א תנו רבנן [שנו חכמים]: מלח שעל גבי האבר מאיברי הקרבן שנמלחו — מועלין בו, אבל מלח שעל גבי הכבש ושבראשו של מזבח — אין מועלין בו. ואמר רב מתנה: מאי קראה [מה המקרא] המלמד שמועלים במלח שעל גבי האבר? שנאמר: "והקרבתם לפני ה' והשליכו הכהנים עליהם מלח והעלו אותם עלה לה' "(יחזקאל מג, כד), לומר שהאבר עם המלח שעליו קרויים עולה, ומועלים גם במלח.

ובענין זה שאין מעילה במלח תנן התם [שנינו שם במשנה]: תנאי התנו בית דין על המלח ועל העצים של המקדש, שיהו הכהנים נאותין (נהנים, משתמשים) בהן. אמר שמואל: לא שנו שמותר לכהנים ליהנות בהם אלא לקרבנם, אבל לאכילה — לא.

ואומרים: קא סלקא דעתין [עלה על דעתינו] לפרש כי מאי [מה פירוש] לקרבנם שאמר שמואל — שמותר להם למלוח את קרבנם שהם מביאים, ומה שאמר שמואל: אבל לאכול לא הותר להם להשתמש במלח — כוונתו לצורך אכילת קדשים המגיעים לחלקם, כגון בשר חטאת ואשם של ישראל. ותמהים: השתא [עכשיו, הרי] כדי למלוח עורות קדשים הניתנים לכהנים יהבינן [נותנים אנו להם] מלח, וכי לצורך אכילת קדשים לא יהבינן [אין אנו נותנים] להם?

ומניין שנותנים להם מלח למליחת העורות — דתניא [ששנויה ברייתא]: נמצאת אתה אומר, בשלשה מקומות המלח נתונה במקדש: בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח; בלשכת המלח — ששם מולחין עורות קדשים הניתנים לכהנים, על גבי הכבש — ששם מולחים את האברים העומדים להקרבה, בראשו של מזבח — ששם מולחין הקומץ והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, ועולת העוף. ואם כן, בוודאי רשאים הכהנים ליתן מלח לצורך אכילת הקדשים!

אלא מאי [מה פירוש] שהכהנים ניאותים מן המלח לקרבנם — לאכילת קרבנם, כגון בשר חטאת ואשם ושיירי המנחות של ישראל, ומאי [ומה פירוש] שנאסר להם לאכילה — כוונתו לצורך אכילה של חולין.

ותוהים: חולין, פשיטא [פשוט] הדבר! מאי בעו התם [מה חולין עושים שם] בעזרה? ומשיבים, אף על גב דאמר מר [אף על פי שאמר החכם] בברייתא: נאמר במנחה "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו" (ויקרא ו, ט) — שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע, ואם כן מכניסים חולין לעזרה, אפילו הכי [כך] מלח של קדשים לא יהבינן להו [אין נותנים אנו להם] לצורך אותם חולין.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להבין את המשנה לפי דברי שמואל, שמה שהתנו בית דין שיהיו הכהנים נאותין מן המלח, הוא לצורך אכילת הקדשים. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] כמו שהובן מתחילה, כי מאי [מה פירוש] שהותר לכהנים ליהנות מן המלח לקרבנם — למלוח את הקרבנות שהם מקריבים, צריך אתה לדייק מן המשנה כי טעמא [הטעם, דווקא] משום דאתני [שהתנה] על כך בית דין מותר הדבר, הא [הרי] אם לא אתני [התנה] בית דין לא; וכי יכול אתה לומר כן? השתא [עכשיו, הרי] לישראל יהבינן [נותנים אנו] מלח לקרבנם, לכהנים לא יהבינן [אין אנו נותנים]?

ומנין שנותנים מלח לקרבנות ישראל — דתניא [ששנויה ברייתא]: יכול האומר "הרי עלי מנחה" יביא מלח מתוך ביתו (משלו), כדי ליתן על הקומץ קודם הקטרה, כדרך שמביא לבונה לצורך המנחה מתוך ביתו? ולכאורה דין הוא: נאמר בתורה הביא מנחה והביא עמה מלח ("וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", ויקרא ב, יג), ונאמר הביא מנחה והביא עמה לבונה, ולפיכך יש לדון (ללמוד) מזה על זה: מה לבונה מביא אדם מתוך ביתו, שנאמר: "ונתן עליה לבונה, והביאה אל בני אהרן" (שם א— ב) — אף מלח יביא מתוך ביתו.

או שמא כלך (לך) לדרך זו: נאמר הביא מנחה והביא עמה מלח, ונאמר הביא מנחה והביא עצים, שלא ניתן להקטיר על המזבח ללא עצים, מה עצים הם משל ציבור — אף מלח משל ציבור!

ונברר: נראה למי מהם המלח דומה, דנין מלח שהוא דבר הנוהג בכל הזבחים מעצים שהם דבר הנוהג בכל הזבחים, ואל תוכיח לבונה שאינה נוהגת בכל הזבחים, אלא במנחות.

ודוחים: או כלך (לך) לדרך זו ותאמר באופן אחר: דנין מלח שהוא דבר הבא עמה עם המנחה בכלי אחד מלבונה שהיא דבר הבא עמה בכלי אחד, ואל יוכיחו עצים שאינן באין עמה בכלי אחד!

תלמוד לומר במלח: "ברית מלח עולם הוא" (במדבר יח, יט), ולהלן בלחם הפנים הוא אומר: "מאת בני ישראל ברית עולם" (ויקרא כד, ח), מה להלן "מאת בני ישראל" כוונתו משל ציבור, שלחם הפנים הוא קרבן ציבור, אף כאן "ברית מלח עולם" — משל ציבור. ואם לקרבנות ישראל נותנים מלח משל ציבור, בוודאי שנותנים לקרבנות הכהנים. ואם כן, בוודאי לא לשם כך הוצרכו לתנאי בית דין, כפי שסברנו מתחילה, אלא לצורך אכילתם.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי, הכי קאמר [כך אומר] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: יש לפרש כי תנאי בית דין היה כפי שסברנו מתחילה, שיאותו הכהנים במלח לקרבנותיהם, ולפירוש זה לא נצרכא המשנה אלא לשיטת בן בוכרי.

דתנן [ששנינו במשנה]: אמר ר' יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל שמביא את מחצית השקל אינו חוטא, למרות שאין הכהנים חייבים במחצית השקל. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי (כך), אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא הוא, אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לטובת עצמן, כדי להיפטר ממחצית השקל, שנאמר:

"וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (שם ו, טז), והם טוענים: הואיל ומנחת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היא, כלומר, אם אנו חייבים בשקלים נמצא שאנו שותפים בקרבנות אלו, שהם קרבנות הציבור, ואם כן היאך הם נאכלין על ידינו? ולפי שיטתם העיד בן בוכרי, שלמרות שאינם חייבים במחצית השקל — כהן ששוקל אינו חוטא.

ותחילה מבררים: ולדעת בן בוכרי, מדוע כהן ששוקל אינו חוטא? כיון שלכתחילה לא מיחייב לאיתויי [אין הכהן חייב להביא] מחצית השקל, כי מייתי נמי [כאשר מביא גם כן] באמת חוטא הוא, דקא מעייל [שהרי הוא מכניס] חולין לעזרה, שהרי אינו נותן אותה כחלק מתרומת השקלים המיועדת לקרבנות הציבור, ואין מביאים קרבן ציבור משל היחיד! ומשיבים: מדובר דמייתי ומסר להון [שמביא ומוסר את שקלו להם] לציבור.

ועל כל פנים, לשיטת בן בוכרי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר],