מדרס כגון ששכב עליו הזב, ונטמא טומאה חמורה (שמטמא אדם וכלים), ואחר כך עשאו וילון — הרי זה טהור מן טומאת המדרס, שכבר אינו משמש למושב ומשכב, אבל טמא מגע מדרס (טומאת נוגע במדרס הזב, שמטמא רק אוכלים ומשקים).

אמר ר' יוסי: וכי באיזה מדרס נגע וילון זה? אלא שאם גם נגע בו הזב קודם שעשאו וילון (ולא רק ישב עליו), הרי אף שנטהר מן המדרס כשעשאו וילון — עדיין הוא טמא מגע הזב, שטומאה זו שייכת גם בוילון.

ומדברי ר' יוסי יש ללמוד לענייננו: כי [כאשר] נגע בו הזב מיהא [על כל פנים] הוא טמא, ואפילו נגע בו לבסוף לאחר שישב עליו, כדין דבר שהוא טמא מדרס ואחר כך נטמא במגע הזב. ולפי דברי רבא אמאי [מדוע] נטמא? לימא [שנאמר]: כבר שבע ליה [לו] מן הטומאה!

אמר ליה [לו] רבא לאביי: וממאי דהאי [ומנין יודע אתה שזה] שאמר ר' יוסי שאם נגע בו הזב נעשה טמא מגע הזב, כוונתו שנגע בו לבתר [לאחר] שנעשה מדרס? דילמא מקמי [שמא לפני] שנעשה מדרס, שתחילה נגע בו זב, ואחר כך ישב עליו, שבאופן זה הויא [חלה] טומאה חמורה של מדרס הזב, שהוא אב הטומאה שמטמא אדם וכלים, על טומאה קלה של מגע הזב, שמטמא רק אוכלים ומשקים.

אבל הכא [כאן] בשאלה שלנו, לענין מנחה שנטמאה במגע טבול יום, וחזר טבול יום ונגע בה, דאידי ואידי [שזו וזו] טומאה קלה היא — לא תחול שוב הטומאה, שכבר שבעה לה מטומאה ראשונה!

אלא יש להביא ראיה שאין אומרים ששבעה לו טומאה, מסיפא [מסופה] של אותה משנה, ששנינו: מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על זה וישב זב עליהן — שהעליון טמא מדרס, והתחתון טמא גם משום מדרס, שהרי כל שתחת הזב נטמא משום מדרס, וגם משום מגע מדרס, שנגע בו הסדין שעליו. ואמאי [ומדוע] טמא התחתון גם טומאת מגע מדרס? לימא [שנאמר]: שבע ליה [לו] טומאה מטומאת מדרס!

ודוחים: אין זו ראיה, התם [שם] מדובר כשנטמא בבת אחת, שהרי טומאת מדרס ומגע מדרס באות לסדין התחתון בבת אחת. אבל הכא [כאן], במנחה שנטמאה, מדובר שהטומאות באו בזה אחר זה, והשאלה איפוא לא נפתרה.

א אמר רבא: עשרון של מנחה שחלקו לשנים, ואבד אחד מהן מן החלקים והפריש אחר תחתיו, ונמצא הראשון שאבד, והרי שלשתן מונחין בביסא (בכלי) אחד, אם נטמא החלק שהיה אבוד מתחילה — הרי האבוד והראשון שהיה עימו בהפרשה ראשונה מצטרפין לטומאה, כפי ששנינו שהכלי מצרף מה שבתוכו בקודש, אבל המופרש תחת האבוד אין מצטרף אליו, שהרי לא הופרש כדי להצטרף עם האבוד, אלא לבוא תחתיו; וכן אם

נטמא החלק המופרש תחת האבוד — המופרש והראשון שלא אבד מצטרפין, שהרי הופרש כדי להצטרף עמו, אבל האבוד אין מצטרף; אבל אם נטמא הראשון — שניהם מצטרפין, גם האבוד וגם המופרש, שהרי לכל אחד מהם יש שייכות עמו.

ואילו אביי אמר: אפילו נטמא כל אחד מהן נמי [גם כן] — שניהם שני החלקים האחרים מצטרפין עמו להיפסל, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כולהו בני ביקתא דהדדי נינהו [כולם בני ביקתה אחת הם], שכולם באו מכח אותה מנחה.

וכן לענין קמיצה, לדברי רבא, אם קמץ מן האבוד — שיריו של זה ושל הראשון שהיה עימו מתחילה נאכלין, אבל המופרש תחתיו אינו נאכל, שלא הופרש כדי להצטרף עמו, ואין הקמיצה מן האבוד מתירה אותו באכילה; וכיוצא בזה, קמץ מן המופרש — שיריו ושל הראשון שלא אבד — נאכלין, ושייריו של האבוד אינו נאכל; אבל אם

קמץ מן הראשון — שניהם אינן נאכלין, שהרי הקומץ אינו מתיר אלא עשרון, ולא ניתן להכריע איזה משני חצאי העשרון הותר.

ואילו אביי אמר: אפילו קמץ מאחד מהן כל שיהיה — שניהן האחרים אינן נאכלין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כולהו נמי בני ביקתא דהדדי נינהו [כולם בני ביקתה אחת הם], מכח אותה מנחה באו, ולא ניתן לדעת איזה משני החלקים הותר על ידי הקומץ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ושירים דידיה [שלו] של החלק שממנו הפריש את הקומץ מיהא [על כל פנים] נאכלין? הא איכא דנקא דקומץ דלא קריב [הרי יש שישית של הקומץ שלא קרב עבור שיריים אלו], שהרי הקומץ הופרש על שלושת החצאים שהיו בכלי, ונמצא ששליש ממנו קרב עבור החצי שאינו חלק מן המנחה, וכך נחסרו שני החצאים של המנחה שליש מן הקומץ שצריך ליקרב עבורם, שישית הקומץ לכל אחד, ולא הותר אף אחד מהם באכילה!

ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: וקומץ גופיה היכי קריב [וקומץ עצמו כיצד קרב]? הא איכא תלתא [הרי יש בו שליש] חולין, אותו חלק שנקמץ עבור החלק היתר על המנחה!

רב אשי אמר: אין אלו קושיות, שכן הקדשת הקומץ בדעתא [בדעתו] של הכהן תליא מילתא [תלוי הדבר], והכהן כי קמיץ [כאשר הוא קומץ] — על עשרון קא קמיץ [הוא קומץ], ולא על החלק הנוסף היתר על עשרון.