לא הורצה, שהרי נאמר בציץ: "לרצון להם" (שמות כח, לח), לישראל ולא לאחרים.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור, ושלא כמו ששנינו, שביחיד אינו מרצה על המזיד!

אמר רב יוסף, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו בה שמרצה על הדם גם במזיד — היא כשיטת ר' יוסי, הא [זו] ששנינו בה שאינו מרצה, היא כשיטת רבנן [חכמים]. דתניא [ששנויה ברייתא]: אין תורמין תרומה מן הטמא על הטהור, ואם תרם, אם היה זה בשוגג — תרומתו תרומה, במזיד — אין תרומתו תרומה, שקנס הוא שקנסוהו חכמים. ר' יוסי אומר: בין אם תרם מן הטמא בשוגג בין במזיד — תרומתו תרומה. הרי שר' יוסי אינו מחלק בין אם עשה בשוגג או במזיד, וכשיטת הברייתא השניה.

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' יוסי דלא קניס [שאינו קונס] את העושה במזיד, ואולם מה ששנינו בברייתא זו שמרצה ציץ על אכילות, כגון על בשר שנטמא, שייחשב כטהור, מי שמעת ליה [האם שמעת אותו]? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות, כלומר, גם על דברים הנאכלים שנטמאו, ר' יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות!

ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות בברייתא זו, ר' אליעזר אומר: אין הציץ מרצה על אכילות, ר' יוסי אומר: הציץ מרצה על אכילות.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: ומי מצית אפכת לה [והאם יכול אתה להפוך אותה] ולומר כי לדעת ר' אליעזר הציץ אינו מרצה על האכילות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול נאמר שבשר קרבן שנטמא, כלומר, שאכלוהו טמאים לפני זריקת דמים על המזבח, יהו חייבין עליהן על אכילה זו כרת משום אכילת קדשים בטומאה?

תלמוד לומר: "כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט), ומיד אחר כך נאמר: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה" (שם כ), ללמדנו שהניתר לטהורין הוא שחייבין עליו משום אכילה בטומאה,

ושאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה, והואיל ואין בשר מותר באכילה קודם זריקת הדם — אין חייבים על אכילתו בטומאה.

ויש לשאול: או אינו כן, אלא יש לדייק מכתוב זה באופן אחר: הנאכל בפועל לטהורין — חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורין — אין חייבין עליו על אכילתו משום טומאה, למרות שכבר נזרק עליו הדם, ובכך אוציא אני את הלן שעבר זמן אכילתו, ואת היוצא מחוץ למקום אכילתו, שנפסלו ושוב אינן נאכלין לטהורים, שאין לחייב את האוכלם בטומאה?

תלמוד לומר: "אשר לה'"— ריבה גם את אלה, שחייבים על אכילתם בטומאה.

יכול שאני מרבה בכלל זה גם את הפיגולין שנפסלו במחשבת חוץ לזמנו ואת הנותרות?

ולפני שמגיעים לסיום הענין מקשים: נותרות היינו [הרי זה] בדיוק לן, שכבר הזכרנו שחייבים על אכילתו בטומאה! אלא כך צריך לגרוס: יכול שאני מרבה אף הפיגולין, שיהא דינם כנותרות? תלמוד לומר: "מזבח השלמים" — מיעט, שהמ' של "מזבח" באה למעט, שאין חייבים על אכילת הפיגול משום טומאה.

ושואלים: ומה ראית לרבות את אלו הנותר והיוצא, ולהוציא את אלו הפיגולים? ומשיבים: אחר שריבה הכתוב ומיעט, אמרת (אומר אתה): מרבה אני את אלו הנותר והיוצא, שהיתה להן שעת הכושר, שהיו ראויים לאכילה משנזרק דם הזבח, ורק אחר כך נותר הבשר או יצא, ומוציא אני את אלו את הפיגולים, שלא היתה להן שעת הכושר, שמשעה שנזרק דמם כבר היו פסולים.

ואם תאמר: אם כן, בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו הטמא לאחר זריקת דמים, מפני מה חייבין עליו משום טומאה? והרי לא היתה לו שעת הכושר! על כך יש להשיב: מפני שהציץ מרצה על הטמא, שתועיל לו זריקת הדם, אף על פי שאינו נאכל.

על כל פנים מברייתא זו עולה כי בשר שנטמא — אין [כן], הציץ מרצה עליו, יוצא — לא מרצה עליו הציץ, ולכן לא היתה לו שעת הכושר;

מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא ששמעת אותו שאומר]: אין זריקה מועלת ליוצא? הלוא ר' אליעזר הוא, כפי שלמדנו במקום אחר (מעילה ו,ב), ואם כן ברייתא זו היא בהכרח כשיטתו, וקתני [והוא שונה] כאן שמרצה ציץ על אכילות. ואם כן לא ניתן להפוך את השיטות בברייתא שהובאה לעיל, כפי שהצענו!

אלא אמר רב חסדא, לא קשיא [אינו קשה]: הא [זו] הברייתא ששנינו בה שהציץ מרצה על היחיד גם במזיד — כשיטת ר' אליעזר היא, הסבור שציץ מרצה על האכילות, הא [זו] ששנינו בה שאינו מרצה — היא כשיטת רבנן [שאר חכמים] האומרים שאינו מרצה על האכילות.

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' אליעזר שהוא אומר שמרצה הציץ על אכילות, דלא קניס מי שמעת ליה [שאיננו קונס אדם שעשה במזיד האם שמעת אותו]? ומשיבים: אין [כן], כי היכי דשמעת ליה [כמו ששמעת אותו] את ר' יוסי בענין תרומה, שאינו קונס את התורם במזיד מן הטמא על הטהור, כך שמעת ליה [שמעת אותו] את ר' אליעזר, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: בין בשוגג בין במזיד — תרומתו תרומה.

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' אליעזר שהוא אומר שאין קונסים במזיד — בתרומה דקילא [שהיא קלה], בקדשים דחמירי מי שמעת ליה [שהם חמורים האם שמעת אותו]? ומשיבים: על כרחך צריך אתה לומר כך, שאם כן, אם אין אתה אומר כך, הא אמאן תרמייה [ברייתא זו על מי תזרוק]? כלומר, למי תשייך אותה?

רבינא אמר, יש לתרץ את הסתירה בין הברייתות באופן אחר: לענין טומאתו, בין שנטמא הדם בשוגג בין שנטמא במזיד — הורצה, כדברי הברייתא השניה. לענין זריקתו, אם לאחר שנטמא (בין בשוגג בין במזיד) זרק אותו בשוגג — הורצה, במזיד — לא הורצה, כדברי הברייתא הראשונה.

ורב שילא אמר להיפך: לענין זריקתו, בין שזרקו בשוגג בין במזיד — הורצה. לענין טומאתו, רק אם נטמא בשוגג — הורצה, אבל אם נטמא במזיד — לא הורצה.

ומעירים: ולרב שילא, הא דקתני [ברייתא זו, השניה, שהוא שונה] בה: הציץ מרצה על הדם שנטמא בין בשוגג בין במזיד — הכי קאמר [כך הוא אומר]: נטמא הדם בשוגג, וזרקו, בין שזרקו בשוגג בין שזרקו במזיד — הציץ מרצה.