מנחות מו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

אבל הכל מודים שאם כבר היו כבשים ולחם ביחד בזמן הגורם זיקה ביניהם - שהוזקקו זה לזה, אז דינם שמעכבין זה את זה, ואם אבד אחד מהם, בין אם אבד הלחם ובין אם אבדו הכבשים, אי אפשר להביא את האחד מהם לבדו לבדו, אלא ישרף הנותר שלפנינו, כי הוא נדחה משום אבדת חבירו, ויביאו לחם וכבשים אחרים.

ואיזה הוא הדבר הגורם זיקה שלהן לקובעם יחד? שחיטה! שבשעת שחיטה הוקדש הלחם, ומאז הוא והכבשים תלויים זה בזה, שאם אבד אחד מהם, אבדו כולם ^[7].

אמר עולא: בעו במערבא: נסתפקו בני ארץ ישראל - האם גם תנופה שמניפים יחדיו את הלחם והכבשים מחיים, גם היא עושה ביניהם זיקה, שיפסל האחד באבדן חברו, או אין תנופה עושה זיקה לקובעם כדבר אחד, ורק השחיטה זוקקת אותם.

ומנסה הגמרא לפשוט את הספק שהביא עולא: פשוט ליה לספק זה בענין תנופה, מדרבי יוחנן, שלא אמר בענין זיקה אלא שחיטה.

דאמר רבי יוחנן: שחיטה עושה זיקה! ומשמע מכלל דבריו שנקט שחיטה, דתנופה אינה עושה זיקה. שאם לא כן, היה לו לומר דבר שהוא חידוש יותר, דאף התנופה, הקודמת לשחיטה, זוקקת אותם זה לזה!

ומבארת הגמרא שאי אפשר לפשוט כך את הספק, כי דרבי יוחנן גופא, מה טעם לא הזכיר תנופה, זהו דקא מיבעיא ליה לבני מערבא.

האם מיפשט פשיטא ליה לרבי יוחנן דשחיטה דוקא עושה זיקה, ותנופה אינה עושה זיקה, ולפיכך הזכיר דוקא זיקה בשחיטה, או דלמא על ידי שחיטה פשיטא ליה שנוצרת זיקה, ותנופה היא דמספקא ליה לרבי יוחנן האם היא זוקקת, ולפיכך לא הזכיר אלא שחיטה, שדינה ברור לו.

ומסקינן: תיקו.

ופרכינן: אמר ליה רב יהודה בר חנינא לרב הונא בריה דרב יהושע: כיצד ניתן לומר שתנופה עושה זיקה? והא כי כתיב "קודש יהיו לה' לכהן", [שנחלקו בו תנאים אם ללמוד ממנו שכבשים מעכבים את הלחם או שהלחם מעכב את הכבשים], בתר תנופה כתיב, ופליגי בן ננס ורבי עקיבא מה מעכב את מה. ורואים מזה, שגם אחר תנופה אין זיקה מיוחדת בין הלחם והכבשים יותר מאשר לפניה.

ומשנינן בדרך קושיה: ולטעמיך, שאין תנופה זוקקת, וכי הכתוב מדבר בתר תנופה ולא בתר שחיטה? והלא זכיית הכהן בלחם היא רק אחד שחיטת הכבשים, ואם כן הרי שחיטה ודאי זוקקת, ומעכבים זה את זה, והיאך נחלקו רבי עקיבא ובן ננס אם כבשים מעכבים או הלחם מעכב בדרשה של פסוק זה? אלא מאי אית לך למימרא ליישב שיטתך, בהכרח, כי האמור "יהיו לכהן" נאמר על שם העתיד להינתן. שאין הכתוב מדבר על הנתינה בפועל אלא מעיקרא קאי, קודם שחיטה, ומאי "קדש יהיו לה' לכהן" שהוא אמר - דבר שסופו להנתן לכהן, לכשישחט! ואם כן, הכא נמי לדברי, שתנופה עושה זיקה, מתפרש "יהיו לכהן" שבסוף הפסוק - דבר שסופו [לאחר כל המעשים] להינתן לכהן. אמנם, עתה מדבר קודם תנופה, ובזה נחלקו רבי עקיבא ובן ננס אם הכבשים מעכבים את הלחם או הלחם את הכבשים, כיון שעדיין לא הוזקקו, בתנופה, זה לזה ^[8].

ומקשינן על דברי רבי יוחנן: וכי שחיטה עושה זיקה? ורמינהי סתירה לכך מברייתא בענין לחמי תודה, שבקרבן תודה יש ארבעים לחמים המתקדשים בשחיטת הזבח, ולחם שנחסר ממנו על ידי שנפרס פסול. ושם שנינו: עד שלא שחטה לתודה נפרס אפילו אחד מלחמה, ונפסל כל הלחם, יביא לחם אחר, ושוחט עליו את הזבח.

ואם מששחטה נפרס לחמה, לאחר השחיטה, ושוב אי אפשר להביא לחם אחר ולקדשו בשחיטה, אף על פי כן הדם יזרק לשם שלמים ולא לשם תודה והבשר יאכל כדין שלמים, והקרבן אינו נפסל אלא שאינו מקיים חובתו לקרבן תודה, וידי נדרו לא יצא, שנדרו הוא תודה, והלחם עצמו פסול ^[9].

ואם נזרק הדם של התודה ולאחר מכן נפרס הלחם ואינו ראוי לתרום ממנו, תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן והנקראים "תרומת לחמי תודה" מן השלם, [שלא נפסלו הלחמים, כיון שבשעה שזרק הדם היו כל הלחמים בשלמות], ולכן, יתרום מלחם שלם גם על הפרוס, אבל לא יתרום מן הפרוס, שכתוב גבי תודה: "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'", ודרשו: "אחד", שלא יטול פרוס אלא שלם.

והוא הדין לענין אם נפסל הלחם ביציאה מחומת ירושלים לאחר שנתקדש, משום "יוצא".

שאם עד שלא שחטה לתודה, שעדיין לא נתקדש הלחם בקדושת קרבן, יצא לחמה מחוץ לחומת העיר לא נפסל. ומכניסה בחזרה לפנים, ושוחט את התודה על לחם זה עצמו, שכל זמן שאינו קדוש בשחיטה אינו נפסל ביוצא.

אולם, אם מששחטה יצא לחמה, לאחר שכבר נתקדש בשחיטת התודה, ונפסל ביציאתו, ויש כאן תודה ללא לחם, הרי הדם יזרק לשם שלמים והבשר יאכל בתורת שלמים, שהקרבן אמנם כשר אך ידי נדרו להביא תודה ולחמה לא יצא, והלחם עצמו פסול!

ואם כבר נזרק הדם, והלחם שיצא אסור באכילה, הרי לאחר הזריקה תורם תרומת לחמי תודה ממה שבפנים, שעודנו כשר, על הלחמים הפסולים שבחוץ! שהתרומה מתייחסת לכלל ארבעים הלחמים, אלא שיכולה לחול גם כלפי לחם שיצא אל מחוץ לעיר.

אך יש חילוק בין נפרס ויוצא לבין נטמא הלחם, שאם עד שלא שחטה לתודה נטמא לחמה הרי זה כמו שאין לחם בשעת שחיטה וזריקה, ולכן מביא לחם אחר, ושוחט עליו את התודה.

