מנחות מא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

ובלבד שלא תהא מופסקת אלא יהיו כל חוטיה שלמים ^[69]. [ואין לפסול משום תעשה ולא מן העשוי שהרי צריך לחזור ולכורכה ולתקנה בבגד השני כבתחילה, והיינו עשייתה].

ואמרינן: שמעת מינה, מהדין שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה, שמתירין ציצית מבגד לבגד ולא אסרו משום בזיון, שמבזה את הטלית הראשונה.

ודחינן: דילמא באמת הדין שאין מתירין ציצית מבגד לבגד משום בזיון הטלית הראשונה, והברייתא שמתירה מדברת דאי בלאי [שנתבלתה] הטלית הראשונה ואינה ראויה עוד ללבישה, ובאופן זה אין בזיון בהתרת הציצית.

תנו רבנן: טלית שכולה צבועה תכלת כל מיני חוטים צבעונין פוטרין בה, לקיום מצות הלבן, שכיון שדרשו מ"ונתנו על ציצית הכנף" שתהא ציצית ממין הכנף, ובבגד תכלת אי אפשר לתת ציציות שהם תכלת כצבע הכנף, שהרי צריך שני מינים לבן ותכלת, וכיון שבין כך הלבן אינו ממין הכנף, יכול לתת בה כל מיני צבעונין. חוץ מקלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו כשר לתכלת, ובכל זאת אסרו לתת קלא אילן בבגד תכלת אפילו למצות לבן, כיון שנראה הכל כצבע תכלת ולא ניכר שיש כאן שני צבעים לקיום מצות לבן ותכלת ^[70].

ומקשינן מיתיבי: טלית אין פוטר בה אלא מינה שאם אדומה היא יתן בה ציציות אדומות ^[71] וכן טלית בשאר גוונים יהא צבע ציציותיה כמותה שתהא הציצית ממין הכנף [ויתן בה עוד שני חוטים תכלת]. וטלית שכולה תכלת מביא שני חוטי תכלת ודבר אחר לשם לבן ותולה בה. וקלא אילן לא יביא, ואם הביא כשר. וקשה, שבברייתא לעיל כתוב כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן, ומשמע שאף בדיעבד אינו מועיל וכאן כתוב ואם הביא כשר!?

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לא קשיא. כאן בטלית בת ארבעה חוטין ולכן אפילו בדיעבד פסול, כיון שאין כאן שני מיני צבע וכאן הברייתא שמכשירה בדיעבד מדברת בטלית בת שמונה חוטין, חציין תכלת וחציין לבן, והוא רוצה להטיל בה עוד ארבעה חוטים והדין שלכתחילה לא יעשה כן, שמא ימכרנה לטלית זו לאיש אחר ויהא אותו האיש סבור שהם תכלת, ויתירם מכאן ויתנם בטלית אחרת במקום תכלת עם לבן, ולא יצא ידי חובת תכלת. ובכל זאת אם הביא ונתן בה קלא אילן כשר בדיעבד שהרי נפטרה טלית זו בארבע חוטים של תכלת ודבר אחר.

ואמרינן: שמעת מינה מהדין שאסור לכתחילה להוסיף חוטי קלא אילן על הציצית, מחשש שמא יתיר הציצית מבגד זה ויתן בבגד אחר, שמתירין ציצית מבגד לבגד ^[72].

ודחינן: דלמא לכתחילה אסור להתיר ציצית מבגד לבגד, ובכל זאת חששו משום דאי עבד!

איתמר: רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד. ושמואל אמר מתירין ציצית מבגד לבגד ^[73]. עוד נחלקו רב ושמואל דרב אמר: אין מדליקין נר חנוכה מנר לנר, ושמואל אמר מדליקין מנר לנר.

ועוד נחלקו רב ושמואל בהלכות שבת במה שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בדין דבר שאין מתכון בשבת, כגון הגורר ספסל במקום שיש חשש שיעשה חריץ באדמה ויעבור על איסור חורש, שרבי שמעון מתיר כיון שאינו מתכוין אלא לגרור את הספסל ולא מתכוין לעשות חריץ, ודבר שאין מתכוין מותר, ורבי יהודה סובר שאף אם אינו מתכוין מכל מקום אסור. ונחלקו רב ושמואל להלכה, דרב אמר אין הלכה כרבי שמעון בדין גרירה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בגרירה.

אמר אביי: כל מילי דמר [רבה] עביד כרב, [בכל הלכותיו פסק רבה ונהג כרב] לבר מהני תלת הלכות דעביד כשמואל. ואלו הן: מתירין ציצית מבגד לבגד. ומדליקין מנר לנר. והלכה כרבי שמעון בגרירה.

ודין גרירה היינו הא דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.

וחוזרת הגמרא לדון בעניני החששות שמא יתנו בציצית קלא אילן במקום תכלת, שיש שחששו כן גם כשמוסר טליתו לכובס שמא ינתק חוט התכלת ויתן בה הכובס קלא אילן במקום תכלת ^[74].

ואמרינן: רב יהודה לא חשש לזה, ומסר ליה לטליתו לקצרא [לכובס] אבל רב חנינא חשש ועביד לה סיסא. דהיינו שכשמסר טליתו לכובס היה מקפלה כמין פקעת כדי שלא ינותקו חוטים מן הטלית.

רבינא חייט להו מיחט. היה עושה לטליתו כמין שפה ומחביא החוטים בתוכה, ותופר השפה כדי שלא יקרעו החוטים.

תנו רבנן: כמה חוטין הוא נותן בציצית?

בית שמאי אומרים: ארבעה חוטים נותן בחור הטלית וכופלן לשמנה.

ובית הלל אומרים: שלשה חוטים הוא נותן בחור הטלית וכופלן לשש.

וכמה תהא משולשת? היינו כמה יהא אורך הענף, שהוא החוטים התלויים אחר סוף קשרי הציצית [אחר הגדיל]? ^[75]

בית שמאי אומרים: ארבע אצבעות.

ובית הלל אומרים: שלש אצבעות.

