלו. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בדחיית דבריו אלה: תינח [תנוח, מיושבת בכך השאלה] מדוע אין הם נשרפים ביום טוב בכל הזמן שבו עדיין נוהגת הקרבתם (עד להקרבתו של תמיד של בין הערביים), ואולם לבתר הכי [אחר כך], כשכבר נגמר זמן הקרבתם — לשרפינהו [שישרוף אותם] מיד ולא ימתין למחרת! השיב לו רב יוסף: מאי [מה פירוש] הביטוי "תעובר צורתן" נמי דקתני [גם כן ששנה במשנה]? — צורת הקרבתם, ובאמת הריהם נשרפים לאחר שהסתיים זמן הקרבתם.

רבא אמר הסבר אחר בטעם דינן של שתי הלחם הבאות לעצמן: מעיקר הדין לאכילה אתיין [הן באות], ואולם גזרו בהן חכמים גזירה שלא תיאכלנה. וטעמה של גזירה זו: משום מה שאמר רבה שחששו שאף בשנה הבאה יבואו לאכול את שתי הלחם הבאות לעצמן, גם כשיימצאו להם כבשים באותה שנה, ואולם מקורו של ההסבר הזה הוא לאו מטעמיה [אינו מהטעם, מהמקור שהביא רבה], אלא מקרא [מהמקרא].

ואמר רבא בהסבר שיטתו זו: מנא אמינא לה [מנין, מאיזה כתוב, אני אומר אותה, את מקורה של הלכה זו]? דכתיב [שכן נאמר] בדינם של שתי הלחם: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה' "(ויקרא כג, יז). וקרא אותם הכתוב "ביכורים", ללמדנו: מה בכורים — בפני עצמן הם באים, אף שתי הלחם — יש (כאשר לא נמצאו להם כבשים) והם באים בפני עצמן. ועוד נלמד מינה [ממנה, מהשוואה זו לביכורים]: מה בכורים — באים לאכילה, אף שתי הלחם נמי [גם כן] — באים לאכילה.