ואם מששחטה לתודה נטמא לחמה, ולא ניתן להביא לחם אחר, שהרי דינו להתקדש בשחיטת התודה, אף על פי כן - הדם יזרק לשם תודה, כדלהלן, והבשר יאכל בתורת תודה. ולא זו בלבד, אלא וידי נדרו יצא! מפני שהציץ מרצה על הטמא, וכל הבא בטומאה בדיעבד הרי הוא כשר על ידי הציץ, שהוא מרצה על קרבנות טמאים, שהרי הם ככשרים, ואם כן נמצא שנשחט לשם תודה וגם נחשב שהיה ארבעים חלות לכך הרי הוא יוצא ידי נדרו.

ואם נזרק הדם ואחר כך נטמא הלחם - תורם תרומת לחמי תודה מן הלחם הטהור על הטמא! עד כאן לשון הברייתא.

ועתה מקשה הגמרא בענין שחיטה עושה זיקה.

ואי סלקא דעתך כמו שאמר רבי יוחנן בלחמי עצרת דשחיטה עושה זיקה, כמו כן יש לנו לומר בלחמי תודה ששחיטת התודה מקדשתם, ואם כן, כיון דהוזקקו זה לזה הלחם והתודה בשחיטה, יש לומר כמו בכבשי עצרת שהכבשים נדחים כשנפסל הלחם, אף בתודה נאמר כן, שאם איפסיל ליה לחם תיפסל נמי תודה ותדחה, ולא יזרק דמה כלל!?

ומשנינן: שאני תודה, דרחמנא קרייה "שלמים"! שנאמר בקרבן תודה "זבח תודת שלמיו". ולכן, אף שבהעדר לחם נפסלה מתורת תודה, הרי היא קרבה בתורת שלמים וקריבה בלא לחם, כי מה שלמים, שהוקדשו מעיקרא לשם שלמים, קרבים בלא לחם, אף תודה שהוקדשה לתודה ונפסל לחמה, קרבה בלא לחם, לשם שלמים. [אמנם, מתורת תודה נפסלה על ידי שנפסל לחמה]. אבל כבשי עצרת בלי לחמים אינם קרואים "שלמים". ^[10]

אמר רבי ירמיה: אם תמצא לומר כצד הספק שלמעלה, שתנופה עושה זיקה, אם כן, כאשר אבד הלחם אחר התנופה -

הערות

^[7] השפת אמת הקשה מהו לשון הגמרא שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה הרי אם רוצה להביא לחם אחר לרבי עקיבא או כבשים אחרים לבן ננס הרי יכול להביא, ואם כן איך אפשר לומר שכולם מודים שהוזקקו זה לזה הרי זה עדיין מחלוקת לגבי כבשים או לחם אחר. וחידש השפת אמת, שבאמת אם הפריש כבשים ולחם כאחת אם ירצה עתה להביא לחם אחר לחוד לרבי עקיבא או כבשים אחרים לבן ננס לא יוכל להביא, כיון שכבר נקבע שיש לו כבשים ולחם כאחת, ולכך מבואר שכולם מודים שמעכבין ואינו יכול להביא רק אחד מהם, והוסיף שזה צ"ע. הקרן אורה, ביאר דברי הגמרא שהוזקקו זה לזה אין זה רק לגבי זה שעכשיו צריך להקריבם כאחת, דהיינו שאף למי שסובר שקרב לחם לחוד כאן חובה להקריבו יחד, וכן למי שסובר כבשים לחוד כאן חובה להקריבם יחד, אלא שזה נהיה קרבן אחד ממש, וכמו שמבואר בהמשך הסוגיא שכשאבדו הכבשים אבד הלחם, דהיינו שכל אחד נדחה במה שהשני נפסל וזה מטעם שהם נהיו לקרבן אחד. והקשה הקרן אורה, שאם מבואר שלרבי יוחנן יש צד שתנופה גם עושה זיקה אם כן למה היה צריך לומר שחיטה עושה זיקה הרי כבר בתנופה חל הזיקה. ותירץ הקרן אורה, שהרי מבואר לקמן שתנופה אינה מעכבת, דהיינו שאם לא הניף כלל הרי הקרבן כשר, ואם כן בזה חידש רבי יוחנן שאף באופן שלא הניף אלא שחט בלא תנופה בזה גם הדין ששחיטה עושה זיקה.

^[8] עיקר דין תנופה בשתי הלחם מבואר במשנה לקמן [דף סא.] שהיו מניפין הלחם עם הכבשים, ורש"י פרש שם שהיו מניפים הלחם עם הכבשים מחיים, וכן היו מניפים הלחם לאחר שחיטה דהיינו עם החזה ושוק, דהיינו שהיה שתי תנופות בלחם, אולם ברמב"ם מבואר שהתנופה של הלחם היה רק לאחר שחיטה ולא היה רק תנופה אחת בלחם. והגרי"ז בספרו ביאר שיסוד המחלוקת בין רש"י לתוספות הוא על פי מה שיש לחקור בעיקר דין תנופה של כבשי עצרת לאחר שחיטה, האם דין התנופה הוא כמו כל תנופה של שלמים, או שהוא דין מיוחד מצד הקרבן כבשי עצרת שהוא טעון תנופה. וביאר הגרי"ז שבזה נחלקו רש"י והרמב"ם, שלרש"י הדין תנופה לאחר שחיטה הוא ככל תנופת שלמים, וכיון שהוא לא מדין הקרבן של כבשי עצרת לא שייך בזה תנופה עם הלחם ולכך מוכח שאף מחיים היה תנופה עם הלחם, שתנופה מחיים היא עיקר התנופה של כבשי עצרת, אולם הרמב"ם סובר שדין התנופה לאחר שחיטה הוא דין מצד דין כבשי עצרת ולכך שייך לקיים אף לאחר שחיטה דין תנופה של הלחם וממילא אין הכרח שאף מחיים היה תנופה עם הלחם, כיון שאף בתנופה שלאחר שחיטה מתקיים דין תנופה דשתי הלחם. והקשה הגרי"ז, לדעת הרמב"ם שלא היה כלל תנופה מחיים אם כן קשה לדבריו מה שמבואר בסוגייתנו שתנופה עושה זיקה, והיינו התנופה שמחיים שקודם שחיטה, והרי לדעת הרמב"ם דין תנופה של הלחם הוא לאחר שחיטה ואם כן איך שייך שהוא יעשה זיקה אם לא צריך כלל תנופה. ותירץ הגרי"ז, כי מה שסובר הרמב"ם שאין תנופה מחיים בלחם אין זה משום שלא מועיל תנופה מחיים, אלא שסובר הרמב"ם שבלחם לא שייך כלל שתי תנופות, ובזה הוא שחולק על רש"י שיש תנופה מחיים ולאחר שחיטה, אולם לדעת הרמב"ם לא שייך קיום שתי תנופות בלחם, וכיון שכן הוא אף לדעת הרמב"ם אם יניף מחיים יתקיים בזה דין תנופה רק דעיקר מצותו הוא לאחר שחיטה, וכל שהניף מחיים לא יצטרך להניף שוב, ואם כן מה שמבואר בסוגייתנו שתנופה עושה זיקה היינו אם קיים תנופה מחיים שנתבאר שאף לדעת הרמב"ם תנופה היא.

