אילימא [אם תאמר] שחיסר רק מצוה של לבן, וקיים רק מצוה של תכלת, כיצד יצא ידי חובתו? הלוא לדעת רבי עכובי מעכב אהדדי [מעכבים הם זה את זה]!

אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה היא שחיסר מצוה ומכל מקום עשה מצוה, ומאי [ומה פירוש] חיסר מצוה? דלא עבד [שלא עשה] מצוה מן המובחר, שלא הקדים לבן לתכלת. ועשה מצוה — שקיים מצות ציצית, שהרי יש בה לבן ותכלת.

ושואלים: לפירוש זה למשנה, התינח [זה נוח, מובן] מה ששנינו שלבן אינו מעכב את התכלת, שגם אם לא הקדים את הלבן לתכלת — יצא, אלא מה ששנינו על תכלת שאינה מעכבת את הלבן מאי [מה] היא? כיצד נפרש דבר זה? הלוא הלבן קודם לתכלת!

אמר רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת, שבה צריך להקדים את התכלת ללבן.

ומעירים: ענין זה איתמר נמי [נאמר גם כן] באופן אחר, שאמר ליה [לו] לוי לשמואל: אריוך (אריה, מלך)! שכך כינה אותו על שם גדולתו! לא תיתיב אכרעך עד דמפרשת לי להא מילתא [אל תשב על רגליך עד שתפרש לי דבר זה]: מה ששנינו, התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת, מאי [מה] היא? על מה נאמר? אמר ליה [לו]: לא נצרכא משנה זו אלא לענין סדין בציצית, שמצוה לאקדומי [להקדים] את הלבן ברישא [בראש],

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שנאמר "ציצית הכנף" (במדבר טו, לח) לומר שהציצית צריכה להיות ממין הכנף, ואי אקדים [ואם הקדים] תכלת ללבן לית לן [אין לנו] בה חשש, כשרה היא.

ושואלים: תינח [זה נוח, מובן] לגבי מה ששנינו על הלבן שאינו מעכב את התכלת, אבל מה ששנינו על התכלת שאינה מעכבת את הלבן מאי [מה] היא? כיצד יתפרש? והרי הלבן קודם לתכלת!

אמר ליה [לו] רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת, שבמקרה זה מצוה לאקדומי [להקדים] את התכלת ברישא [בראש], שהרי "הכנף" — מין כנף, ועל כך נאמר שאי אקדים לבן ברישא לית לן בה [אם הקדים את הלבן בתחילה אין לנו בה], כלומר, כשר הדבר.

אמר רבא: מידי ציבעא קא גרים [כלום הצבע גורם], שאם הטלית עשויה תכלת צריך להקדים ולתת תכלת לפני הלבן? אלא אמר רבא: לא נצרכא משנתנו ששנינו בה שהתכלת אינה מעכבת את הלבן ולהיפך, אלא לענין גרדומין (גדמים), שנחתכו חוטי הציצית לאחר שהטילם בבגד, דאי איגרדם [שאם נגדם] התכלת וקאי [וקיים] הלבן, ואי איגרדם [וכן אם נגדם] הלבן וקאי [וקיים] התכלת — לית לן [אין לנו] בה, כפי

דאמרי [שאומרים] בני ר' חייא: גרדומי תכלת כשרין, שגם אם נחתכו חוטי הציצית (שכולה קרויה "תכלת" בלשון חכמים) — כשרה, וכן גרדומי אזוב שמשתמשים בו להזאה של מי פרה אדומה — כשרין. ושואלים: וכמה שיעור יישאר בגרדומין ותהיה הציצית כשרה? אמר בר המדורי אמר שמואל: שיהיו ארוכים כדי לענבן, לעשות בהם עניבה.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: האם כדי לענבן, פירושו לענבן כולהו בהדדי [את כולם יחד], או דלמא כל חד וחד לחודיה [שמא כל אחד ואחד לחוד, לעצמו], שהוא שיעור קטן יותר? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעי [שאל] רב אשי: אלימי דלא מיענבי [חוטים עבים שאי אפשר לעשות בהם עניבה] ואי הוו קטיני מיענבי [ואם היו דקים היו יכולים לעשות בהם עניבה], מאי [מהו]? אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: כל שכן שהם כשרים אם הם עבים וגדולים, דמינכר מצותייהו [שניכרת מצוותם], אף שאינם נענבים. ושבים לעיקר הדיון על דין המשנה.

ואומרים: ומאן תנא דפליג עליה [ומיהו התנא שחולק עליו] על רבי, וסבור שהתכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה? האי תנא [תנא זה] הוא, דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יצחק אומר משום ר' נתן, שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי: מי שאין לו תכלת — מטיל רק לבן.

ובענין דברי בני ר' חייא שהובאו לעיל, אמר רבא, שמע מינה [למד מכאן] כי צריך לקשור לעשות קשר על כל חוליא וחוליא של גדיל הציצית, לאחר כל מספר כריכות, ואין להסתפק בקשר האחרון שאחריו מתחיל ה"ענף" של החוטים הפרודים, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שלא צריך, ודי בקשר האחרון, הא דאמרי [זה שאומרים] בני ר' חייא: גרדומי תכלת כשרין וגרדומי אזוב כשרין, הרי אם ייפסקו חוטי הציצית במקום הקשר, כיון דאישתרי ליה עילאי אישתרי ליה כולה [כיון שהותר לו הקשר העליון, האחרון — תותר לו הציצית כולה], שלא יהיה לה גדיל.