מפשרניא: ספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבן מין (כופר) או כותי (שומרוני) או גוי או עבד או אשה או קטן או ישראל משומד (מומר, שעובר עבירות באופן קבוע) — פסולין, שנאמר: "וקשרתם לאות על ידך... וכתבתם" (דברים ו, ח— ט), כל שישנו בקשירה ששייך למצות תפילין, שמצווה בה ומאמין בה — ישנו גם במצות כתיבה, כל שאינו בקשירה — אינו בכתיבה. ובכל זאת

בישראל אין צריך לברך על עשייתם, ששלח רב חייא בריה [בנו] של רב הונא משמיה [משמו] של ר' יוחנן: על תפילין של יד, אומר: "ברוך אשר קדשנו במצו‍תיו וצונו להניח תפילין", על תפילין של ראש, אומר: "ברוך אשר קדשנו במצו‍תיו וצונו על מצות תפילין", ואילו "לעשות תפילין" בשעת עשייתן לא מברך!

אלא לאו היינו טעמא [האם לא זה הטעם]: כל מצוה שעשייתה היא גמר המצוה, כגון מילה, אף על גב [אף על פי] שכשירה בגוי — בישראל צריך לברך על עשייתה, וכל מצוה שעשייתה לאו [אינו] גמר המצוה, כגון תפילין, שבמה שעושה תפילין לא נגמרת המצוה עד שיניח אותן, אף על גב [אף על פי] שפסולות בגוי לעשותן — בישראל אינו צריך לברך על עשייתן.

ובענין ציצית האם מברכים על עשייתה, בהא קמיפלגי [בזה חלוקים חכמים], מר סבר [חכם זה, רב אדא בר אהבה, סבור]: ציצית חובת טלית הוא, וממילא כאשר הוא מטיל את הציציות בטלית נגמרת המצוה, ולכן בירך באותה שעה "לעשות ציצית", ומר סבר [וחכם זה, רב נחמן בשם רב, סבור]: חובת גברא [האיש] הוא, ואין המצוה נגמרת אלא בזמן לבישת הטלית, ולכן לדעתו אינו מברך על העשייה.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: אתון הכי מתניתו לה [אתם כך אתם שונים אותה] את דברי רב יהודה בשם רב, שציצית שעשאה גוי פסולה, ומשום כך הראה רב חסדא סתירה בדברי רב.

אנן הכי מתנינן לה [אנו כך שונים אותה], אמר רב יהודה אמר רב: מנין לציצית בגוי שכשירה? שנאמר: "דבר אל בני ישראל... ועשו להם ציצית" (במדבר טו, לח), ויכול היה לומר רק "ועשו ציצית", אלא יש לדייק: יעשו להם — אפילו אחרים שאינם ישראל.

א אמר רב יהודה אמר רב: עשאן את הציציות מן הקוצים, חוטים היוצאים מן האריג, ומן הנימין, חוטים שתפרו בהם את הבגד ונשארו תלויים בו, ומן הגרדין, מעין ציציות היוצאות מן האריג — פסולה, שצריך לתלות את החוטים בבגד לשם ציצית. אבל אם עשאן מן הסיסין פקעיות של צמר שלא נטווה לשם ציצית — כשירה.

כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה לפני] שמואל, אמר: אף העשויה מן הסיסין פסולה, כי בעינן [צריכים אנו] שתהיה הטוייה של חוט הציצית לשמה, לשם מצות ציצית.

ומעירים: מחלוקת זו היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] ששנינו בברייתא: תפילין שציפן זהב, או שטלה עליהן כלומר, עשה את הבתים מעור בהמה טמאה — פסולות. אבל אם עשה את הבתים מעור בהמה טהורה — כשירות, ואף על פי שלא עיבדן את העורות הללו לשמן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן. הרי שכבר נחלקו תנאים היא אם עיבוד חומרי הגלם של המצוה צריך להיעשות לשמה.

ב אמר ליה [לו] אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה [תכלת זו המשמשת לציצית, איך אתם צובעים אותה]? אמר ליה [לו]: מייתינן [מביאים אנו] דם חלזון וסמנין [וסממנים שונים], ורמינן להו [ומשליכים אותם] ביורה ומרתיחים אותה, ושקלינא פורתא בביעתא [ולוקחים מעט מזה בקליפת ביצה] וטעמינן להו באודרא [ובודקים אותם בחתיכת מוך], לנסות האם התערובת הגיעה לגוון הראוי. ושדינן ליה לההוא ביעתא [ואחר כך משליכים אנו את קליפת הביצה הזו] ואת מה שבתוכה, וקלינן ליה לאודרא [ושורפים את המוך הצבוע].

ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה מתיאור זה שלושה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] שטעימה פסולה, שצמר שנצבע לשם בדיקה בלבד, ולא לשם ציצית — פסול לציצית, ולכן שורפים את המוך הצבוע, כדי שלא ישתמשו בו לציצית. ושמע מינה [ולמד מכאן] דבעינן [שצריכים אנו] שתהא הצביעה של התכלת לשמה. ושמע מינה [ולמד מכאן] שטעימה מן התכלת שביורה פסלה [פוסלת] אותה כולה, ולכן אין עושים את הבדיקה ביורה עצמה.

ומתקשים: היינו [זהו] שטעימה פסולה היינו [זהו] שצריך צביעה לשמה, שהרי טעימה (צמר שנצבע לנסיון) פסולה מפני שצריך צביעה לשמה! אמר רב אשי: לכך היתה הכוונה, ומה טעם קאמר [הוא אומר]: מה טעם טעימה פסולה — משום דבעינן [שצריכים אנו] צביעה לשמה.

ומעירים: מה שהיסקנו שתכלת ש"טעמו" ממנה לשם בדיקה נפסלה, הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] ששנינו בברייתא: תכלת ששימשה לטעימה פסולה, משום שנאמר: "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת" (שמות כח, לא), תכלת ששימשה כולה למטרה זו בלבד, אלו דברי ר' חנינא בן גמליאל.

ואילו ר' יוחנן בן דהבאי אומר: אפילו מראה שני שבה כלומר, אפילו אם צבעו בה כבר פעם אחת, וזו הפעם השניה — כשר, משום שנאמר: "ושני תולעת" (ויקרא יד, ד), וכאילו נאמר "ושני", ומשם למדים לתכלת המוזכרת יחד עמה בכל מקום.

תנו רבנן [שנו חכמים]: תכלת אין לה בדיקה, אין דרך לבדוק אותה אם כשרה היא, ולכן אין נקחית (נקנית) אלא מן המומחה, שיודעים בו שעושה אותה כראוי. תפילין יש להם בדיקה, שהרי אפשר לבדוק אותן אם כשרות הן, ואולם אין ניקחין אלא מן המומחה. ואילו ספרים (ספרי תורה) ומזוזות יש להן בדיקה, וניקחין (נקנים) מכל אדם.

ושואלים: ותכלת אין לה בדיקה? אין דרך לבדוק אותה? והא [והרי] רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה בדיק ליה [בדק אותו] באופן הבא, מייתי מגביא גילא ומיא דשבלילתא [היה מביא צריף ומי תילתן] ומימי רגלים