^[9] במה שמבואר שבשחטו ונפרס לחמה הדם יזרק וידי נדרו לא יצא כתב רש"י דיזרק לשם שלמים, דהיינו רק לשם שלמים יכול לזורקו ולא לשם תודה, והטעם בזה שסבר רש"י שאינו יכול לזרוק לשם תודה כיון שתודה בלי לחם פסולה. ורעק"א [בגליון הרמב"ם] הביא דברי הר"י אלפנדרי שלדעת רש"י שהוא זורק לשם שלמים הרי הבשר נהיה כדין בשר שלמים, שדינו שהוא נאכל לשני ימים ולילה אחד, ואין דינו כתודה שהוא נאכל ליום ולילה כיון שבזה ששוחטו לשם שלמים הרי הוא נעקר להיות כשלמים. ובקרן אורה ובחזו"א, הוכיחו מדברי הרמב"ם שכתב וסתם הדם יזרק ולא פרט לשם שלמים, שהוא חולק על רש"י וסובר שהוא זורק את זה לשם תודה, וביאר הקרן אורה שסובר הרמב"ם שאף תודה ללא לחם כשרה, ומה שלא יצא ידי נדרו היינו משום שהרי הביא תודה בלי לחם, והוכיח הקרן אורה כדבריו מדברי הגמרא לקמן [פא ב] שמותר תודה קריבה בלא לחם אם כן מבואר ששייך תודה בלא לחם ולכך סבר הרמב"ם שאף בנפרס ויצא יקרב לשם תודה. ולדעת הרמב"ם מה שהוא לא יוצא ידי נדרו אין זה מטעם שקרב לשם שלמים, אלא שלא היה תודה עם ארבעים חלות לכך אינו יוצא ידי חובת תודה.

^[10] ועיין תוספות ורבנו גרשום שכתבו, שאף על פי שכבשי עצרת קרואים שלמים, מכל מקום, יש לחלק ביניהם.

שאם כבר הוזקקו (נוצרה זיקה) בין זה לזה שהובאו שניהם יחד, ואחר כך אבד אחד מהם, הלחם או הכבשים — שמעכבין הם זה את זה, ושוב אי אפשר להקריב את זה שנותר, שנדחה מהקרבה אחר שאבד חבירו. ומסביר ר' יוחנן: איזה מעבודות הקרבן הוא הקובע את הזיקה שלהן? השחיטה, שאם היה לחם בשעת השחיטה — התקדשו בכך שניהם כאחד. ומעתה אם אבד אחד מהם — אף חבירו הריהו כאבוד, וילך לבית השריפה.

א ועוד בענין זה של זיקת הלחם והכבשים מביאים מה שאמר עולא כי בעו [שאלו, עוררו בעיה] חכמים במערבא [בארץ ישראל]: האם התנופה הנעשית בכבשים קודם שחיטתם ובלחם עושה זיקה בין הלחם והכבשים, ואם אבד אחד מהם נפסל חבירו בכך, או מעשה התנופה עצמו עדיין אינו עושה זיקה ביניהם?

ומקשים: מה בעיה היא זו, פשוט ליה [פתור אותה] מדברי ר' יוחנן, שכן אמר ר' יוחנן כי השחיטה עושה זיקה בין הלחם והכבשים, ומכלל הדברים אתה למד כי מעשה התנופה הקודם לשחיטה אינו עושה זיקה!

ודוחים: מדברי ר' יוחנן אי אפשר לפתור את הבעיה, שכן בדבריו אלה של ר' יוחנן גופא קא מיבעיא ליה [עצמו נשאלה להם], שבכך הסתפקו: האם מיפשט פשיטא ליה [היה פשוט לו] לר' יוחנן שרק מעשה השחיטה הוא העושה את הזיקה שבין הלחם והכבשים, ואילו מעשה התנופה הקודם לו אינו עושה זיקה. ומשום כך הזכיר ר' יוחנן בדבריו דווקא את מעשה השחיטה כמי שעושה זיקה. או דלמא [שמא] במעשה השחיטה פשיטא ליה [היה פשוט לו] שעושה זיקה, ואילו בענין מעשה התנופה מספקא ליה [היה מסופק לו], ולכך הזכיר בדבריו דווקא את השחיטה, שרק בה יש ודאות לענין הזיקה. ומסכמים כי לא נפתרה בעיה זו, ולכך תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר ליה [לו] ר' יהודה בר חנינא לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: והא כי כתיב [והרי כאשר נאמר] הכתוב בכבשים ובלחם "קדש יהיו לה' לכהן" — בתר [אחר] התנופה כתיב [נאמר] הדבר, ובכל זאת פליגי [נחלקו] בן ננס ור' עקיבא מי הוא זה המעכב את חבירו, הרי שאין התנופה יוצרת זיקה בין שניהם!

השיב לו רב הונא בנו של רב יהושע לר' יהודה בר חנינא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שמתוך שהפסוק מדבר אחר התנופה ראיה לכך שאין התנופה יוצרת זיקה בין שניהם, אלא השחיטה היא היוצרת זיקה זו, האם הפסוק הזה מדבר דווקא בתר [אחר] תנופה ולא בתר [אחר] שחיטה?! והרי נאמר בו שניתנים הם לכהן, ואין נתינה זו אלא לאחר שחיטה, וכיצד אם כן נחלקו בן ננס ור' עקיבא בכתוב זה?

אלא על כרחך מאי אית לך למימרא [מה יש לך לומר] בפירוש הכתוב "יהיו לה' לכהן", כי מעיקרא קאי [מתחילה, לראשיתו של הדבר הוא עומד], ובשלב הקודם לשחיטה, ומאי [ומה פירוש] "קדש יהיו לה' לכהן"? דבר שסופו להינתן לכהן. הכא נמי [כאן גם כן] יתכן לומר שבשלב הקודם אף לתנופה הכתוב מדבר, וכוונתו לומר: דבר שסופו להינתן לכהן. ונותרה איפוא המסקנה כי בעיה בלתי פתורה היא האם אף התנופה יוצרת זיקה בין הלחם והכבשים.

ב למעלה הובאו דבריו של ר' יוחנן כי השחיטה עושה זיקה בין הלחם והכבשים. ושואלים על כך: והאם השחטה עושה זיקה? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא בדינם של לחמי התודה (הלחמים הבאים עם קרבן התודה), שאם עד שלא (בטרם) שחטה לבהמת קרבן התודה נפרס (נחתך) אחד מלחמה ונפסלו בכך כל לחמי התודה — יביא לחם אחר ושוחט את בהמת התודה.

ואולם אם מש כבר שחטה נפרס לחמה, ומעתה שוב אין אפשרות להביא לחמים אחרים תחת לחם זה (שהרי כבר נשחט הקרבן, ואין הלחמים מתקדשים אלא בשחיטתו של הקרבן) — הדם יזרק על המזבח, והבשר יאכל, ואולם ידי נדרו לא יצא, והלחם פסול.

ואם נפרס הלחם לאחר שכבר נזרק הדם על המזבח, והרי לא נפסלו הלחמים בכך (שכן נפרס הלחם לאחר שכבר התקדש בשחיטה ונזרק הדם כדינו) — הריהו תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן מן הלחם השלם ולא מן הלחם הפרוס, ותרומת ארבעת הלחמים הללו היא על כל הלחם, על השלם ועל הפרוס שבהם.

ובדומה לשלושת האופנים הללו בלחם שנפרס, כן הוא בלחם שיצא אל מחוץ לחומת העיר ירושלים: שאם עד שלא שחטה לבהמת הקרבן יצא לחמה אל מחוץ לחומה — לא נפסל בכך הלחם (שהרי טרם התקדש), ולכך מכניסה חזרה פנימה, ושוחט את בהמת הקרבן.

ואם מששחטה יצא לחמה אל מחוץ לחומת ירושלים, ונפסל בכך הלחם — הדם יזרק על המזבח, והבשר יאכל, ואולם ידי נדרו לא יצא, והלחם פסול. ואם יצא חלק מהלחם אל מחוץ לחומת ירושלים רק לאחר שכבר נזרק הדם על המזבח, ונאסר בכך הלחם היוצא לאכילה — תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן ממה שנמצא עדיין בפנים ומותר באכילה, ומתייחסת נתינה זו אף על הלחמים שבחוץ.

