גרש ושמן הם אלו שמעכבין, ואין דבר אחר מעכב, למרות שנאמרה שם חוקה.

א ודנים גופא [לגופה] של אימרה זו שהבאנו לעיל. אמר רב: כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורה בענין מנחה, שנאמר בפרשה אחת ושוב נאמר בפרשה אחרת אינו אלא לעכב, שאם לא עשה כן הרי זה פסול. ושמואל אמר: רק גרש (סולת) ושמן שחזר עליהם הכתוב מעכבין, ואין דבר אחר מעכב. ותמהים: ולשמואל, כל דבר אחר במנחה, אף על גב דתנא ביה קרא לא מעכבא ליה [אף על פי שחזר ושנה בו המקרא אינו מעכב לו]?!

אלא לדעת הכל כל היכא דתנא ביה קרא [כל מקום ששנה בו הכתוב] ודאי מעכבא [מעכב], והכא [וכאן] בענין "מלא קמצו" "בקמצו" קא מיפלגי [חלוקים הם]. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "וקמץ משם מלא קמצו" (ויקרא ב, ב), ונאמר במקום אחר: "והרים ממנו בקמצו" (שם ו, ח), והשינוי בא להדגיש — דווקא בקומצו ירים — בידו, שלא יעשה כלי מדה לקומץ כדי ליטול על ידו את הקומץ מן המנחה;

רב סבר [סבור]: הא נמי תנא ביה קרא [דין זה גם כן, בקומצו ולא בכלי, שנה בו הכתוב] לעכב, דכתיב [שנאמר] על אהרן ביום השמיני למילואים: "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" (שם ט, יז) — כפו ולא בכלי. ושמואל אומר: מחזרה זו אין ללמוד, כי דורות משעה לא ילפינן [אין אנו למדים], שאי אפשר ללמוד את דיני המנחה לדורות מקרבן מנחה שנעשה רק בזמן המילואים. ושואלים:

וכי לא יליף [לומד] שמואל דורות משעה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כלי הלח, כלומר, כלי שרת שעשויים לקבל בהם משקים, מקדשין את הלח שבתוכם, ומדת יבש מקדשין את היבש, ואין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מדת יבש מקדשין את הלח.

ואמר שמואל: לא שנו שאין כלי הלח מקדשים את היבש, אלא במדות הלח, אבל מזרקות של דם, אף שהם עשויים לדברים לחים — מקדשין יבש שנכנס בתוכם, דכתיב [שנאמר] בקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן: "מזרק אחד כסף... שניהם מלאים סלת" (במדבר ז, יג). הרי שהוא למד מחנוכת המשכן, שהיא לשעה, לדברים הנוהגים לדורות!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דתנא בה קרא תריסר זימנין [ששנה בו המקרא שתים עשרה פעמים], שבכל נשיא ונשיא נאמרה לשון זו, אבל בדרך כלל אין למדים משעה לדורות. ושבים למה שאמר רב, שכל ששנה הכתוב במנחה הרי זה לעכב.

אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: והרי הגשה של המנחה לקרן המזבח, שנאמר: "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח" (ויקרא ב, ח), דתנא בה קרא [ששנה בה המקרא], ולא מעכבא [ואינה מעכבת], כפי ששנינו במשנתנו! ומסבירים: מאן תנא ביה [מה, היכן שנה בו] המקרא? דכתיב [שנאמר]: "זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח" (שם ו, ז)!

השיב להם רב: ההוא [אותו פסוק] לא כדי לצוות על ההגשה בא, אלא לקבוע לה מקום הוא דאתא [שבא], להגדיר היכן היו מגישים אותה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "לפני ה' "(שם) — יכול יגיש במערב המזבח, שהוא הצד הפונה כלפי פתח ההיכל? תלמוד לומר: "אל פני המזבח" (שם) — בדרום, שמשם עולים למזבח.

אי [אם] "אל פני המזבח" יכול בדרום, שמשם עולים למזבח? תלמוד לומר: "לפני ה' "— במערב, הא [הרי] כיצד אתה מיישב את שני הדברים יחד? מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו.

ר' אליעזר אומר, כך יש לדרוש את הכתוב: יכול יגישנה למערבה של קרן או לדרומה של קרן, לאיזו שירצה? אמרת (אומר אתה): כל מקום שאתה מוצא שתי מקראות, אחד מקיים עצמו ומקיים חבירו, שאפשר לקיים את שניהם, ואחד מקיים עצמו ומבטל את חבירו — מניחין את המקרא שמקיים את עצמו ומבטל חבירו ואין למדים ממנו, ותופשין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו;

שכשאתה אומר "לפני ה' " במערב — בטלתה "אל פני המזבח" שהוא בדרום, וכשאתה אומר "אל פני המזבח" שהוא בדרום — קיימתה "לפני ה' ".

ושואלים: והיכא [והיכן] קיימתה "לפני ה' " בדרום המזבח? אמר רב אשי, קסבר האי תנא [סבור תנא זה, ר' אליעזר]: כוליה [כל] המזבח בצפון העזרה קאי [היה עומד], מאמצעה ולצפון, ונמצא קצהו הדרומי מול פתח ההיכל שבאמצע העזרה, והוא ממש "לפני ה' ".

ועוד ביחס למה שאמר רב, שכל שהחזיר עליו הכתוב במנחה הריהו מעכב, מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא: הרי מלח שצריך לתת על הקומץ המנחה קודם הקרבה, דלא תנא ביה קרא [שלא שנה בו המקרא] ובכל זאת מעכבא ביה [מעכב בו]! דתניא [ששנויה ברייתא]: "ברית מלח עולם הוא" (במדבר יח, יט) — שתהא