ושלש אצבעות שאמרו בית הלל שיעורן הוא שתהא כל אצבע אחת מארבע בטפח של כל אדם, שכל אצבע שיעורה רביע טפח.

אמר רב פפא: טפח דאורייתא מורכב מארבעה חלקים בגודל. שאם נחלק את הטפח לגודלים נמצא שיש בו ארבעה גודלים, ומשית חלקים באצבע קטנה [זרת], שאם נחלק טפח לזרתות נמצא שיש בו שישה זרתות. ומחמש חלקים באצבע ותילתא שאם נחלקו למידה של אצבעות נמצא שיש בו חמש אצבעות ושליש אצבע.

אמר רב הונא: נותן ארבעה חוטים בטלית כדברי בית שמאי, ונותנן בתוך ארבע אצבעות משפת הכנף, שלא ירחיק מן השפה יותר מזה. וצריך שתהא משולשת ארבע! שגודל הענף יהא ארבע אצבעות.

ורב יהודה אמר: נותן שלשה חוטים בתוך שלש אצבעות משפת הענף, ותהא משולשת שלוש כדברי בית הלל.

אמר רב פפא: הלכתא, נותן ארבעה חוטים בתוך שלש אצבעות משפת הבגד, ותהא משולשת ארבע ^[76]. ומקשינן: למימרא, דאית להו שיעורא לחוטי הציצית?.

ורמינהו סתירה לכך ממה שלמדנו בברייתא:

דתניא, ממשמע שנאמר ציצית, יודע אני שאין ציצית אלא יוצא. ^[77] ואין ציצית אלא משהו. שפירוש המילה ציצית משמעו שתהא הציצית תלויה ויוצאת מן הכנף משהו.

וכבר עלו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו: ציצית, אין לה שיעור. כיוצא בו לולב, אין בו שיעור. מאי לאו, הכוונה היא שאין לה שיעור כלל. וקשה, שבמחלוקת בית שמאי ובית הלל לעיל מוכח שלכולי עלמא יש שיעור לאורך החוטים, ורק נחלקו מהו שיעורן?

הערות

^[69] התוס' ונמוקי יוסף תמהו מה החידוש בזה? ותירץ הבית יוסף [טו] שאם בציצית הקודמת נשאר בגדיל רק גרדומין והיו כשרים, אי אפשר להעבירם לטלית אחרת, שעל ידי הקשירה מחדש נחשב כעשיית ציצית "בתחילתו" שגרדומין פסולים. וכן פירש בשיטמ"ק [אות א].

^[70] כן פירש רש"י בפירושו השני, וכן משמע ברמב"ם [ב ח] והוסיף שצבע שחור גם אסור מפני שהוא נראה כתכלת. והטור ושו"ע השמיטו דין זה וכתב הבית יוסף [ט] שבזמן הזה שאין לנו תכלת לא נוהג דין זה, ואדרבה לדעת השו"ע [ט ה] שראוי שיהיו הציציות מצבע הטלית, גם בבגד תכלת יעשה כך. והתוס' הקשו על פירוש זה, מה קושיית הגמרא מהברייתא שאמרה שקלא אילן כשר, נאמר שהטעם משום שהברייתא סוברת שאין הלבן מעכב את התכלת? ותירצו הקרן אורה ושפת אמת שקושיית הגמרא שיהיה אסור מצד שמבטל מצות לבן, והרי בברייתא משמע שאם כל החוטים תכלת ודאי פסול, ובהכרח שזה מצד ביטול מצות הלבן אפילו אם אינו מעכב את התכלת. ויש פירוש נוסף ברש"י שהאיסור לתת קלא אילן מצד שמא יבא לקיים בו מצות תכלת בבגד אחר, ולפי זה מסקנת הגמרא שבטלית בת ארבעה חוטים אין לחשוש וכשרה ובת שמונה חוטים פסולה. [ולפירוש השני המסקנא להיפך].

^[71] כן פירש רש"י וכן פסק הרמב"ם [ב ח]. והתוס' והראב"ד בהשגות הקשו מהגמרא לעיל [לח ב] שהצבע אינו קובע מין הכנף, וכתבו התוס' שמא זה מדין נוי מצוה וראה לעיל בדף לח ב ביאור תירוץ הראב"ד. והשו"ע [ט ה] כתב שהמדקדקים נוהגין כרש"י והרמב"ם, והרמ"א כתב שיעשה הציציות דוקא לבנים ואין לשנות. ומדבריו מבואר שגם בבגד צבוע יעשה ציציות לבנים אבל הב"ח והט"ז וכן הסכמת כל האחרונים שראוי לעשות גם את הטלית לבן, ויצא ידי כולם כשיעשה הציציות לבנים.

^[72] הקרן אורה הקשה לפירוש שני ברש"י, שטלית בת שמונה חוטים אסרו לכתחילה לתת קלא אילן שמא יתיר ויתן בבגד אחר, למה שיהא בזה איסור להתיר מהבגד הרי הם חוטים מיותרים ולא מבטל שום מצוה? ולפי פירוש ראשון ברש"י האיסור הוא בטלית בת ארבעה חוטים ומובן הוכחת הגמרא.

^[73] ובשו"ע [טו א] הוסיף שלהתיר לא כדי להניחם בבגד אחר אסור. וכתבו הלבוש ומגן אברהם [טו ב] שלהתיר הציצית כדי לתת תחתיהם חוטים נאים יותר מותר. וכתב הרד"ל שזה מותר אפילו לרב ומשום שיש בדין זה שני סיבות לאסור א] משום בזיון הטלית שמפקיע ממנה את המצוה ואפילו שנותן את הציציות בבגד אחר, ובזה נחלקו רב ושמואל. ב] בזיון הציציות כשמחליפם, ועל זה כתב הלבוש שלצורך נוי מצוה מותר. ובכתר ראש [ז] בשם הגר"א אוסר, ותמה על המתירים. והובא לעיל שהחזון איש נהג להתיר גרדומין, מפני הרואים שיחשבו שהם פסולים. והתוס' הקשו למה מתיר שמואל, הרי הוא סובר ציצית חובת טלית ואיך יבטל מצוה מהטלית? ותירצו שכיון שיש לו רק ציצית אחת ושני טליתות עדיף להטיל הציצית בטלית שמתעטף בה. ותמה הרד"ל שבאופן כזה רב מודה שמותר שהרי בטלית שלא לובשה אין מצוה לדעת רב שציצית חובת גברא, ובודאי עדיף להתיר הציצית מאשר לבטל מצוה בטלית שלובש? ובעמק ברכה הקשה למה לשמואל מותר להתיר, הרי מבטל בידיים מצוה בטלית שמתיר ממנה הציציות? ולכן פירשו שמדובר באופן שנותן בטלית שמתיר ממנה את הציציות, ציצית גרועה יותר, והמחלוקת היא אם חוששים לבזיון הטלית.