וכמו כן בדומה לשלושת האופנים הללו בפריסת וביציאת הלחם, כן הוא בטומאת הלחם, שאם עד שלא שחטה נטמא לחמה — מביא לחם אחר, ושוחט את בהמת הקרבן. ואם מששחטה נטמא לחמה — הדם יזרק, והבשר יאכל, ואף ידי נדרו יצא בכך, וטעם הדבר: לפי שהציץ מרצה על הטמא, אבל הלחם עצמו שנטמא הריהו פסול, שאמנם הציץ מרצה אבל אינו עושה אותו טהור.

ואם נטמא הלחם לאחר שכבר נזרק הדם — תורם את ארבעת הלחמים הניתנים לכהן מן הלחם הטהור ומתייחסת נתינה זו אף על הלחם הטמא. ומעתה יש לשאול:

אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר ששחיטה עושה זיקה בין הזבח והכבשים (ובדומה לכך, בין קרבן התודה ולחמיו), ולכך אם אבד האחד — אף חבירו נפסל, ועובר לבית השריפה. אם כן, נאמר כך גם בדינם של קרבן התודה ולחמיו, שכיון שכבר הוזקקו זה לזה הקרבן ולחמיו בשחיטה, אם כן כאשר איפסיל ליה [נפסל לו] הלחם (שנפרס או שיצא או שנטמא) לאחר השחיטה — תיפסל נמי [גם כן] התודה עמו, שהרי הוזקקו זה לזה ולא ייזרק דמה ואף בשרה לא ייאכל. ואילו בברייתא שנינו שאין הקרבן נפסל!

ומשיבים: אין להקשות מדין התודה, שכן שאני [שונה] הוא קרבן התודה, דרחמנא קרייה [שהתורה קוראת לו] "שלמים" ("זבח תודת שלמיו". ויקרא ז, יג), לומר שדין התודה כדין השלמים: מה שלמים קרבים בלא לחם, אף תודה יש והיא קרבה גם בלא לחם, שאינה נפסלת להקרבה אם נפסל לחמה.

ג ועוד באותו ענין, אמר ר' ירמיה: אם תמצא לומר בפתרון הבעיה של חכמי ארץ ישראל, כי אכן התנופה עושה זיקה בין הלחם והכבשים, הרי אם כן אם אבד הלחם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that if they became bound to each other and then one of them became lost, that the lost item prevents fulfillment of the mitzva with the other, i.e., the remaining item is unfit and must be burned. Rabbi Yoḥanan clarifies: And what is it that establishes their bond? It is the slaughter of the sheep. If the loaves existed at the time of the slaughter, then the loaves and sheep are sanctified as one unit. Consequently, if one of them is lost, the other is unfit and must be burned.

With regard to the establishment of the bond between the loaves and the sheep, Ulla said that the Sages in the West, Eretz Yisrael, raise a dilemma: Does waving of the sheep and loaves before the sheep are slaughtered establish a bond between the sheep and the loaves, such that if one is lost the other becomes unfit, or does it not establish a bond between them?

The Gemara asks: Why is there a dilemma about this issue? Resolve it from the statement of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan says that slaughter of the sheep establishes a bond between sheep and the loaves. On can conclude by inference that waving, which precedes the slaughter, does not establish a bond between them.

The Gemara answers: It is with regard to the statement of Rabbi Yoḥanan itself that Ulla raises the dilemma: Is it obvious to Rabbi Yoḥanan that slaughter establishes a bond between them but waving does not establish a bond between them? Or perhaps it is obvious to him that slaughter establishes a bond between them, but he is uncertain as to whether or not waving establishes a bond between them. According to the second possibility, the reason that he mentioned slaughter is that he was certain about it. The Gemara notes that the question shall stand unresolved.

Rabbi Yehuda bar Ḥanina said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: But when it is written: “They shall be holy to the Lord for the priest” (Leviticus 23:20), it is written immediately after the verse mentions waving, and nevertheless Rabbi Shimon ben Nannas and Rabbi Akiva disagree, based on this phrase, about whether the loaves can be brought without the sheep or the sheep can be sacrificed without the loaves. This indicates that the waving does not establish a bond between these two items.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, replied to Rabbi Yehuda bar Ḥanina: And according to your reasoning that one can infer the halakha based upon the placement of the phrase: “They shall be holy to the Lord for the priest,” is this phrase referring to the time after waving but not after the slaughter of the sheep? After all, the verse speaks of giving them to the priest, which is done after the sheep have been slaughtered. How then did Rabbi Shimon ben Nannas and Rabbi Akiva disagree concerning this verse?

Rather, what do you have to say concerning this verse? It must be referring to a time before the slaughter, and what is meant by: “They shall be holy to the Lord for the priest”? It means an item that is ultimately given to the priest. Here too, one can explain that the verse is referring to a time before the waving, and it means an item that is ultimately given to the priest. The issue of whether or not waving establishes a bond between the sheep and loaves therefore remains an open question.

The Gemara asks: But is it so that slaughter establishes a bond between them? And the Gemara raises a contradiction to this from a baraita concerning a thanks offering, which consists of an animal offering accompanied by forty loaves. The baraita states: If one of its accompanying loaves broke before he slaughtered the thanks offering, he should bring another loaf and slaughter the thanks offering.

But if one of its accompanying loaves broke once he slaughtered the thanks offering, it is not possible to bring another loaf because the loaves of a thanks offering are sanctified through the slaughter of the animal, which has already taken place. Consequently, the blood should be sprinkled on the altar and the meat should be eaten, but he has not fulfilled his vow to bring a thanks offering, and the loaves are all unfit.

If one of its accompanying loaves broke after the blood was sprinkled on the altar, the loaves are not deemed unfit and the individual has fulfilled his vow to bring a thanks offering. He separates the four loaves for the priest from the whole loaves for the broken loaf. The priest receives whole loaves and not the broken one.

The baraita continues: If one of its accompanying loaves left the confines of the walls of Jerusalem before he slaughtered the thanks offering, it is not unfit because the loaves were not yet sanctified by the slaughter. Therefore, he brings it back into the city and slaughters the thanks offering.

If one of its accompanying loaves left the confines of the walls of Jerusalem once he slaughtered the thanks offering, the loaves are rendered unfit. Consequently, the blood should be sprinkled on the altar and the meat should be eaten, but he has not fulfilled his vow to bring a thanks offering and the loaves are all unfit. If one of the loaves left the confines of the walls of Jerusalem after the blood was sprinkled on the altar, the remainder of the offering is fit, and he separates the four loaves for the priest from the ones that remained inside the city for the loaf that went outside the walls of the city.

The baraita continues: If one of its accompanying loaves became impure before he slaughtered the thanks offering, he brings another loaf and slaughters the thanks offering. But if one of its accompanying loaves became impure once he slaughtered the thanks offering, then the blood should be sprinkled on the altar and the meat should be eaten, and he has fulfilled his vow to bring a thanks offering. This is due to the fact that the frontplate effects acceptance of offerings that are impure. Nevertheless, the loaf that became impure is unfit, as the frontplate effects acceptance of the offering but does not render impure items pure.

The baraita concludes: If one of its accompanying loaves became impure after the blood was sprinkled on the altar, he separates the four loaves that are given to the priest from the loaves that remained pure for the impure loaf.

The Gemara comes to its question: If it enters your mind to say that slaughter establishes a bond between the sheep and the two loaves of Shavuot, and similarly between the animal offering and the loaves of a thanks offering, then in the cases where a loaf became unfit after the animal was slaughtered but before the blood was sprinkled, since the animal and the loaves bonded with each other through the slaughtering, once the loaf became unfit, the thanks offering should also become unfit. Consequently, the blood of the offering should not be sprinkled on the altar and the meat should not be eaten, contrary to what is stated in the baraita.

The Gemara answers: The thanks offering is different, as the Merciful One called it a peace offering, as the verse states: “The sacrifice of his peace offerings for thanksgiving” (Leviticus 7:13). Consequently, just as a peace offering is sacrificed without loaves, so too a thanks offering can be sacrificed without loaves.

§ Rabbi Yirmeya says: If you say that waving establishes a bond between the loaves and the sheep, then in a case where the loaves were lost after the waving,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שאם הוזקקו זה לזה שאם נשחטו הכבשים^א)אולי צ"ל שאם נשחטו הכבשים ואח"כ אבד הלחם אבדו הכבשים. לשם הלחם:

תנופה קודם שחיטה עושה זיקה אי לא:

א"ל רב יהודה אמאי מספקא לי' בתנופה אי עושה [זיקה] והכתיב קדש יהיו לה' לכהן בתר תנופה כתיב דרישיה דקרא כתיב והניף אותם. ופליגי בן ננס ור' עקיבא ואי סלקא דעתך דתנופה עושה זיקה אמאי פליגי. אלא מדפליגי ש"מ דפשיטא להו דתנופה אינה עושה זיקה ומשום הכי פליגי:

ולטעמיך הא בתר שחיטה נמי כתי' יהיו לה' לכהן שכבר נשחט וראוי לכהן מי נימא נמי דבתר שחיטה פליגי הא"ר יוחנן הכל מודים אלא מאי אית לך למימר מעיקרא קאי כלומר האי קרא לאו בתר שחיטה כתי' אלא קודם שחיטה ומאי קדש לה' לכהן דבר שסופו לכהן לאחר שנשחט:

הכא נמי לא תימא דבתר תנופה כתיב אלא קודם תנופה וקודם תנופה פליגי הילכך אכתי מספקא אי תנופה עושה זיקה אי לא:

עד שלא שחטה נפרס לחמה של תודה:

הדם יזרק שלא לשם תודה אלא לשם שלמים. והבשר יאכל שלא לשם תודה והלחם פסול משום דשחיטת הזבח מקדש הלחם משום הכי אינו מביא לחם אחר מאחר שנשחט אלא הלחם פסול:

נזרק הדם ואח"כ נפרס הואיל וזריקה מתרת ובשעת זריקה היה שלם כשר הוא הלחם אבל תורם מן השלם על הפרוס היינו תורם דמארבעים חלות היה תורם ד' אחת מכל מין דכתיב והקריב ממנו אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן תרומה לה' יוצא דינו כנפרס:

אבל נטמא לחמה יש לו דין אחר:

הדם יזרק לשום תודה והבשר יאכל לשום תודה וידי נדרו יצא דציץ מרצה על אכילות ואין מרצה על יוצא:

שאני תודה דרחמנא קריה שלמים דכתיב וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו משום הכין הדם יזרק לשם שלמים כי נטמא הלחם. ואי אמרת הואיל וכן הוא כבשי עצרת שהזקיקו עם הלחם בשחיטה אמאי מעכבי הלחם הא איקרו שלמים דכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים^ב)עי' תוס' ד"ה דרחמנא: הא לא קשיא זבח שלמים איקרו ולא דבר אחר אבל הכא איקרי תודה ואיקרי זבח שלמים:

והלחם פסול, ופ"ה דלא ידענא אמאי הלחם פסול דכיון דהזריקה כשרה והלחם טהור אמאי נפסל, ונראה בעיני דגרסי' וידי נדרו לא יצא דהאי תנא סבר דאין הציץ מרצה על אכילות, ואני מגמגם. ל"ת, ונ"ל דלפי מאי דגריס וידי נדרו לא יצא דצריך לפרש ג"כ הדם יזרק לשם שלמים כמו הנך דלעיל דכיון דידי נדרו לא יצא הרי אינה תודה ולכך סיימו דשאני מגמג' דר"ל דמאח' דאין חילוק בהני תלתא דיצא ודנטמאה ודנפרסה אם קודם שחיטה אירע הפסול יביא לחם אחר או אותו לחם אם יצא ואם לאחר שחיט' אירע הפסול הבשר יאכל כדין שלמים וידי נדרו לא יצא והלחם פסול ואם נפסל לאחר זריקה תורם מן הכשר על הפסול א"כ אמאי עביד מנייהו תלתא בבי ליערבינהו וליתנינהו בחדא בבא כדפרשי' אך אי גרסי' וידי נדרו יצא בנטמא לכך הוצרך לחלקם מפני שדינם חלוק דבנטמא ידי נדרו יצא ובהנך קמאי לא יצא ולכך הוצרך לחלקם:

[רש"י ד"ה נפרס. שהיא מנחה כתודה (צ"ק) וכתיב בה הוא ק"ק הוא שאם כו'. כצ"ל. עי' לעיל (יב ב) ולחנם נמחק בגליון מצ"ק] :

רש"י ד"ה הדם יזרק לשם שלמים. עיין לקמן דף מז ע"ב תוד"ה והרי תודה:

(מו א) מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק וכו' וידי נדרו יצא וכו' והלחם פסול.—פי' אף שהציץ מרצה על אכילות - היינו דוקא לענין שיצא ידי נדרו, כאילו כל הלחם טהור; אבל הלחם עצמו אפי' הטהור נפסל, מאחר שנטמא מקצתו לפני זריקה. ובזה מתיישבת תמיהת התוס' כאן. ועי' בתוספתא ספ"ח, שהנוסח שם: "וידי נדרו לא יצא", וכדעת התוס'.

רש״י ד״ה מעיקרא קודם שחיטה הס"ד:

ד״ה נפרס לחמה כו' שהיא מנחה כתודה וכתיב בה הוא שאם נפרסה אחד מחלותיה כולן פסולות הס״ד וכצ״ל:

ד"ה תורם ממה כו' כל יוצא דתודה לאו כו' כצ"ל:

תוס׳ ד"ה ואיזו היא זיקה כו' ולראב״ש נהי דאם אבד כו' כצ״ל. וכ״ה בס״י ומ״ו הב״ז גורס תיבת קשה דתוס׳ הקשו לראב"ש ולא ידעתי למה ולענ״ד דגירס׳ זו יותר ניחא דבלשון ניחותא כתבו דסוגי׳ זו אתיא כר׳ ולא כראב״ש ועיי׳ לקמן בתוס׳:

בא״ד הא איתא ליה פדיון כדפריך בפ״ק דפסחים כו' כצ״ל:

בא"ד מהן ומניפן והשאר כו' כצ״ל:

בא"ד דאיכא תנופה בכולהו ומשמע התם כו' כצ״ל. פירוש תנופה מחיים ועדיין לא מסיק דהתם לא אלימא תנופה שאינה ראויה אלא לשתי חלות מ״ה פודין כמו שכתבו לקמן:

בא״ד ונאכלין בחוץ וצ"ע הא דאיפליגי אביי כו׳ כצ״ל:

בא"ד קדוש ואינו גמור רבא אמר קדוש ואינו ניתר כו' כצ״ל:

{צאן קדשים: בא"ד} וא״כ מאי אבד הלחם כו'. פירוש השתא לא אתי סוגי׳ דהכא אפי׳ כר׳:

בא"ד דפשיטא דאינו חזו לזבח אחר מ"ש כו' כצ״ל:

בא"ד ותימא הוא כו'. פירוש למה פקעה קדושת תנור כיון דתפיס פדיונו ולא הוקבעו לאותן כבשים למה אינו חזו לזבח אחר:

בא"ד אליבא דאביי דלרבי אלעזר כו׳ כצ״ל:

בא"ד ולאו מטעמיה דהכא פליג עליה כו׳ כצ"ל. פי׳ דראב״ש לא פליג אר׳ מטעמיה אי תנור מקדש אי לא דעיקר פלוגתא דלר׳ שחיטה לחוד מקדש ולראב"ש שחיטה וזריקה דוקא:

בא״ד דאי תנופה עושה זיקה אבדו הכבשים אבד הלחם כו' כצ״ל:

בא"ד לראב״ש דמי ואית להם פדיון כו' כצ״ל:

בא״ד וערבה למ״ד דיש שיעור למים כו' כצ"ל:

בא"ד מודה הכא דתנופה קבעה כו׳ כצ״ל:

בא״ד כלומר וכ"ש שאסורין כו'. פי' דאינו קאמר לראב"ש דזריקה היא מקדשה וכיון שזרק שלא לשמן יהא הלחם מותר באכילה הא התם הוי התנופה חשיבא ומודה ר״א דתנופה קבעה אלא דפריך לראב"ש הלחם אסור:

בא"ד דהתם הוי תנופה וכדפרש"י כו׳ כצ״ל:

בא"ד דפריק להו קודם זריקה מיגו דחזו לקרבן כו' כצ״ל. פירוש לפרש״י משמע דוקא קודם זריקה מצי למפרק אבל לא לאחר זריקה קשה אמאי כיון שאינה ראויה אלא לשתי חלות לא אלימא האי תנופה ושחיטה וזריקה לאקבועי לכ"ע מ"ה כתבו מיגו דחזו לקרבן כו'. פירוש מ"ה פרש"י דפריק להו קודם זריקה דאי בעי מיניף דכבשי עצרת טעונין תנופה מחיים ולאחר שחיטה כדאמרן לקמן דס"א ע"ב והאי תנופה אלימא למיתפס פדיונן ומ"ו הב״ז מפרש דהאי ובקונטרס פי׳ קאי לתרץ התימא דלעיל ונכנס בדוחק שלא לצורך וכאשר כתבתי ברור ונכון הוא:

ד״ה נפרס לחמה כו'׳ בפ"ק די״ב ע״ב דלמ״ד זריקה כו' כצ״ל. פי׳ והכא משמע דכולן שווי׳ אבל דבריהם אינם מובנים לי דהא סוגיא דהכא אתי׳ כר״א דאמר אין זריקה מועלת ליוצא כמו שכתבו תוספת לקמן ומ"ה הלחם כולו פסול ומכ"ש בנפרסה ורבא קאמר אליבא דר״ע דזריקה מועלת ליוצא דמודה בחסרים דאין זריקה מועלת:

ד"ה מששחטה ניטמא כו׳ ועוד דהוה ליה למיתני כו'. ודבריהם אינם מובנים לי כיון דקתני וידי נדרו יצא ע״כ הלחם פסול דקתני היינו אותו שיצא ולא כולו ותורם מן הטהור על הטמא ומ״ה יצא ותו לא צריך למיתני תורם מן הטהור כו':

בא״ד והא הכא קתני מששחטה כו'. פי׳ מדקתני ביצא דידי נדרו לא יצא דמשמע דאין זריקה מועלת ליוצא ובנטמא קתני נמי דידי נדרו לא יצא והלחם כולו פסול אפי׳ על מה שבפנים ולא מהני ריצוי הציץ על מה שבפנים:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ יצא לחמה מכניסן ושוחט וכו׳ כצ״ל וכפירש״י ז"ל דכל זמן שאינו קדוש בשחיטה אינו נפסל ביוצא וכן כתבו התו׳ ז"ל ד״ה ואיזהו זיקה וכו׳ דקדוש׳ כלי אינו מועיל לאיפסולי ביוצא ומכאן תימא להרמב"ם ז״ל בפי״ב מהל׳ פסולי המוקדשין דין י״ד שכתב נפרס לחמה או נטמא או יצא עד שלא נשחטה התודה מביא לחם אחר ושוח׳ וכו׳ שעשה דין יצא כדין נפרס ונטמא ולא חילק ביניהם וצ״ע:

שם נטמא לחמה וכו׳ וידי נדרו יצא והלחם פסול וכו׳ כצ״ל ונמחק שהציץ וכו׳ כן נראה מהתוס׳ ז"ל:

רש״י בד"ה בלא לחם וכו׳ עם לחמה אינו קרוי שלמים כצ״ל וכן מצאתי בדפוס חדש ור״ל כשהזכיר הכתוב כבשי עצרת עם הלחם לא קראם בשם שלמים כמו שקרא לתודה גם עם הלחם בשם שלמים להורות בא שאם שחטן עם הלחם ואבד הלחם אבדו הכבשים כיון שהיה הלחם עמהם בשעת שחיטה שוב אין להם דין שלמים ולא יקרבו עוד מה שאין כן בתודה שהכתוב קראה שלמים אפי׳ בהיותה עם הלחם להורות שדין שלמים יש לה ואף אם נפסל הלחם לא תפסל התודה וק״ל:

תוס׳ בד"ה נפרס לחמה וכו׳ וכולהו צריכי ר״ל דאי אשמועינן נפרס לחמה הוה אמינא התם הדם יזרק משום דאיתיה בפנים אבל יוצא דליתיה בפנים אימא לא ואי אשמעינן יוצא ה״א ה"מ יוצא דאיתיה בעיניה ופסולו מחמת דבר אחר אבל נפרס דפסולין דגופיה הוא אימא לא קמ״ל וקתני נטמא לאשמעינן דאף ידי נדרו יצא ולמאי דגרסי התוס׳ וידי נדרו לא יצא בא לאשמעי׳ שלא תאמר דבנטמא אף ידי נדרו יצא מפני שהציץ מרצה על הטמא קמ"ל דלא יצא דאין הציץ מרצה וק״ל:

בא״ד וצ"ע וכו׳ דלמ"ד אין זריקה מועלת וכו׳ כצ״ל נ"ל ור"ל דלעיל דף י״ב בעי רבא למימר דאפי׳ לר״א דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דליתיה בפנים אבל חסרון דאיתיה בפנים מהניא ליה והאי ברייתא דקתני גבי יוצא דידי נדרו לא יצא והלחם פסול אלמא דס"ל דאין זריקה מועל׳ ליוצא כר״א וגבי נפרס נמי קתני הכי והיכי קאמר רבא דבחסרון מודה דזריקה מועלת וק״ל ובזה ניחא דל״ק מ"ש בס׳ צ״ק ע"ש:

בד"ה מששחטה וכו׳ דלשון פסול משמע וכו׳ מדברי הרמב״ם ז"ל בפ' י"ב מהל׳ פסולי המוקדשין דין י״ד נראה דמפרש דהאי ברייתא דקתני נטמא לחמה וכו׳ הלחם פסול וכן גבי יוצא איירי בשנטמא כל הלחם או יצא כל הלחם משום דהוא ז"ל כתב שם שאם יצאת חלה או נטמאת שאר החלות כשרות משום דהוא ז"ל אזיל לשיטתיה דפסק דהציץ מרצה על הטמא ועל היוצא ואח״כ באותו סימן כתב האי ברייתא כצורתה ואי מפרש כפי׳ התוס׳ ז"ל דאיירי ביצא מקצת או נטמא מקצת א״כ יהיה סתיר דידיה אדידיה אלא מוכרח לומר דמפרשא ביצא כולו ונטמא כולו המדקדק בדבריו ימצא כן ודו"ק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד"ה ואיזו זיקה כו׳ ולר״א ב"ש קשה נהי כו׳ דלראב"ש נפקי כו' מספקא לן אי עושה כו' אע"ג דאיכא תנופה כו' קדוש ואינו ניתר כו׳ מאי אבד הלחם דהכא ואין לומר אבר מליקרב כו׳ (כנ"ל להגיה ור"ל דלאח׳ פדיי׳ אבד מליקרב לתודה אחרת דזה אין סברא דלמה יגרע מלח׳ אחר שלא לצרפו לתודה אם לא משום דנפדו לחולין ופקעה קדושת תנור ולא קדשי א״כ שמעת מינה דין זה שלחם שנפדה אין לצרפו לקרבן אחר מה״ט וזה דבר תימה ודו"ק נ״ל):

בא"ד. מקדש אי אפי לה כו' ונ"ל דלאביי כו' ולא נפיק לחולין (ולכך אין יכול ליקחו לקרבן אחר ק״ל) והשתא כו' ושתי הלחם נמי מנחה (אלא בע"כ אף דנפדי׳ אין להם פדיון לענין שיצא לחולין ק"ל) לקמן כו׳ אליבא דאביי דר׳ אליעזר כו׳ ולאו מטעמי׳ דהכא דפליג עליה כו׳ (ר"ל דלטעמיה דהכא דאינו קדוש בשחיטה הי׳ יכול לפדות אף לחולין) אבל כו' אינו מועיל דבר כו׳ דסבר דלר׳ כו' (ר"ל הא לראב״ש יוצ׳ לחולין אע"ג דתנור מקדש גם לראב"ש ק״ל) דלראב"ש פודין בחוץ כו׳ אף כראב״ש אי קסבר תנור מקדש ולקמ׳ איירי כו' לא אלימא ההיא כו׳ (כצ"ל) ופריך כו׳ זריקה הי׳ דמקדשא עכ"ל. כוונתם דהוי שחיט׳ ותנופה כשיר׳ ומודה ר״א דקדיש ולא פריק ותירצו דהקושיא הי׳ דפשיטא שאסורה באכילה דהא קדשה בשחיטה ותנופה וכך פי׳ הקונטרס לקמן פי׳ הקושיא ודו"ק. ונראה דה״ג בדבריהם וכדפריש' ובקונטרס פי׳ לקמן גבי כו׳ וכן הוא בש״ס דפוס קראקא. ור"ל דקאי לתרץ התימה דלעיל דדווקא לקמן שייך לומר פדיון מטעם שהוא קודם זריקה ומיגו דחזי כו׳ אלימי ליתפס פדיונה אבל לר' קודם שחיט' אחר תנופה לא שייך בי' פדיון דלא הי׳ לו קדושה כלל בתנופה לחוד שיה׳ אלים פדיונו כנ"ל ודו״ק היטב:

ד"ה מששחט׳ כו׳ ותימא דלעיל (דף כ"ח ע״ב) דייק כו׳ אין זריקה מועל׳ ליוצא ר׳ אליעזר וקסבר הציץ מרצה על אכילות והא הכא קתני מששחטה יצא כו' כנ"ל להגיה. ור"ל דלעיל דייק דבברייתא דלעיל המביא שם ס"ל כר״א מדסברת דאי' זריקה מועל' ליוצא וכדפרש"י שם ומוכיח מזה דס״ל הציץ מרצה על אכילות ע"ש והא ברייתא דהכא ג"כ מוכח דס"ל כר״א דאין זריקה מועלת ליוצא ואפ"ה מוכח לגי׳ התוספות דסברה דאין מרצה על האכילות ודו"ק נ״ל:

הגהות

גמרא שאם הוזקקו זה לזה כו׳ (מיימוני פ"ח ופי״ז מה׳ פסוה"מ) וע״ל מ״ש בזה:

מאי אית לך למימר כו׳. ורמינהו עד שלא שחטה כו' (מיימוני פי״ב מהל׳ פסוה״מ):

יצא לחמה מכניסה ושוחט כו' שלמים מה שלמים כו׳ כצ״ל:

רש"י ד״ה שחיטה כו' או לחם או כבשים כו' הכל כצ״ל והס״ד:

ד"ה תנופה כו׳ מצה הס״ד:

ד"ה ולא בתר כו׳ לאחר שחיטה הס"ד וכצ״ל:

ד״ה מעיקרא קודם כו׳ כצ"ל:

ד"ה נפרס כו' פסולות הס"ד:

ד״ה נזרק כו׳ פ׳ התודה הס"ד:

ד״ה מן השלם כו' הפרוס דתני' כו׳ הד״א:

ד"ה יצא כו׳ ירושלים הס״ד:

ד״ה הדם כו׳ שלמים הס"ד:

ד״ה תורם כו' בכל העיר הס"ד:

ד״ה הדם כו׳ בתורת תודה הס״ד:

ד״ה מידי כו׳ לענין טומאה הס"ד:

ד״ה בלא לחם כו׳ קרוי שלמים הס״ד:

תוספות ד״ה ואיזו זיקה כו׳:

בא״ד. ועוד קשה כו' לשנותן לשם זבח כו' איירי לאיפסולי ביוצא כצ״ל: וע״ל ברש״י דף מ"ז ע"א ד״ה איכא בינייהו מ״ש שם בס״ד:

ד״ה נפרס כו' יצא נטמא וכולהו כו' כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

שאם הוזקקו זה לזה. שהיו ביחד ואח''כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו: ואיזו זיקה. שלהן הקובעתן יחד: שחיטה. שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח''כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל: תנופה. כבשים היו מניפין עם הלחם מחיים בפ' כל המנחות באות מצה (לקמן סא.): ופליגי בן ננס ור' עקיבא. וש''מ דאין תנופה עושה זיקה: ולא בתר שחיטה. בתמיה הא ודאי דלכהן לא הוי אלא לאחר שחיטה: מעיקרא. קודם שחיטה: עד שלא שחטה. לתודה לחם תודה אין מתקדש אלא בשחיטתה בפרק התודה (לקמן דף עח:) דכתיב קרבנו על זבח (התודה) וגו' (ויקרא ז) מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח: נפרס לחמה. לא ידענא מנלן דמיפסל לכולהו משום דנפרסה אחת מהן ונראה בעיני דמלחם הפנים גמר שהיא מנחת תודה וכתיב בה היא (קדש קדשים הוא) (שם כד) שאם נפרסה אחד מחלותיה [כולן] פסולות: הדם יזרק. לשם שלמים ולא לשם תודה: נזרק הדם. עד שלא נפרס הלחם: תורם. כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן (שם) דמ' חלות היו והיה תורם אחד מעשר לכהן והשאר לבעלים בריש פרק התודה (לקמן דף עז:): מן השלם. ולא מן הפרוס דתניא בהתודה (שם עז:) אחת שלא יטול פרוס: יצא לחמה. חוץ לחומת ירושלים: מכניסה ושוחט. דכל זמן שאינו קדוש בשחיטה אינו נפסל ביוצא: הדם יזרק. לשם שלמים: תורם ממה שבפנים על שבחוץ. ולא שיאכל אותו שיצא אלא יחשב במנין להיות תרומתו תרומה ולהכשיר את הפנימיות כל יוצא דתודה לאו חוץ לעזרה קאמר אלא חוץ לעיר דהא התודה ולחמה נאכלין בכל העיר: מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק. לשם תודה והבשר יאכל בתורת תודה: וידי נדרו יצא. דהציץ מרצה על אכילתן לענין טומאה: ותיפסל נמי תודה. ולא תזרק אפילו שלא לשמה: רחמנא קרייה שלמים. תודת שלמיו משמע דאע''פ שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים בלא לחם אבל כבשי עצרת עם לחמה קרוי שלמים: אבד הלחם. אחר תנופה:

ואיזו היא זיקה שלהן זו שחיטה. דאם אבד הלחם אבדו הכבשים ואם אבדו הכבשים אבד הלחם והיינו כרבי דאמר לקמן (ד' מז.) כבשי עצרת אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה ולרבי אלעזר בר' שמעון (קשה) נהי דאם אבד הלחם אבדו הכבשים כדאמר רבי יוחנן לקמן (שם) הכל מודים שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה מכ''מ אבדו כבשים אמאי אבד הלחם הא אית ליה פדיון (כדפי' בקונט') בפ''ק דפסחים (ד' יג:) גבי לחמי תודה ונפרקינהו ונפקינהו לחולין כמאן כרבי דאמר וכו' משמע דלרבי אלעזר בר''ש נפקי לחולין ולא מסתבר לחלק דשאני הכא דאיכא תנופה מחיים דהא מספקא לן אי עושה זיקה כל שכן דלא מסייעא לקדש ותו דאמרינן לקמן (ד' מז:) שחט שני כבשים על ארבעה חלות מושך שתים מהן ומניחן והשאר נאכלות בפדיון אע''ג דאיכא תנופה בכולהו וצ''ע ומשמע התם דלרבי אלעזר בר' שמעון פודן בחוץ ונאכלין בחוץ והא דאיפליגו אביי ורבא לקמן (שם.) במילתיה דרבי דאמר קדוש ואינו קדוש אביי אמר קדוש ואינו ניתר רבא אמר קדוש ואינו נפדה ואמרי' לאביי תפיס פדיונו לרבא לא תפיס אלמא לאביי לרבי נמי נפקי לחולין ואם כן מאי אבד הלחם דהכא ואין לומר אבד מליקרב דפשיטא דאכתי חזו לדבר אחר מ''ש מלחם אחר וש''מ כיון דנפדו פקעה קדושת תנור ורבי דסבירא ליה תנור מקדש אי אפי לה בתנור דחול לא מקדשו ותימה הוא ונ''ל דלאביי תפיס פדיונו ולא נפיק לחולין והשתא ניחא לשון תפיס דהוה ליה למימר נפדה ותדע דהא רבי הוא דאמר תנור מקדש בסוף רבי ישמעאל (לקמן עב:) ותנן (לקמן ד' ק:) המנחות והנסכים אין להם פדיון משקדשו בכלי ושתי הלחם נמי איקרו מנחה לקמן (ד' נב:) מיהו יש לחלק בין מנחה דבהדי זבח למנחה לחודה כדאיתא בפ''ק (לעיל ו.) והא דלא קאמר איכא בינייהו אליבא דאביי דלרבי אלעזר ברבי שמעון יכול לפדות את הלחם ולרבי אינו יכול וי''ל הא דרבי אלעזר בר' שמעון נמי הכי אית ליה אי ס''ל דתנור מקדש ולאו מטעמיה דהכא דפליג עליה אבל למאי דמפרש איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא קדושת כלי אינו מועיל דבר כמו שהוכחתי בפ''ק (שם דף ו.) וסוגיא דפסחים (דף יג:) דסברה דלרבי לא נפקי לחולין כרבא אתיא דלחמי תודה לית להו תנור וא''כ לאביי נפקי לחולין ותימה דמשמע הכא דאי תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו הכבשים ואמאי הא מדרבי אלעזר בר' שמעון נשמע דקודם שחיטה לרבי כקודם זריקה לר''א ברבי שמעון דמי ואין להם פדיון לכולי עלמא כדאיתא לקמן (דף מז:) גבי שוחט כבשים על ד' חלות דלר''א ברבי שמעון פודן בחוץ וי''ל דהכא קסבר תנור מקדש ולקמן קאי סבר אין תנור מקדש והלכך שמעתין אתיא שפיר אף כר''א בר' שמעון אי קסבר תנור מקדש ולקמן איירי אי קסבר אין תנור מקדש אי נמי התם אפילו אפאם בבת אחת אין התנור מקדשן כיון דלא חזו כולהו כי ההיא דסוף לולב וערבה (סוכה דף מט.) דאין שיעור למים מצי למלאות בחבית מקודשת ולא איפסלי בלינה אי נמי שאני הכא דאיכא תנופה חשיבא אבל התם כיון שאינה ראויה אלא לשתי חלות לא אלימא ההוא תנופה לאקבועי ואפילו ר''א ברבי שמעון מודה הכא דשחיטה קבעה והא דמיבעיא לקמן (דף מז.) כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה ופריך למאן אי לר''א בר' שמעון האמר זריקה היא דמקדשה כלומר וכל שכן . שאסורין באכילה דהא התם הוה תנופה וכדפרשי' ובקונטרס פירש לקמן (דף מח.) גבי פודן בחוץ לר''א בר' שמעון דפריק להו קודם זריקה ומיגו דחזו לקרבן דאי בעי מניף אלימי למיתפס פדיונן והא דבסוף רבי ישמעאל (לקמן דף עב:) משמע דאיפליגו רבי ור''א ברבי שמעון אי הוקבעו בשחיטה אי לא הוקבעו ופירש בקונטרס לשנותן לשם זבח אחר הא ליתא דאפילו בתנופה הוזקקו זה לזה אם תנופה עושה זיקה ועוד קשה דמשמע דלר''א יכול לשנותן לשם זבח אחר והא ליתא דלכולי עלמא אינו יכול לשנותן לשם זבח אחר לפירוש דפירשנו אלא התם מיירי לאפסולי ביוצא: נפרס לחמה. תלת גווני קתני נפרס יצא נטמא וכולהו צריכי וצ''ע שלא יקשה מכאן לרבא דאמר בפ''ק (לעיל דף יב:) דלמ''ד זריקה מועלת ליוצא דבחסרות מודה: מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו יצא והלחם פסול. הך גירסא איתא בספרים ותימה דמדקתני יצא אלמא קסבר הציץ מרצה על אכילות והדר קאמר והלחם פסול דלשון פסול משמע דאפילו נטמא מקצתו פסול כולו ועוד דהוה ליה למיתני תורם מן הטהור על הטמא כדקתני סיפא גבי נזרק הדם לכך נראה דגרסינן וידי נדרו לא יצא ותימה דלעיל (דף כה.) דייק מאן שמעת ליה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא רבי אליעזר וקסבר הציץ מרצה על אכילות והא הכא קתני מששחטה יצא לחמה ידי נדרו לא יצא וסברה דאין הציץ מרצה על אכילות: דרחמנא קרייה שלמים. אף על גב דכבשי עצרת נמי איקרו שלמים לא דמי שהרי הם קדשי קדשים ולא ילפינן מקדשים קלים אי נמי לא ילפינן שלמי ציבור משלמי יחיד:

דף מו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד