ומתקשים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: המתנדב מנחה של ששים ואחד עשרונים צריך להביא ששים עשרונים בכלי אחד, ועשרון אחד בכלי אחר, וטעם הדבר, מפני שששים עשרונים נבללין בלוג אחד של שמן, ששים ואחד אין נבללין כראוי. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: כי [גם כאשר] אינם נבללין מאי הוי [מה בכך]? והתנן [והרי שנינו במשנה שלנו]: לא בלל — כשרה!

ואמר ר' זירא בהסבר הדבר: כל הראוי לבילה (לבלילה) אין בילה בפועל מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה שאי אפשר לבלול אותו — בילה מעכבת בו. ומכאן משמע ש"לא בלל" האמור במשנה פירושו: לא בלל כלל, והוא הדין למה ששנינו "לא יצק", שלא כפי שפירשנו לעיל!

ודוחים: מידי איריא [כלום הדברים שייכים]? הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא], לא יצק כוונתו — לא יצק כהן אלא זר, לא בלל כוונתו — לא בלל כלל.

א שנינו במשנה: או שפתתן פתים מרובות (גדולות). שצריך לכפול כל אחת מן החלות לארבע, ובכל פתית כזית, והוא פתת לפתיתים גדולים יותר — כשרה. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] אם לא פתת כלל כשרה, אם פתת פתין מרובות מיבעיא [נצרכה לומר] שהיא כשרה? ומשיבים: מאי [מה פירוש] פתין מרובות? שריבה בפתיתין, כלומר, שהרבה במספר הפתיתים, שפתתן לפתיתים קטנים מדי, פחותים מכזית.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם כוונת המשנה לפתים מרובות ממש, גדולות. ומהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] כשלא פתת כלל, הוא שכשירה, מפני דאיכא [שיש] תורת חלות עליהן, אבל הכא [כאן] שפתתן לפתיתים גדולים מן הראוי, שלא תורת חלות איכא [יש], שהרי הן פתותות, ולא תורת פתיתין איכא [יש], שהן גדולות מדי, אפשר היה לומר שהיא פסולה, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] שגם זה אינו פוסל.

ב בעקבות מה שפירשה הגמרא, שמה ששנינו שאם לא יצק המנחה כשרה, מובנו שלא יצק כהן אלא זר, מתקשים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] המניחה שקמיצה כשרה בזר, היא שלא כדעת ר' שמעון? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה בעבודה שאינו מאמין בה — אין לו חלק במתנות כהונה, שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג), ללמדנו, מי שמודה בעבודה ומקבלה על עצמו — יש לו חלק בכהונה, מי שאינו מודה בעבודה — אין לו חלק בכהונה.

ואין לי אלא זו בלבד, זריקת הדם והקטרת החלב, שהן עבודות הזבח, שאם אינו מודה בהן אין לו חלק בכהונה, מנין לרבות חמש עשרה עבודות אחרות של הכהנים: עבודות המנחה —

היציקות, והבלילות, והפתיתות, והמליחות, והתנופות, וההגשות, והקמיצות, והקטרות, וכן המליקות של העוף, והקבלות של הדם לצורך הזאה, והזאות הדם, והשקאת סוטה, ועריפת עגלה, וטהרת מצורע, ונשיאות כפים, בין מבפנים (במקדש) בין מבחוץ (מחוץ למקדש), מנין?

תלמוד לומר: "מבני אהרן", ללמדנו כי כל עבודה המסורה לבני אהרן, כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה. משמע שאף היציקה המנויה שם היא חובת הכהן, ואינה כשרה בזר!

אמר רב נחמן, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן מדובר במנחת כהנים, כאן במנחת ישראל. וההבדל הוא כך: מנחת ישראל שבת קמיצה היא, שצריך לקמוץ ממנה חלק כדי להקטירו — על כך נאמר בכתוב שמקמיצה ואילך מצות כהונה (כמבואר להלן), ובכך לימד הכתוב על יציקה ובלילה שנעשות לפני קמיצה, שכשירה בזר. אבל מנחת כהנים דלאו [שאינה] בת קמיצה היא, אלא היא קריבה כליל — כבר מעיקרא בעיא [מתחילה צריכה] כהונה, ולכן כל מעשיה פסולים בזר.

אמר ליה [לו] רבא: מכדי [הואיל] ומנחת כהנים מהיכא איתרבי [מהיכן נתרבתה] שתהיה בה חובת יציקה? ממנחת ישראל, שבה נאמר דין זה במפורש, ואם כן, כדין המלמד כן דין הלמד: מה התם [שם] במנחת ישראל, יציקה כשירה בזר — אף הכא נמי [כאן גם כן] במנחת כהן, יציקה כשירה בזר!

איכא דאמרי [יש שאומרים] משא ומתן זה בלשון אחרת: אמר רב נחמן, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ששנינו במשנתנו שיציקה כשרה בזר — מדובר במנחות נקמצות, כאן בדברי ר' שמעון, שיציקה היא מעבודת הכהונה — בשאין נקמצות.

אמר ליה [לו] רבא: מכדי [הואיל] ומנחות שאין נקמצות מהיכא איתרבי [מהיכן נתרבו] לחובת יציקה? מהנקמצות, ואם כן צריך להיות דינן כנקמצות, מה התם [שם] כשירה בזר — אף הכא נמי [כאן גם כן] כשירה בזר! אלא מחוורתא [מחוור, ברור הדבר] שמתניתין [משנתנו] שלא כר' שמעון.

ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים] שאומרים שיציקה כשרה בזר? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן וקמץ" (שם ב, א— ב), לומר שמקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שקודם קמיצה שכשירה בזר.

ור' שמעון מה הוא אומר? לדעתו מה שכתוב "בני אהרן