^[74] הקרן אורה פירש השייכות לגמרא הקודמת, שאם מתירין מבגד לבגד יש מקום לחשוש שהכובס יתן בבגד ציציות מבגד אחר ולכן חששו רב חנינא ורבינא, אבל רב יהודה סובר שאין מתירין מבגד לבגד ואין לחשוש שיחליף הכובס את הציציות. והרי"ף והרמב"ם והפוסקים השמיטו דין זה וכתב הקרן אורה שאפשר לומר שהם פירשו את החשש שמא יתיר הכובס מבגד לבגד, וכיון שההלכה שמותר אין בזה חשש. ורבנו גרשום פירש שהחשש שמא יתקלקל התכלת על ידי הכיבוס, ולפירושו מובן השייכות לכאן שזה המשך לדין בזיון הציצית, ומיושב השמטת הפוסקים דין זה שלפירושו רב חנינא ורבינא נהגו בעצה טובה כדי למנוע קלקול, ואינה הלכה.

^[75] כן פירש רש"י, וכיון שמבואר בגמרא לט א שהענף שני שליש והגדיל שליש צריך להיות הכל שש אצבעות, ומשולשת פירש רש"י תלויה, ובשיטמ"ק [אות ג] בשם רבנו גרשום פירש מלשון שליש שהגדיל שליש והענף שני שליש. ודעת התוס' ששיעור ד' אצבעות הוא הגדיל, והענף ח' אצבעות והביאו כן מספרי, והמגן אברהם [יא כא] הביא מהזהר ששיעור ציצית י"ב גודלין וכן נוהגין וכן כתבו הטור ושו"ע [יא ד]. ודעת הרמב"ם [א ו] ששיעור הגדיל והענף יחד ד' אצבעות ולשון "משולשת" אפשר לפרש לשיטתם כהשיטמ"ק, והרא"ש פירש מלשון גדילה וחיבור והמרדכי כתב מלשון שלשלת. וברבנו גרשום גרס "משולשלת" ופירש שהשיעור הוא על היוצא חוץ לבגד ומה שעל הכנף לא נכלל בשיעור. והבית יוסף [יא] כתב כן מסברא ופסק כן הרמ"א טו ד [וראה במרדכי שמשמע כן].

^[76] הביאור הלכה [יא ד ד"ה וכן] הביא מחלוקת אם שיעור י"ב גודלין מעכב מדרבנן שהפרי מגדים כתב שמעכב והביאור על המרדכי מסתפק בזה, ובחינוך מצוה שפו משמע שאינו מעכב. ובביאור הלכה [יב א ד"ה אם וד"ה ולרבינו תם] כתב שהשו"ע נקט עיקר לדינא שהשיעור הוא ד' גודלים ונוהגין י"ב גודלים. והנה שיעור חוטי הציצית נקבע לפי שיעור הגדיל לתוס', ולפי שיעור הענף לרש"י, ולפי הכלל שהגדיל הוא שליש והענף שני שליש. אמנם גם לדעת הפרי מגדים [הנ"ל] שהשיעור מעכב, אבל דין זה שיהא הענף שליש הסכימו האחרונים שאינו מעכב וכן פסק המשנה ברורה [יא סז-סט], וזה מבואר בגמרא לעיל לט א שהוא רק משום נוי הציצית, ובכל זאת למדו מזה את שיעור החוטים כיון שזו היא צורת המצוה כתיקונה, בכך נקבע שיעור החוט. והטור והשו"ע לא כתבו כלל דין זה שיעשה שליש גדיל, והרמב"ם [א ח] כתב דין זה אבל דעתו [א ט] שזה נאמר רק בתכלת ולא בענף לבן לבד, והרמ"א [יא יד] כתב דין זה, שגם אם מוסיף על השיעור יראה ששליש יהא גדיל ושני שליש ענף. והחזון איש [ג י] פסק שבשיעור זה לנוי הציצית נאמר רק שהענף לא יהיה פחות משני שליש, אבל יכול להאריך את הענף יותר משני שליש מהגדיל, ודחק מאד בלשון הרמ"א. ובאמת המגן אברהם [יא ו] כתב שר"י היה נוהג לעשות חוטים ארוכים כדי שאם יפסקו ישארו כשרים. אבל בארצות החיים [יא ד] כתב על מנהג ר"י הנ"ל שכנגד זה הוסיף בגדיל שיהא שליש, וכן משמע בביאור הלכה [יא ד ד"ה יכול לקצרו] שראוי לחתוך הענף שלא יהיה יותר משני שליש. וכתב בספר שיעורין של תורה [ה ה] שכיון ששיעור זה הוא לנוי המצוה אין צריך לדקדק שיהא בדיוק שליש רק שיהא נראה כשליש, וכן הוא לשון הביאור הלכה [הנ"ל] שאפילו היה "הרבה" יותר משני שליש יכול לקצרו.

^[77] ברש"י משמע שיוצא, ומשהו, הוא דין אחד בשיעור החוט. אבל המגן אברהם [ח יג] כתב פירוש חדש בגמרא, שיש דין שהציצית יצאו חוץ לבגד ואם תוחב את הציציות בכנף אינו יוצא. ולכן פסק שההולכין בין העכו"ם, יקפידו שבשעת הברכה יהיו מגולין ויצאו חוץ לכנף. ובהגהות רד"ל הקשה מהגמרא לעיל, שרבינא היה תוחב הציציות בכנף בשעת כיבוס, ואם נפרש שעשה כך משום שסובר ש"ציצית חובת גברא" ופטור בשעת כיבוס, אם כן היה לגמרא להוכיח מרבינא שסובר ציצית חובת גברא. ולכן חולק הרד"ל, אבל הביא ראיות שמנהג חז"ל הוא שהציציות היו נגררים חוץ לבגדים.

ובלבד שלא תהא מופסקת כלומר, שיהיו החוטים שלמים. ושואלים: שמעת מינה [האם שומע אתה מכאן] מברייתא זו שמתירין ציצית מבגד לבגד, ושלא כדברי רב להלן? ודוחים: מכאן אין ראיה, דילמא דאי בלאי [שמא נאמר בברייתא שאם בלתה] טלית — אפשר להתיר ממנה את הציציות ולתת בטלית אחרת, אבל אין מכאן ראיה שמותר לעשות כן לכתחילה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: טלית שכולה תכלת — כל מיני צבעונין פוטרין בה בתור חוטי לבן שבציצית, יחד עם חוטי התכלת, חוץ מקלא אילן, חומר צביעה שצבעו כצבע התכלת, שאם נתנו יחד עם חוטי התכלת — אין הציצית כשרה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: טלית אין פוטר בה משום לבן אלא מינה. טלית שכולה תכלת — מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה; וקלא אילן לא יביא לכתחילה עם התכלת, ואם הביא ותלה בה — כשר!

אמר רב נחמן בר יצחק, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שכשר — מדובר בטלית שנתן בה ציצית בת ארבעה חוטין בלבד, שנים של תכלת ושנים של קלא אילן. כאן שפסול — מדובר בטלית שנתן בה ציצית בת שמונה חוטין, ארבעה חוטים של תכלת וארבעה של קלא אילן. וחכמים פסלוה, שמא ישתמשו בחוטי הקלא אילן לצורך טלית אחרת, מתוך הנחה שהם חוטי תכלת.

ושואלים: שמעת מינה [האם שומע אתה מכאן] שמתירין ציציות מבגד לבגד? שהרי אנו חוששים שמא יקח מטלית זו ויתן בטלית אחרת! ודוחים: מכאן אין ראיה שעושים כן לכתחילה, דלמא [שמא] מדובר בחשש למקרה דאי עבד [שאם עבר ועשה], והעביר חוטי ציצית מבגד לבגד.

אגב כך מביאים, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד, ושמואל אמר: מתירין מבגד לבגד. ומביאים עוד דברים שנחלקו בהם.

רב אמר: אין מדליקין בנרות חנוכה מנר לנר, ושמואל אמר: מדליקין מנר לנר.

רב אמר: אין הלכה כר' שמעון בגרירה, שמתיר לגרור כלי כבד בשבת למרות שהוא עושה חריץ ברצפה (ויש בדבר משום תולדת חורש או בונה), מפני שאינו מתכוון. ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון בגרירה.

ובענין זה אמר אביי: כל מילי דמר [כל הדברים של אדוני, רבה] עביד [היה עושה ונוהג] כרב, לבר מהני תלת דעביד [חוץ משלושה אלה שהיה עושה] כשמואל: מתירין מבגד לבגד, ומדליקין מנר לנר, והלכה כר' שמעון בגרירה.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לכתחילה לעשות חריץ.

מסופר כי רב יהודה מסר ליה לקצרא [היה מוסר את בגדו ובו הציצית לכובס], ולא היה חושש שיתיר אותה. רב חנינא עביד לה סיסא [היה עושה את הציצית כמעין פקעת], כדי שלא יתירו אותה. רבינא חייט להו מיחט [היה תופר אותם] את שולי הבגד, כדי לטמון את הציצית בתוכם.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כמה חוטין הוא נותן בציצית? בית שמאי אומרים: ארבעה, וכופל אותם, ובית הלל אומרים: שלשה וכופלם.

וכמה תהא הציצית משולשת (משולשלת), תלויה? מה אורכה? בית שמאי אומרים: ארבע אצבעות, ובית הלל אומרים: שלש. ושלש אצבעות שבית הלל אומרים, שיעור האצבע אחת מארבע בטפח של כל אדם. ובענין זה מביאים כלל שאמר רב פפא: טפח דאורייתא [של התורה] הוא שיעור ארבע אצבעות אם מודדים בגודל, שית [שש] אצבעות אם מודדים באצבע הקטנה, חמש בתילתא [באצבע השלישית, האמה].

ובפסק ההלכה בענין זה, אמר רב הונא: יש לתת ארבעה חוטים (כפולים) בתוך ארבע אצבעות משפת הבגד, ומשולשת באורך ארבע אצבעות, ורב יהודה אמר: שלשה חוטים כפולים בתוך שלש אצבעות, משולשת שלש.

אמר רב פפא, הלכתא [הלכה היא]: ארבעה חוטים, בתוך שלש אצבעות משפת הבגד, משולשת ארבע אצבעות.

ומעירים: למימרא דאית להו שיעורא [יש לומר, ללמוד מכאן שיש לאורך החוטים שיעור], ואין לפחות ממנו; ורמינהו [ומשליכים, מראים לכך סתירה] ממה ששנינו: מה שנאמר בתורה "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" (במדבר טו, לח) — אין ציצית אלא דבר שיוצא מכנף הבגד, ואין ציצית אלא משהו, מעט. וכבר עלו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יוחנן בן בתירא ודנו בדבר ואמרו שציצית אין לה שיעור. כיוצא בו, לולב אין בו שיעור.

מאי לאו [האם אין] הכוונה שאין לה שיעור כלל לציצית? ומשיבים: לא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is permitted provided that the strings are not broken. The Gemara asks: Should one conclude from this baraita that it is always permitted to untie ritual fringes from one garment in order to affix them to another garment? The Gemara rejects this inference: Perhaps the ruling of this baraita applies only if the first garment was worn out and no longer wearable.

