מנחות יט ע"א

דף יט - א

"בני אהרן  הכהנים" מקרא זה נדרש לפניו ולאחריו דהיינו שגם "ויצק" שכתוב לפניו, וגם "וקמץ" הכתוב אחריו, ייעשו על ידי כהנים.

והוינן בה: וכי סבר רבי שמעון "מקרא נדרש לפניו ולאחריו"?

והתניא: כתוב "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח" ודרשינן: "באצבעו - ולקח" שהמילה "באצבעו" הולכת על מה שכתוב בתחילת הפסוק "ולקח", והרי זה מלמד שלא תהא קבלה של הדם [שזוהי משמעות של "ולקח"] אלא בימין דהיינו "באצבעו", שכל מקום שנאמר "אצבע" אינו אלא ימין.

עוד דרשינן: "באצבעו - ונתן" שמילה "באצבעו" הולכת על מה שכתוב לאחריה "ונתן" והרי זה מלמד שלא תהא נתינה על קרנות המזבח אלא בימין.

אמר רבי שמעון: וכי נאמרה "יד" דהיינו "אצבע" בקבלה? דהאי "באצבעו" קאי א"ונתן" ולא א"ולקח". והואיל ולא נאמרה "יד" בקבלה, לפיכך קיבל בשמאל כשר.

ולבאר סברת מחלוקתם אמר אביי: ב"מקרא נדרש לפניו ולאחריו" קא מיפלגי רבנן ורבי שמעון, שלפי רבנן דורשים "באצבעו" גם לפניו דהיינו על "ולקח", ורבי שמעון סבר לאחריו נדרש דהיינו על "ונתן", ולפניו על "ולקח" אין נדרש.

ואם כן, שרבי שמעון לא סבר מקרא נדרש לפניו, מדוע הוא סובר שיציקה בזר פסולה?

ומתרצינן: אלא רבי שמעון לא סובר מקרא נדרש לפניו, וביציקה הפסולה בזר היינו טעמא דרבי שמעון: משום שכתוב "והביאה אל בני אהרן הכהנים" ודורשים: וי"ו שבמילה "והביאה" מוסיף על ענין ראשון שהוא "ויצק" שכתוב למעלה ממנו, לומר שגם היציקה נעשית על ידי כהן ^[25].

ומקשינן: וסבר רבי שמעון וי"ו מוסיף על ענין ראשון? אלא מעתה זה שכתוב "ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם" ומזה שהמילה "הכהנים" מתייחסת למה שכתוב אחריה "והקריבו", דהיינו קבלת הדם, לומדים שרק מקבלה ואילך מצות כהונה - מלמד על שחיטה שכשירה בזר!

ואי אמרת שלרבי שמעון סבירא ליה וי"ו מוסיף על ענין ראשון אם כן נאמר ש - וי"ו של "והקריבו" מוסיף על "ושחט" ושחיטה - הכי נמי בזר תהא פסולה?! והרי הלכה פסוקה היא שחיטה כשירה בזר.

ומתרצינן: שאני התם דאמר קרא "וסמך - ושחט" הקישן הכתוב לומר: מה סמיכה בזרים שהרי הבעלים סומכים ידיהם אף שחיטה בזרים.

ומקשינן: אי הכי שדורשים "וסמך ושחט", נדרוש גם לדין: מה סמיכה בבעלים, אף שחיטה בבעלים דוקא?

ומתרצינן: ההוא שצריך שחיטה בבעלים דוקא, לא מצית אמרת, דקל וחומר הוא ומה זריקה דעיקר כפרה היא לא בעיא בעלים, שהרי הכהנים עושים את הזריקה, שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כל שכן שלא צריך שתיעשה על ידי הבעלים דוקא ^[26].

וכי תימא אין דנין שחיטה שאפשר שתיעשה על ידי בעלים מזריקה שאי אפשר בבעלים, שהרי הכהנים זורקים את הדם, ועדיין נלמד שחיטה מסמיכה דדוקא בעלים? ^[27]

ומתרצינן: ממה שגלי רחמנא ביום הכפורים גבי שחיטת פרו של אהרן שצריך בעלים דוקא שכתוב "ושחט את פר החטאת אשר לו" יש ללמוד מזה מכלל דשחיטה בעלמא בשאר קרבנות לא בעינן בעלים! ^[28]

אמר רב: כל מקום שנאמר "תורה" ו"חוקה" אינו אלא לעכב!

קא סלקא דעתין תרתי שיהיה כתוב שניהם בעיא הצריך רב כדי שנלמד מזה שמעכב, כדכתיב "זאת חוקת התורה", אבל אם כתוב רק "תורה" או "חוקה" בלבד אינו מעכב.

והוינן בה: והרי נזיר דלא כתיבא ביה אלא "תורה" שכתוב "על תורת נזרו" ואמר רב: תנופה בנזיר מעכבא, ואף על פי שבשאר קרבנות הטעונים תנופה, אין התנופה מעכבת. ועל כרחך משום שבנזיר כתיב "תורה", ואפילו שלא כתוב "חוקה"?

ומשנינן: שאני התם, כיון דכתיב "כן יעשה על תורת נזרו" כמאן דכתיבא בהו "חוקה" דמי! ולעולם צריך גם "תורה" וגם "חוקה" לעיכובא.

ומקשינן: הרי תודה דלא כתיבא ביה אלא "תורה" שכתוב "וזאת תורת וגו' אם על תודה יקריבנו", ותנן: ארבעה מינים של לחמים שבאים עם קרבן תודה מעכבין זה את זה שאם חסר מין אחד אינו יכול להביא את האחרים, הרי שמ"תורה" לבד לומדים שזה מעכב, וקשה לרב שמצריך שניהם?

ומשנינן: שאני תודה דאיתקש לנזיר דכתיב "על זבח תודת שלמיו" ואמר מר: "שלמיו" מיותר הוא לרבות שלמי נזיר שדינו כתודה, הרי הוקשו תודה ונזיר בפסוק, וכשם שנזיר כתוב בו עיכובא, כדאמרן לעיל, הוא הדין תודה.

ותו פרכינן: והרי מצורע, דלא כתיב ביה אלא "תורה", שכתוב "וזאת תהיה תורת המצורע", ותנן: ארבעה מינין שבמצורע שהם עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים - הבאים לטהרת המצורע, מעכבין זה את זה?!

ומשנינן: שאני התם, כיון דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע", כמאן דכתיב ביה "חוקה" דמי! ד"תהיה" משמע עיכובא.

ותו פרכינן: והרי יום הכפורים, דלא כתיב ביה אלא "חוקה", שכתוב "והיתה לכם לחוקת עולם", ותנן: שני שעירי יום הכפורים שמגרילין עליהם אחד לה' ואחד לעזאזל מעכבין זה את זה?

ומשנינן: אלא כך כוונת רב לומר: כל מקום שנאמר או "תורה" או "חוקה" אינו אלא לעכב.

ומקשינן: והרי שאר כל הקרבנות דכתיב בהו "תורה" שכתוב "זאת התורה לעולה ולמנחה" וגו', ויש בהם דברים שלא מעכבי?

ומתרצינן: אם כתוב "תורה" בעיא צריך שיהא כתוב גם "חוקה" כדי שנלמד לעיכובא, ו [אבל] "חוקה" לא בעיא "תורה", אלא מ"חוקה" לבד לומדים עיכובא.

ומקשינן: והא "תורה" ו"חוקה" קא אמר רב, ומשמע ששניהם שוים?

ומתרצינן: הכי קאמר רב: אף על גב דכתיב "תורה", אי כתיבא "חוקה" אין הרי זה מעכב, ואי לא - לא מעכב!

ומקשינן: והרי מנחה דכתיב בה "חוקה" שכתוב "כל זכר בבני אהרן יאכלנה, חק עולם", ואמר רב: כל מקום כל דין שהחזיר [מלשון חזרה] הכתוב בפרשת צו בתורת מנחה מה שכבר אמור בפרשת ויקרא אינו אלא לעכב! ומשמע מזה: החזיר אין, לא החזיר לא מעכב במנחה, ואף על פי שכתוב במנחה "חוקה"?

ומתרצינן: שאני התם, דכי כתיבא "חוקה" במנחה אאכילה כתיבא שנאמר "כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם" וכיון שהאכילה אינה מעכבת, על כרחך מה שכתוב "חוקה" במנחה, אין משמעותה לעיכוב.

ומקשינן: והרי לחם הפנים, דכי כתיבא בו "חוקה" אאכילה כתיבא, שכתוב "ואכלוה במקום קדוש וגו' חק עולם" וגו', ואפילו הכי תנן: שני סדרים של לחם הפנים, שש חלות לכל אחד, מעכבין זה את זה. שני בזיכין של לבונה הנתונים על שני הסדרים מעכבין זה את זה. הסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה?!

ומתרצינן: אלא כל היכא דכתיבא "חוקה", אף על גב שאינה כתובה אלא אאכילה אמרינן אכולא מילתא כתיבא ולומדים מזה עיכובא. ומכל מקום לא קשה ממנחה למה לא אומרים בה שזה לעיכוב מזה שכתוב "חוקה", דשאני התם במנחה דאמר קרא "מגרשה ומשמנה" ומהייתור של ה - ה"א, שהיה יכול לכתוב "מגרש ומשמן", לומדים לענין שאם חסר כל שהוא מגרשה ומשמנה - פסול, וכיון שהוצרך לכתוב עיכובא לדין זה,

וכי דנין אפשר, שחיטה דאיפשר בבעלים, משאי איפשר, זריקה דאי אפשר בבעלים דכתיב וזרקו בני אהרן, ל"ה. וקשיא דנדון לה מאיפשר דהיכא דהבעלים כהנים לא זרקי הדם אלא כהן אחר המותר דלא אשכחן דאצטריך קרא לעשות זריקה בבעלים כשהם כהנים, וי"ל דהיינו מאי דקאמר וכי דנין אפשר משאי אפשר דזריקה אי אפשר שהבעלים ישראל דשם אינה בבעלים אבל כשאפשר לה להיות בבעלים כגון שהבעלים כהנים אימא דבעינן בעלים דנהי דלא אשכחן דאצריך קרא בכהן בעלים מ"מ נוכל לומר דבעיא בעלים דנימא מאחר דאית לן למימר דשחיטה בעיא בעלים מטעם דכתיבא בבעלים א"כ דכ"ש זריקה שהוא בבעלים ושהיא אפשר לה להיות בבעלים כגון של כהנים, ואפי' אם נבוא לומר דגם כשהכהנים בעלי' לא בעינן בעלים מאחר דבישרא' אינה נעשית בבעלים ויש לנו לומר דלא חלק הכתוב בין כהנים לישראל מ"מ אין ללמוד שחיטה מזריקה ולומר שכמו שזריקה אינה נעשית בבעלים דכמו כן תהא שחיטה משום דהוי אפשר משאי אפשר דנהי כשהכהנים בעלים הוי אפשר מ"מ אי אפשר קרי לזה מאחר דמה שאינה נעשית בבעלים הוי מפני שלא רצה הכתוב לחלק בין ישראל לכהנים וגבי ישראל הוי אי אפשר א"כ טעם דאי אפשר גורם לומר דגם בכהנים אינה נעשית בבעלים דגם גבי כהנים נמי הוי אי אפשר גלי רחמנא ביום הכפורים ושחט כו' מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים:
ויש להקשות נמה הוצרך להאריך ההוא לא מצית אמרת ק"ו כיון דלאו הוכחה היא כדפריש' וכי נימא אין דנין אפשר משאי אפשר אלא הוכחנו דשחיטה אינה בבעלים הויא משום מדגלי רחמנא ביום הכפורים כו' א"כ לא היה לו להביא כי אם טעמא מדגלי רחמנא ביום הכפורים ולימא הכי הא לא מצית אמרת דגלי רחמנא ביום הכפורים דשחיטה בבעלים דבעלמא לא בעינן בעלים, דנוכל לומר דבעלמא נמי בעינן בעלים אלא דביום הכפורים בעינן נמי שהשחיטה להוי בכהן גדול ושכל העבודות אינן כשרות אלא בו אבל מדילפינן הק"ו דמה זריקה דלא בעינן בעלים אית לן למדרש קרא דושחט כו' אתא לגלויי בעלמא דלא בעינן בעלים וה"ק ומה זריקה כו' א"כ למ"ד דדנין אפשר משאי אפשר הוכחנו דשחיטה אינה בבעלים, וכ"ת דאין דנין אפשר משאי אפשר ואינה הוכחה גמורה כיון דאינה הוכחה למ"ד אין דנין אפשר משאי אפשר אפ"ה לגבי מילתא כי האי דגלי קרא דושחט דאיכא למדרשיה לומר הא בשחיטה בעלמא לא בעיא בעלים אהני ק"ו דזריקה לומר דנדרשיה הכי דמאי דאין דנין אפשר משאי אפשר ה"מ למגמר מילתא ממילתא לגמרי אבל מ"מ מהני מאי דאיכא למגמר אפשר משאי אפשר לגבי בעלים דהא איכא קרא דמצינן למדרשיה בהאי ילפותא דבעינן למגמר אפשר משאי אפשר דדרשי' ליה האי ילפותא ולא לדרשה אחריתי שהרי ילפותא דאפשר משאי אפשר אינה כי אם לעשות גלויא בעלמא דנדרוש לקרא במאי דסלקא הילפותא:

תד"ה במקרא. וא"ת דבפ' השואל פליגי אמוראי כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דהתם דרש כו'. כצ"ל בלא קווים. ומעתה לא נצטרך להגהת הצ"ק תיבת טעמא:

גמ' אף שחיטה בבעלים. עי' לקמן דף צג ע"א תוד"ה לפי:

אמר רב כל מקום שנאמר תורה וחקה אינו אלא לעכב וכו'. אני בעניי הארכתי קצת בענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן א' בס"ד ע"ש באורך שהבאתי הירושלמי ודברי הראשונים ואחרונים בפרט זה:

גמ׳ שחיטה ה״נ בזר כו׳. ולפי מה דס״ד דר״ש ס״ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו. אין להקשות שחיטה ה״נ בזר תהא פסולה דאפשר לומר דר״ש ס״ל מקרא נדרש לפניו וקאי הכהנים על והקריבו אבל לא אלפני פניו על ושחט אבל גבי יציקה אי נדרש לפניו וקאי על ונתן עליה לבונה קאי נמי על ויצק דבעינן כהן דליכא לפלוגי בין יציקה לנתינה וק״ל:

שם והרי מנחה כו׳. ולעיל דקס״ד דבעינן תרתי תורה וחוקה לא פריך והרי מנחה דכתיב בה תורה וחוקה ואמר רב כ״מ שהחזיר כו׳ החזיר אין לא החזיר לא דאפשר לומר דס"ל דבעינן תרתי ביחד כדכתיב זאת חוקת התורה אבל השתא דקאמר דחוקה לא בעי תורה פריך שפיר:

רש"י ולאחריו וקמץ משם הס״ד ואח״כ ד״ה באצבעו ולקח ולקח זו קבלת הכהן מדם החטאת הס"ד וכצ"ל ואח״כ ד"ה באצבעו ונתן זו נתינה מתנת הקרן דמזבח דכתיב ונתן על קרנות וגו׳ הס"ד וכצ״ל ואח״כ ד״ה אלא בימין דכל מקום כו׳:

ד״ה וכי נאמרה יד בקבלה כלומר כו׳ כצ״ל:

בא״ד הוא אמור ואין מקרא נדרש לפניו הס״ד וכצ״ל וכ״ה בס״י:

ד״ה וי״ו דוהביא כו' הפסיק הענין הס״ד ואח״כ ד״ה ואי מה סמיכה בבעלים דכתיב וסמך ידו על ראש קרבנו אלמא כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולא באחר הס״ד ואח״כ ד״ה לא בעינן בעלים דכהן זורק הס״ד וכצ״ל:

ד״ה מודה כו׳ יקריבנו וגו׳ הס״ד ואח״כ ד״ה ארבעה מינין כו׳ ורקיקים ורבוכה בפרק התודה הס"ד וכצ"ל:

ד״ה שלמיו כו׳ לעשרה קבין כו' כצ״ל:

בא״ד שמן כתודה כצ״ל:

ד"ה תהיה משמע עיכובא הס״ד:

ד״ה ולא מעכבי כו׳ כשר ובמנחה כו׳ הד"א:

בא״ד הגיש כשר הס״ד ואח״כ ד״ה הא תורה וחוקה קאמר משמע כו' כצ״ל:

ד״ה ושאני התם כו' לאו דוקא הס"ד וכצ״ל:

תוס׳ ד״ה במקרא נדרש כו' וא"ת מנלן דבהכי פליגי כו'. פירוש דעיקר קושית התוס׳ מנ״ל דטעמא דרבנן דס"ל דמקרא נדרש לפניו ולאחריו דלמא רבנן ס״ל דאין המקרא נדרש לפניו וטעמא דרבנן משום דכתיב הכהן גבי ולקח וכ״מ שנאמר כהונה אינו אלא ימין אבל לר״ש לא קשיא אפילו אי ס"ל דבעינן תרתי דהיינו כהונה בעי אצבע כדאמרינן לעיל דר״ש ס״ל הכי ובמסכת זבחים מ״מ פריך שפיר דע"כ ס״ל דאין המקרא נדרש לפניו נמי:

בא״ד ור״ש בעי תרתי כו'. פירוש דכהונה בעי אצבע אבל אצבע לא בעי כהונה כצ״ל:

בא"ד ואלו שומר חנם כו׳ כצ״ל:

בא״ד וי"ל דהתם טעמא דר״ש משום כו׳ כצ״ל:

בא"ד ובפ״ק דע״א וגבי נשך כו' כצ״ל:

בא"ד איזהו נשך ולא דמי לתקום והדרת כו' כצ״ל. פירוש דאמרינן התם דאיכא למ״ד דלא קיימי אתרווייהו ועיין בתוספות דחולין דקי״ד ע״ב ד״ה או כו' ובשאר מקומות דכתבו טעמא דלא דמי ומ"ו הב״ז מגיה בע״א ודבריו אינם מובנים לי:

בא"ד דבאצבעו אחד דוכתא קאי דכי האי כו׳ כצ״ל. פי׳ או אלעיל או אלתחת ועיין במסכת חולין:

בא״ד ויש לחלק משום כו'. פי׳ כיון דאשכחן דקאי אצבע אנתינה יליף סתום מן המפורש וס״ל דהכא נמי קאי אצבע אנתינה:

בא"ד וצ״ע במסכת תענית כו׳. וע״ש מה שכתבו תוספת ובזה יתורץ הצ"ע הל״ז:

ד״ה אלא היינו כו׳ והיכן נאמר אצבע כו' כצ״ל:

בא״ד ר״א בר׳ שמעון כו׳ כצ״ל:

ד״ה ושאני התם דאמר קרא כו׳ דבריו סותרות זא״ז כו'. ודבריהם אינם מובנים לי דבאמת לרש"י נמי לגבי דמעכבים זא״ז סלת ושמן וקומץ ולבונה בעי שנה לעכב וגבי עיכובא דנפשיה שאם חיסר לא בעי שנה לעכב וילפינן מה"א דמגרשה ומשמנה ומסלתה ומ"ה פרש״י לגבי עיכובא דנפשיה שאם חיסר דילפינן מה״א יתירא ובסמוך דקאמר רב דוקא כ״מ שהחזיר דקאי לגבי עיכובא זא״ז ושמואל פליג וס״ל דוקא גרש ושמן מעכבים דהיינו זא"ז ומ"ה פרש״י דטעמא משום חזרה ולא משום ה"א יתירה דלענין עיכובא זה את זה בעי שנה לעכב ומ״ו הב"ז נכנס כאן בדוחק לפרש וכאשר כתבתי נכון הוא:

בא"ד כל שהוא פסולה ונראה דהכא נמי מטעם שינה הכתוב קאמר והכא מיירי לענין שיעכבו זה את זה דבעי כו' כצ״ל. ומ"ו גורס כגירסא שלפנינו ולא ניחא לי וכ״ה בס״י ופירוש דלא כרש״י דדייק מה״א דע״כ חוקה דידה לאו דוקא אלא מדשינה גבי מנחת בכורים וכתיב מגרשה ומשמנה שיהא שניהם ובשאר מנחות כתיב מסלתה ומשמנה דמשמע נמי שיהא שניהם דגרשה נמי סולת אלא ע״כ חוקה לאו דוקא כך היא כוונת התוספות אבל לפירוש זה יש לדקדק למה משני דרב דייק דחוקה דידה לאו דווקא מדכתיב מגרשה ומשמנה גבי מנחת ביכורים דשנה הכתוב תיפוק ליה מדהחזיר הכתוב בסתם מנחה בצו את אהרן מה שכבר אמר בויקרא כפי דברי רב ומהכא דייק רב דחוקה דידה לאו דוקא וצ״ע ליישב נ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ וסבר ר״ש וכו׳ ק"ק אמאי לא פריך נמי דרבנן אדרבנן דהכא אמרי מקמיצה ואילך מצות כהונה ולא דרשי לפניו והתם דרשי לפניו ולאחריו ר"ל דלא אמרי רבנן מקרא נדרש לפניו ולאחריו אלא היכא דפשטיה דקרא יכול להתפרש לפניו ולאחריו כמו קרא דבאצבעו דמתיישבת אי קאי לפניו או לאחריו אבל קרא דוהביאה אל בני אהרן אינו מתיישב אלא לאחריו ולא לפניו משום דתיבות והביאה אל מונע שלא יתפרש בני אהרן קאי אויצק דבשלמא אי כתיב ונתן עליה לבונה בני אהרן הכהני׳ וקמץ היה יכול להתיישב לפניו אבל השתא דלא כתיב הכי מודים רבנן שאינו נדרש אלא לאחריו אבל ר"ש קשה דאפי' האי קרא דריש לפניו ואילו גבי באצבעו דמתיישב טפי לא דריש ודו"ק:

תוס׳ בד"ה במקרא נדרש לפניו וכו׳ וא״ת אמאי לא אמרי׳ וכו' דלא דמי לתקום והדרת וכו' ר״ל דליכא למימר הא גבי תקום והדרת איכא מ״ד דלא קיימי אתרווייהו וה״נ הכא לכך כתבו דלא דמי דהתם משום דאין הלשון נופל על הלשון דוהדר׳ אינה נופלת על מפני ותקום אינה נופלת על פני ולכך איכא מ"ד דלא קיימי אתרווייהו מה שאין כן הכא וק״ל ועיין להתוס׳ ז"ל דפ׳ כל הבשר דף קי״ד ע״ב ד"ה או למה לי וכו׳ ע"ש:

בא״ד וצ״ע במסכת תענית וכו' ולא אמרי׳ דקיימי אתרווייהו וכו׳ שם בתענית תירצו דאי הוו קיימי אתרווייהו א"כ ליערבינהו וליכתוב לצדיק ולישרי לב אורה ושמחה ומדלא ערבינהו ש״מ דלא קיימי אתרווייהו וקשה א״כ גבי תתננה ואכלה נמי איכא למיפרך הכי דליערבינהו ולכתוב לגר אשר בשעריך ולנכרי תתננה ואכלה או מכור וכן גבי נשך ומרבית ליכתוב את כספך ואכלך לא תתן לו בנשך ובמרבית וכן קשה גבי מפני שיבה למ"ד דקיימי אתרווייהו א״כ ליכתוב מפני שיבה וזקן תקום והדרת ומדלא כתיב הכי ש״מ דלא קיימי אתרווייהו ושוב ראיתי בס׳ יבין שמועה שכתב יישוב לזה ע"ש בכלל קמ"ח וכלל קמ״ט:

בד״ה ושאני התם וכו׳ דתלי טעמא וכו' כתב בס׳ ברה"ז וז"ל ר״ל דרב תלי טעמא בחזרה ולא בה"א דשמואל עכ״ל וליתא דגם שמואל נמי תלי טעמא בחזרה כרב ולא פליגי אלא אי ילפי׳ דורות משעה כדמסיק לקמן וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד״ה במקרא נדרש כו׳ וא"ת דבפ׳ השואל כו׳ מאי קושיא לימא דההו' משנה כו׳ (ר״ל ולדידיה ס"ל דאף שכירות בבעלים פטור דס"ל דמקרא אין נדרש לפניו ומנ״ל לומר מילתא דכתיבה כו' ודו״ק):

בא״ד וי״ל דהתם דריש משום כו׳ (כצ״ל) וא"ת ואמאי כו׳ בפ׳ איזהו נשך דלא דמי כו׳ דבריהם הן מגומגמים ונ"ל דצ״ל וי״ל דדמי לתקום כו' ור"ל והתם רבנן לא דרשי דאין משמעות ל׳ מפני נופל אהדרת כו׳ וכמש"כ התוס׳ במקומו הנ"ל ה"ה באצבע אי אפשר למידרש ג״כ לפניו ולאחריו דלא דמי לתתננה כו׳ וכדמסיק התו׳ ובמקומות הנ״ל באים דברי התוספות מסודרים על נכון נ״ל ודו״ק:

ד"ה אלא היינו כו' אפי׳ לא ידרוש ר״ש לפניו ואחריו וי"ו כו׳ דבאצבעו מפסיק כו׳ (כצ"ל) והמקרא לפני פניו הס"ד:

ד״ה ושאני התם כו' שלם שאם חיסר כו׳ דתלי טעמא בחזרה כו׳ (ר״ל דרב תלי טעמא בחזרה ולא בה"א כשמואל ק"ל) ועוד קשה כו׳ כ"ש פסול ודוחק לומר דהכי נמי מטעם כו' (כנ״ל להגיה ולפי הגה זו קשה מאי תרצו התוס׳ כיון דס"ל דשינה הוא דוחק לכן נ״ל דכן צ"ל כ"ש פסולה ש"מ דה״נ מטעם שינה הכתוב קאמר. וה"פ דאי כפרש״י דדייק מה"א דמגרשה ושמנה טפי ה״ל לדייק ולהביא הא דסלתה אלא לאו מה"א דייק אלא מדהוצרך לשנות ולהחזיר ש"מ דחוקה ממנחה לאו דווקא וע״ז פירושו דוודאי משינה דייק דהכתוב שינה פעמים לכתוב סולת ושמן להורות דמעכבים זא״ז ועלה קאי הכא ג״כ ולא אחסר ודו״ק:

הגהות

גמרא אלא בימין באצבעו ונתן כו' קא מפלגי אלא היינו טעמא כו׳ ומ״ש בספרים ור״ש סבר כו' אין נדרש הוא פי׳ ובגמרא של קלף לא גרסינן לה:

ותנן ב׳ סדרים מעכבים זא״ז כו׳ שני כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה ולאחריו כו׳ באצבעו הס״ד:

ד"ה נתינה כו' דמזבח הס״ד:

ד״ה וכי נאמרה כלומר כו׳ הוא אמור הס״ד:

ד״ה וי״ו דוהביאה כו' (ומ״ש בספרים מקרא נדרש לפניו יש למוחקו) על ענין ראשון וכי תימא וי״ו דונתן נמי יהא מלמד קבלה מנתינה תריץ כו׳ כצ"ל נ״ל:

ד"ה אפשר שחיטה לא אפשר זריקה בבעלים כו' כנ״ל להגיה:

ד"ה נזיר כו' אשר ידור הס״ד:

ד"ה מעכב כו׳ דמסכת יומא שאם כו׳ כצ״ל נ״ל:

ד"ה כן יעשה כו' הנזיר הס"ד:

ד"ה שאר קרבנות כו׳ ולמנחה וגו׳ הס״ד:

ד״ה לא מעכבי כו׳ כשר הס״ד והד״א:

ד"ה מנחה כו' עולם וגו׳ הס"ד:

ד״ה שהחזיר כו' בויקרא אינו אלא לעכב הד״א והס״ד:

תוספות ד"ה גלי כו׳:

ד״ה ואמר מר כו' בפ׳ התודה הס"ד:

ד״ה תורה כו׳ בגדים דמעכב כו' ומיהו מעיקרא ודאי כו׳ בשמעתין כו׳ כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

מקרא. הכהן נדרש לפניו לויצק: ולאחריו. וקמץ משם באצבעו: ולקח. ולקח (קבלת) הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות וגו': אלא בימין. דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין: נתינה. מתנת הקרן דמזבח: וכי נאמרה יד. כלומר וכי נאמרה אצבע בולקח והלא בונתן הוא אמור: וי''ו דוהביאה מוסיף על ענין ראשון. [וכ''ת וי''ו דונתן נמי יהא] מלמד קבלה מנתינה תריץ ליכא למימר הכי דאי כתיב ונתן באצבעו הוי גמירא ולקח מונתן בוי''ו מוסיף על ענין ראשון אבל השתא באצבעו הפסיק הענין: ואי מה סמיכה. לר''ש פריך וסמך ידו על ראש קרבנו אלמא סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ולא באחר זריקה לא בעינן בבעלים דכהן זורק: אפשר. שחיטה: לא אפשר. זריקה בבעלים דכתיב וזרקו בני אהרן: נזיר. כתיב ביה זאת תורת הנזיר אשר ידור (במדבר ז): תנופה בנזיר. דכתיב ונתן על כפי הנזיר לעכב משום דכתיב תורת ואע''ג דלא מעכבא בעלמא כדאמרינן בשמעתא קמייתא דמס' יומא (ד' ה.) שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכפר: כן יעשה. על תורת נזרו: תודה. כתיב בה וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' (ויקרא ז): ד' מינין. חמץ חלות ורקיק ורבוכה בפרק התודה (לקמן דף עז.): שלמיו. על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן בתודה (בפ' התודה): ארבעה שבמצורע. עץ ארז ושני תולעת ואזוב וצפרים: תהיה. משמע עיכובא: יוה''כ. כתיב והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי וגו' באחרי מות: שאר קרבנות כתיב בהו תורה. זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' (ויקרא ז): ולא מעכבי. דאמר בפ''ק (לעיל ד' ד.) באשם הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר ובמנחה כתיב וזאת תורת המנחה הקרב וגו' (ויקרא ו) דהיינו הגשה ותנן לא הגיש כשר: הא תורה וחוקה קאמר. משמע תרוייהו כי הדדי שקולין: מנחה כתיבא חוקה. כל זכר בבני אהרן יאכל חק עולם (וגו') (שם): שהחזיר הכתוב. בצו את אהרן מה שכבר אמור בויקרא אינו אלא לעכב: אאכילה כתיבא. הילכך לאו לעיכובא אתא: לחם הפנים. ואכלוהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם וגו' (שם כד): ושאני התם. גבי מנחה להכי לא הויא חוקה דידה עיכובא משום דכתיב מגרשה ומשמנה מדמצי למכתב מגרש ומשמן וכתיב מגרשה ומשמנה שמע מינה ה''ק גרשה שלם ושמנה שלם שאם חסר כל שהוא פסול ומדאיצטריך למיכתב להכי שמע מינה חוקה דידה לאו חוקה:

במקרא נדרש לפניו ולאחריו קא מיפלגי. וא''ת מנלן דבהכי פליגי דילמא טעמא דרבנן כדאסיקנא בפ''ק (לעיל דף י.) ופרק שני דזבחים (דף כד:) דכל מקום שנאמר אצבע או כהונה אינו אלא ימין ור''ש בעי תרתי וי''ל דלשון הברייתא משמע משום דקאי עליה באצבעו כדקתני באצבע ולקח והא דלא מפרשי רבנן טעמייהו מדכתיב הכהן משום דאיצטריך הכהן בכיהונו ואע''ג דבפ' שני דזבחים (דף כד:) קאמר אליבא דר''ש ואלא הכהן ל''ל ומשני הכהן בכיהונו הוא הדין דלרבנן איצטריך נמי אלא נטר עד לבסוף דמקשי לר''ש ומשני ליה והוא הדין לרבנן וא''ת דבפ' השואל (ב''מ דף צה. ושם) פליגי תנאי במקרא נדרש לפני פניו ופריך תנן השואל את הפרה כו' והא שומר חנם דלפני פניו לא קתני וליטעמיך שומר שכר דלפניו מי קתני מאי קושיא לימא דההיא משנה ר''ש היא דקסבר הכא ובפ' ב' דזבחים (דף כד:) דמקרא נדרש לאחריו ולא לפניו וי''ל דהתם [טעמא] דר''ש משום דוי''ו מוסיף על ענין ראשון כדאמרינן הכא גבי והביאה וא''ת ואמאי לא אמרינן הכא דקאי אתרוייהו כמו תתננה ואכלה ומכור בפ' כל שעה (פסחים דף כא:) ובפ': כל הבשר (חולין ד' קיד.) ובפ''ק דמסכת ע''ז (ד' כ.) וגבי נשך ומרבית בפ' איזהו נשך (ב''מ דף סא.) דלא דמי לתקום והדרת בפ''ק דקדושין (דף לב:) ומיהו לא דמי לתתננה ואכלה דתרי מילי נינהו אבל הכא חדא מילתא דבאצבעו חדא קאי דכי האי גונא מחלקין אה' מקראות דאין להם הכרע שאת מחר משוקדים ארור וקם וכי תימא באצבעו נמי לא יהיה לו הכרע ויש לחלק משום דאשכחן ונתת על קרנות המזבח באצבעך כדאמרינן. בפ' ב' דזבחים (ד' כד:) וצריך עיון במסכת תענית (ד' טו.) דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה דאמרינן צדיקים לאורה וישרים לשמחה ולא אמרינן דקיימי אתרוייהו כמו תתננה ואכלה: אלא ה''ט דר''ש והביאה וי''ו מוסיף על ענין ראשון. אפילו לא ידרוש ר''ש לפניו ולאחריו וי''ו מוסיף דריש וגבי ולקח ונתן לא אמרינן וי''ו מוסיף למילף קבלה מנתינה בימין כדפי' בקונטרס דבאצבעו מפסיק בין ולקח לונתן דה''ל למכתב ולקח הכהן ונתן מן הדם באצבעו וא''ת בפ' ב' דזבחים (ד' כד:) דא''ר אלעזר בן שמוע כל מקום שנאמר אצבע בנתינה שינה בנתינה פסול בקבלה כשר והיכן נאמרה אצבע בנתינה דכתיב ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולאחריו לימא וי''ו מוסיף על ענין ראשון ושמא ר''א בר ר''ש לית ליה וי''ו מוסיף על ענין ראשון א''נ לא דריש וי''ו מוסיף כדי לדרוש המקרא לפני פניו: גלי רחמנא גבי פרו של אהרן כו'. משמע הכא דלר''ש שחיטת פרו בזר פסולה ואף ע''ג דמסקינן בפרק קמא דזבחים (דף יד.) לר''ש שחיטה לאו עבודה היא ל''ק מידי כדפי' בפ''ק (לעיל ד' ה.): ואמר רב תנופה מעכבא בנזיר. ממתני' הוה מצי לאקשויי דתנן (לקמן ד' כז.) ב' מינין שבנזיר מעכבין זה את זה אלא ניחא ליה לאקשויי דרב אדרב א''נ משום דאפילו תנופה שהיא שירי מצוה בשאר קרבנות מעכבת בנזיר: ואמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר. לקמן איתא בפ' התודה (ד' עח.): תורה בעיא חוקה וחוקה לא בעיא תורה. אומר ר''ת דכל מקום דאמרי' חוקה עיכובא לא ממשמעותא אלא מג''ש ילפינן לה בריש פרק ב' דזבחים (ד' יח. ושם) דאמרי' אשכחן מחוסר בגדים פירוש דאם עבד חילל שתויי יין מנלן אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמעכב כדיליף התם לעיל אף שתויי יין לעכב ואם ממשמעותא הוא ל''ל למילף ג''ש ומיהו מעיקרא ודאי הוה בעי למימר בשמעתין ממשמעותא דהוה בעי תורה וחוקה: חוקה לא בעיא תורה. וא''ת ותורה למאי אתא דכה''ג פריך בפ''ק (לעיל ד' י.) גבי אצבע לא בעיא כהונה דפריך אלא כהן ל''ל וי''ל דתורה אתא לשום דרשה: ושאני התם דאמר קרא מגרשה ומשמנה. פירש בקונטרס דמצי למיכתב מגרש ומשמן וכתב מגרשה ומשמנה שמע מינה הכי אמר רחמנא מגרשה שלם משמנה שלם שאם חיסר כל שהוא פסול ובסמוך דאמר שמואל גרש