The Sages taught in a baraita: In the case of a cloak that is made entirely of sky-blue wool, strings of every type of color exempt it, i.e., the ritual fringes that are not tekhelet may be any color except for indigo, a color that is indistinguishable from tekhelet. This indicates that if one attached strings dyed with indigo alongside the strings dyed with tekhelet, the ritual fringes are unfit.

The Gemara raises an objection from a baraita: A cloak is exempted only by strings of its own type. In the case of a cloak that is made entirely of sky-blue wool, one brings sky-blue [tekhelet] strings and something else, i.e., strings of a different color, and attaches them to the cloak. And he may not bring strings dyed with indigo along with the strings dyed with tekhelet. But if he brought strings dyed with indigo together with the strings dyed with tekhelet, the ritual fringes are fit.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This is not difficult, because here, in the baraita that holds that the ritual fringes are fit after the fact, it is referring to a cloak that has only four strings, two of tekhelet and two of indigo. There, in the baraita that holds that the ritual fringes are unfit after the fact, it is referring to a cloak that has eight strings, four of tekhelet and four of indigo. In this case, the Sages were concerned that one would take the four indigo strings from this garment and use them in another garment, thinking that they were tekhelet.

The Gemara asks: Should you conclude from the fact that the Sages were concerned lest one take the indigo strings from this garment for use in another garment that in general one may untie ritual fringes from one garment in order to affix them to another garment? The Gemara responds: Perhaps their concern was that if one did transfer the strings, he might mistake indigo for tekhelet, but it is not permitted to transfer the strings ab initio.

It was stated that there is a dispute between amora’im with regard to this halakha. Rav says: One may not untie ritual fringes from one garment in order to affix them to another garment. And Shmuel says: One may untie them from one garment and affix them to another garment.

The Gemara cites additional disputes between Rav and Shmuel: Rav says: One may not light from one Hanukkah lamp to another Hanukkah lamp. And Shmuel says: One may light from one Hanukkah lamp to another Hanukkah lamp.

Rabbi Shimon rules that it is permitted to drag items on Shabbat despite the possibility that one might thereby create a furrow in the ground. Creating a furrow is a labor prohibited on Shabbat, but since he does not intend to create the furrow, and it is not certain that a furrow will be created, dragging the item is permitted. Rav says: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to dragging items on Shabbat. And Shmuel says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to dragging items on Shabbat.

Abaye said: In all halakhic matters of the Master, Rabba, he conducted himself in accordance with the opinion of Rav, except these three where he conducted himself in accordance with the opinion of Shmuel. He ruled that one may untie ritual fringes from one garment in order to affix them to another garment, and one may light from one Hanukkah lamp to another Hanukkah lamp, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to dragging items on Shabbat.

As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: A person may drag a bed, chair, or bench on the ground on Shabbat, provided that he does not intend to make a furrow in the ground. Even if a furrow is formed inadvertently, one does not need to be concerned.

The Gemara relates that Rav Yehuda would give his garments containing ritual fringes to a laundryman and was not concerned that the strings dyed with tekhelet might become detached and that the laundryman would replace them with strings dyed with indigo. Rav Ḥanina would form a bundle with his ritual fringes so that they would not become detached while they were being laundered. Ravina would tuck them into a pocket he formed on the garment and sew the cover of the pocket in order to protect the ritual fringes.

§ The Sages taught in a baraita: How many strings does one place on a garment? Beit Shammai say: Four strings are inserted into the hole in the garment, so that there are eight strings hanging down altogether, and Beit Hillel say: Three strings are inserted into the garment.

And how much should be hanging [meshulleshet] beyond the knots and windings? Beit Shammai say: Four fingerbreadths, and Beit Hillel say: Three fingerbreadths. And the three fingerbreadths that Beit Hillel say should be hanging are each one-fourth of a handbreadth [tefaḥ] of any average person. The Gemara notes that Rav Pappa said: The handbreadth of the Torah is four fingerbreadths if measured by the thumb; six fingerbreadths if measured by the smallest finger; and five if measured by the third, i.e., the middle, finger.

Rav Huna says that the halakha is: One must attach four strings within four fingerbreadths of the edge of the garment, and they should hang down four fingerbreadths beyond the knots and windings. And Rav Yehuda says: One must attach three strings within three fingerbreadths of the edge of the garment, and they should hang down three fingerbreadths beyond the knots and windings.

Rav Pappa says that the halakha is that one must attach four strings within three fingerbreadths of the edge of the garment, and they should hang down four fingerbreadths beyond the knots and windings.

The Gemara asks: Is this to say that ritual fringes have a required measure? And the Gemara raises a contradiction to this from a baraita: The verse states: “That they prepare for themselves strings” (Numbers 15:38). Strings are nothing other than what emerges from the corner of the garment, and the term strings indicates only that there must be strings of any length. And it already occurred that the elders of Beit Shammai and the elders of Beit Hillel ascended to the attic of Yoḥanan ben Beteira, and they discussed the matter and said: Ritual fringes have no measure. Similarly, a lulav has no measure.

What, does this not mean that ritual fringes have no required measure at all? The Gemara answers: No,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ש"מ מתירין ציצית מבגד לבגד מדקאמר שמביא תכלת ממקום אחר. דלמא דאי בלה אם בלה הבגד הראשון לוקחין לציצית ומשימן בבגד אחר אבל אם לא בלה אין מתירין:

כל מיני צבעונין פוטרין במקום (תכלת) [לבן] הואיל והיא עצמה של תכלת:

ודבר אחר. לבן של צמר:

בטלית בת ד' חוטין לא יביא קלא אילן ואם הביא כשר דלא חיישינן דלמא אתי למישקלינהו מיהא ולמרמינהו בטלית אחריתי שאינה של תכלת דאי שקיל הני ד' מיהא לא אשתייר בהא כלום והא דקתני חוץ מקלא אילן היינו בטלית בת ח' חוטין דאי לעבדינהו מקלא אילן חיישי' דלמא לכי מצטריך למירמי ציצית בטלית אחרת שאינה של תכלת שקיל מהני ח' ד' חוטין מקלא אילן ורמי בה וכיון דלאו תכלת נינהו לא פטרי בטלית אחרת שאינה של תכלת:

שמעת מינה מדחיישינן בטלית בת ח' דלמא שקיל ד' מינה ורמי בטלית אחריתי. ש"מ דמתירין מבגד לבגד. דלמא דיעבד מי אמרינן דשרי דלמא אתי למיעבד אחרינא:

אין מדליקין מנר של חנוכה לנר של חנוכה דקא מכחיש מצוה:

כל מילי דמר. רבה:

רב יהודה מסר גלימא עם תכלת לקצרא ומפייסו שיזהר שלא יקלקל מראה התכלת:

עביד ליה סיסא היה כורך התכלת בחוטין אחרים כדי שלא ישנה מראהו:

חייט מיחט תופרו בטליתו. וכמה תהא משולשת תלויה חוץ מן הכנף אורך ד' אצבעות. ושלש שב"ה אומר שתהא כל אצבע אחת מד' בטפח שהוא אצבע של גודל שהן גדולות ד' בגודל שהן ו' של זרת וחמש ושליש באצבע אמר רב פפא הלכתא ד' חוטי צריך למירמו בתוך ג' אצבעות של כנף ויפסיקן קודם שיכניסן. ויכפלו לח' ויקח א' מן החוטין ויעשה ממנו ב' קשרין למעלה סמוך לכנף ויכרוך החוט סביב השבעה עד שליש ויעשה ג' קשרים ויניח שני שלישי גדול ומ"ט ב' למעלה וג' למטה ולא איפוך משום מעלין בקדש ולא מורידין. ומ"ט ה' קשרים משום דציצית בגימטריא ת"ר וה' קשרים וח' חוטין הרי י"ג כנגד תרי"ג מצות. ומשולשת ד' חוץ מן הקרן. אבל יש לה שיעור למטה. שפחות מד' אצבעות לא יעשה:

פרש"י בד"ה בטלית בת שמונה חוטין כו' כל צרכה חיישי' כו' ובד"ה משולשת תלויה כו' ד' אצבעות הס"ד ואח"כ מ"ה שלש שב"ה אומרים כו' הד"א:

תוס' בד"ה כל מילי כו' שרי רבה שרגא כו' ובד"ה בית שמאי כו' היינו בכפילא ואלבן קאי כו' ובד"ה ב"ש כו' יסד רבי שלמה הספרדי כו' יהא נפסל ובד"ה ארבעה כו' ואית דמפרשי בזכרותו היינו ראשונות כצ"ל:

גמרא ת"ר טלית שכולה תכלת כו' מיתיבי טלית כו'. חידוש לאמר לשון מיתיבי מברייתא על ברייתא. וכה"ג בב"ק (צד ב) וע"ש בתד"ה בימי רבי. ועי' בערכין (ז) מיתיבי החופר בור כו' ובפרש"י שם. ועמש"כ בביצה (טז) ולקמן (עג ב):

שם וכמה תהא משולשלת. כצ"ל וכן כולם וכן העתיקו התוס' בסוכה (ג):

רש"י ד"ה ושלש שבה"א. מדת גודל. הס"ד ואח"כ מה"ד

ושית בקטנה. באצבע קטנה. כצ"ל וכ"ה ברש"י שברי"ף:

וכמה תהא משולשת. נ"ב נ"ל משולשלת צ"ל וכן בכל הענין:

תד"ה ובלבד וכו' צ"ע מאי פירושו. נ"ב י"ל דקמ"ל גרדומין לא מתכשרי בתחלת מצותה:

ובלבד שלא תהא מופסקת וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ט"ו אות ג' ע"ש בס"ד ועיין בקונטרס שיורי ברכה שם שהבאתי דברי רבינו ישעיה הראשון ע"ש:

רש״י ד"ה דילמא כו׳ ראשונה בטלית דאין כו׳ כצ״ל:

ד"ה דילמא דאי עביד כו׳ חורבא דמשתרא כו׳ כצ"ל:

ד״ה משולשת תלויה הענף לבד מן כו׳ כצ״ל:

ד"ה אין לשון ציצית אלא לשון יוצא תלוי כו׳ כצ"ל וכ"ה בהרי״ף:

תוס׳ ד״ה ובלבד כו׳ ומאי אשמעינן הס״ד ועיי׳ בב"י טור א"ח סי׳ ט"ו שמתרץ עיון זה:

ד"ה אין ~פוער~{צאן קדשים: פוטר} כו׳ זה אלי ואנוהו ויש שפירשו דמיירי בשיראין דאין פוטר אלא במינן מדאורייתא ולא דק דהא אמרינן כו׳ כצ״ל:

ד"ה בית שמאי כו׳ הרי תלתא ושמא הא דדרשינן כו׳ כצ"ל:

בא״ד דפתיל לאו דוקא כו'. פי' דפתיל דכתי׳ גבי תכלת דמשמע חד לאו דוקא:

בא"ד דריש מפתיל תרי התם אשנים דכתיב ברישא מהדר דמיירי כו' כצ"ל. פי' דקרא וקצץ פתילים קאי על קרא דלעיל מיני׳ ולעיל מיירי בכפול דהיינו שנים וע"כ פתיל נמי היינו שנים. ובריש פירק׳ מיישבו בע"א:

בא״ד דעבות מתרגם עובד כו' כצ״ל. פי׳ דעבות היינו ג׳ כמו בעבות דהדס דהוי ג׳ כדאמרי׳ פ׳ לולב הגזול:

בא"ד דרשי גדילים הרי ששה כו׳. פי׳ גדיל לבן וגדיל תכלת וכ״א ג׳ חוטי׳ הרי ששה:

בא"ד ויתכן יותר דדרש גדילים כו׳ כצ״ל:

בא״ד מכמה גדילים נעשית אין גדיל פחות כו' כצ״ל:

בא״ד ד׳ של צמר כי דייקת בה כו׳ כצ״ל וכ״ה בכל הספרים. ומ״ו הב״ז גור׳ תיבת אכן כי כו׳ ואינו מן הצורך לשבש הגירסא:

ד"ה בית שמאי כו' נמצא הגדיל שנים כו׳. פי׳ דאמרי׳ לעיל נויי תכלת שליש גדיל וב׳ שלישים ענף:

בא״ד מכמה גדילי׳ נעשית אין גדיל פחות כו׳ כצ״ל:

בא"ד של לבן של ארבע כו' כצ"ל:

ד״ה ארבעה בגודל כו׳ קדשים קתני דכבש כו׳ כצ״ל:

בא"ד האצבע קמא הוא בזכרותו ואית דמפרשי בזכרותו היינו ראשו והכא כו' כצ"ל. פי׳ דגודל רחב למעלה והולך ומתקצר למטה וד׳ גודלים בטפח ובזה נחלקו אית דמפרשי ברוחב קשר קמא שאינו רחב כ״כ למטה במקום הקשר ואית דמפרשי ראשו דלמעלה הגודל רחב יותר מלמטה ומה שכתבו והכא דלא מפרש מידי צ״ע כתב המדרכי בה״ק התם דמפרשי הכי כדי שיהיה החשבון מכוין אבל הכא אין דרך מדידה בכך:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד״ה ובלבד כו׳ ומאי אשמעינן וכ״כ בנימוקי יוסף. ולענ״ד נראה דטובא קמ״ל דאף דאיגרדום ונשתייר כדי עניבה אינו רשאי לעשותן בטלית אחר אף דחוטין אלו היו כשירים בטלית הראשון מ״מ בטלית השני הוי כמו לכתחילה ובעינן שיעשה ציצית הראוים ואלו דאיגרדום פסולים לעשות בה כנ״ל. שוב ראיתי להרב הב"י ז"ל שכ״כ בא"ח סי' ט"ו ות"ל שכוונתי לדעת הגדול והוא דין אמת וצדק וק"ל:

ד״ה בית שמאי כו' היינו בכפילות ואלבן קאי כו׳ (כצ״ל) והשתא סברי ב״ש דה״ה תכלת כו׳ (ר"ל יהיו בכפל ד׳) והא דביומא דריש מפתיל תרי התם הוי ראשונים דכתיב כו' (יש בכאן איזה טעות ונ"ל דכצ"ל התם אזהב ראשון דכתיב ברישא וכו׳ וכוונתם דבקרא הא׳ כתיב ועשו את האפוד זהב תכלת כו׳ וירקעו את הזהב וקצץ פתילים וגו׳ וע״כ זהב ראשון פירושו כפול דומי' דתכלת וארגמן אלא דלא בעי ששה מכח דרשת פתילים שהוא ד׳ וא״כ בע"כ אף דהוי כתיב פתיל משמע עכ"פ כפול ב׳ דומי׳ דזהב ותכלת דבקרא הא׳ כנ״ל אכן יש לדקדק בדבריהם למה לא תירצו דהתם מוקצץ קא דריש כמו שפרש״י התם והתוספות בריש פרקין וצל״ע):

בא"ד וכן משמע בספרי ויעשו כו׳ ד׳ של צמר אכן כי דייקת בה כו׳ כצ"ל נ״ל:

ד״ה ב״ש כו׳ פי׳ בקונטרס וכן יסד ר׳ שלמה ספרדי (בפיוט שש מאות) המשולשל יהא נפשל כו' כנ"ל להגי' כי ר׳ שלמה הוא שם המחבר פיוט הנ"ל על פ׳ שלח לך ~והתוספות~{ברכת הזבח: וחתו'} בכל חרוז וחרוז ע"ש:

הגהות

רש״י ד״ה דילמא אי בלאי כו׳ ראוין לציצית דאי בזאי קאמר כו׳ כצ"ל:

ד"ה ואם הביא כו׳ פטור בה הס״ד:

ד"ה בטלית בת כו' הד״א:

ד״ה בטלית בת ח׳ חוטין ד׳ כו׳ כצ"ל:

ד"ה ש״מ כו׳ חששא דמתירים מבגד לבגד כצ"ל והס"ד:

ד"ה משולשת כו׳ ד׳ אצבעות הס״ד:

ד"ה ושלש שב"ה כו׳ מדת גודל הס״ד:

ד״ה בתילתא אצבע וכולן כו' אח׳ הס"ד והד"א:

ד״ה ארבעה כו' אצבעות הס״ד:

ד״ה אין שם ציצית כו׳ כצ״ל:

תוספות ד"ה כל מילי כו' שרי רבה שרגא כו׳ פלוגתא דרברבתא כו' כצ"ל:

ד"ה ארבעה בגודל כו׳ אצבע בזכרותו ובש״ס שלנו ליתא לתיבת בזכרותו וצריך להגיה שם וגם התוס׳ העתיקו שם כן ולקמן דף צ״ז ע"ב הוא בזכרותו ואית כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ובלבד שלא תהא מופסקת. שיהא כל חוטיה שלימין: שמע מינה. מתירים מבגד לבגד: דילמא אי בלאי. הא דקתני שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה ולא חיישינן לבזיון דמבזה לה לטלית ראשונה דנתבלה דאין ראויה לציצית קאמר דמתיר ממנה הציצית: כל מיני צבעים פוטרין בה. לשום לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומי בה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהו בה שני מינין: חוץ מקלא אילן. דדמי לתכלת וזימנין דמזבן לה לאינש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתי שקיל תרי חוטים מהכא ונותן שם עם לבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה: מיתיבי טלית אין פוטרין בה לשם לבן אלא מינה. אם אדומה היא יטיל בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים: מביא תכלת. שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע''ג דהאי תכלת הוי מין כנף אפילו הכי שני מינים בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות: ואם הביא כשר. אלמא קלא אילן נמי פוטר בה: בטלית בת ד' חוטין. שנים תכלת ושנים קלא אילן כשר: בטלית בת שמנה חוטין. ארבע תכלת והטיל בה ארבע קלא אילן לקיים מצות שני מינים פסולין דהואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה חיישינן דלמא מצריך לטלית אחריתי ושקיל הנך דתכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן אי נמי שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה. ל''א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין: מיתיבי כו' אם הביא כשר. טלית בת שמנה חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ארבעה אחרים לא יטיל קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחרת במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטרה בארבע חוטין של תכלת ודבר אחר: שמע מינה. מדפסל בה משום הך חששא דמתירין מבגד לבגד: דלמא דאי עבד. אם עבר והתירן אז נפקא חורבה (דסבר) דמשתרא ציצית מקלא אילן לחודיה: מנר לנר. אותן דחנוכה: מסר. טליתו עם הציצית: לקצרא. לכובס ולא חייש דילמא מינתקא תכלת ורמי בה קלא אילן: עביד להו סיסא. כשנותנה לכובס מקפל הציצית כמין פקעת שקורים למושי''ל כדי שלא ינתק: חייט להו מיחט. עושה לטלית כמין שפה ומחביא החוטין בתוכה ותופר השפה: ארבעה. חוטין נתן בחור נטלית וכופלן לשמנה: משולשת. תלויה הענף [לבד] מן הגדיל: ארבע. אצבעות: ושלש שב''ה אומרים. שתהא כל אצבע אחת מארבע בטפח של כל אדם דהיינו מדת גודל ושית בקטנה: בתילתא. אצבע וכולן מדה אחת: ארבע. חוטין בתוך ארבע אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר מארבע אצבעות: אין שם ציצית אלא יוצא. תלוי ויוצא מן הכנף משהו:

ובלבד שלא תהא מופסקת. צ''ע מאי פי' ומאי אשמעינן: אין פוטר בה אלא מינה. פי' בקונט' אם אדומה היא יטיל בה שני חוטים אדומים ותימה מידי ציבעא קגריס ושמא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו (סוכה דף יא:) הוי [ועוד נראה דאיירי בשאר מינים כגון שיראין וכלך וסיריקין דאין פוטר אלא במינם מדאורייתא] ומה דפי' בשיראים לאו דוקא דהא אמרי' דצמר ופשתים פוטרין בהם: ואם הביא כשר. למאי דפירש בקונטרס דקלא אילן במקום לבן פסול . משום שדומה לתכלת ואין כאן שני מינים קשה מאי פריך דלמא האי ברייתא כרבנן דריש פירקין דאמרי אין הלבן מעכבת את התכלת: כאן בטלית בת שמנה חוטין. פירשתי ריש פירקין: רב אמר אין מתירין. ואפי' למ''ד חובת גברא סבר רב דאין לבטל מצות הטלית כדאשכחן במזוזה בסוף השואל (ב''מ קב.) שנענש אותו שנטל המזוזה ואע''ג דחובת הדר היא ושמואל דאמר מתירין אע''ג דקסבר חובת טלית היא דהא שמואל מחייב לעיל כלי קופסא כיון דאין לו אלא כדי טלית אחת טוב שיתן באותה שהוא חפץ להתעטף בה ולא דמי למזוזה: כל מילי דמר עביד כרב. והא דסוף כירה (שבת דף מו.) שרי רבה שרגא דנפטא ופלוגתא דרב ושמואל במוקצה מחמת מיאוס שילהי שבת (דף קנז.) דלמא דמתכת איירי ותו דהתם איכא פלוגתא דרברבתא טובא וצ''ע: בית שמאי אומרים ארבע. טעמא דבית שמאי ניחא כדדרשינן לעיל (דף לט:) גדיל שנים גדילים ד' אבל טעמא דבית הלל קשה דדוחק לומר דלית להו אלא גדילים שנים ופתיל תכלת הרי תלתא ושמע מינה הא דדרשינן גדילים ד' היינו בכפילה ואלבן קאי והשתא סברי ב''ש דהוא הדין תכלת דפתיל לאו דוקא וסברא הוא להשוותם והיינו ד' חוטין בלא כפילה ובית הלל סברי דפתיל דווקא והא דביומא (דף עב.) דריש מפתיל התם (הוה ראשונים) דכתיב ברישא (תרי) מהדר דמיירי בכפול ור''ת פי' דמגדיל נפקא להו לבית הלל דעבות מתורגם עובד גדילו ונראה לפי' זה דבית הלל דרשי גדילים הרי ששה וכשנכפלו י''ב ויתכן יותר דלא דריש גדילים וכן משמע בספרי ועשו להם שומע אני יעשה אותן אחד בפני עצמו תלמוד לומר גדילים מכמה גדיל אחד נעשית אין פחות משלשה דברי ב''ה ב''ש אומרים ד' של תכלת ד' של צמר (אכן) כי דייקת בה משמע דב''ה דרשי גדילים ואכל גדיל קיימי והשתא הויא דומיא דבית שמאי דאיירי בתכלת ובלבן ומיהו בספרי איכא דאמרי שנים של לבן ואחד של תכלת. [וע''ע תוס' בכורות לט: ד''ה כמה]: בית שמאי אומרים ארבע. פירש בקונטרס הפתיל יהא ארבע נמצא הגדיל שנים ורבינו תם פירש דאגדיל קאי והענף שמנה הרי שנים עשר וכן אנו נוהגין וכן משמע בספרי בפרשת כי תצא גדילים למה נאמר לפי שנאמר ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט א' בפני עצמו ת''ל גדילים כמה גדיל נעשית אין פחות משלשה חוטין כדברי בית הלל ובית שמאי אומרים מארבע חוטין של תכלת וארבעה של לבן על ארבע ארבע אצבעות משמע דאגדיל קאי והקונטרס נמי פירש כן בל''א פרק על אלו מומין (בכורות דף לט:) וכן יסד רבי שלמה ספרדי המשולשל יהא נפשל כדי אצבעות ארבע ונפשל קורא הגדיל כמו מפשילין חבלים לתוכן פרק אלו הן הגולין (מכות דף י.) וכמו אין מפשילין חבלים לתוכן דבפ' בני העיר (מגילה דף כח.): ארבעה בגודל. במסכת זבחים בפ' קדשי קדשים (דף סג.) [קתני] דכבש של מזבח היה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותו ואית דמפרשי התם דקשר האצבע קמא הזכרות ואית דגרסי בזכרותו היינו ראשונות והכא דלא מפרש מידי צ''ע:

דף מא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד