"או כזית" על אכילת השירים ("על מנת לאכול כזית משייריה למחר"), וטעם הדבר, מפני שעל הקטרת הקומץ השנויה עימה לא ניתן לומר "או להקטיר כזית מקומצה למחר — פיגול", שהרי אם חסר הקומץ המנחה פסולה, ואין מחשבה כזו עושה פיגול — לפיכך בקמיצה נמי [גם כן], כלומר, כשהוא שונה מתחילה: "הקומץ את המנחה... לאכול שירים" לא תני [אינו שונה] ר' חייא "או לאכול כזית משייריה", אף שמצד האמת יכול היה לשנות כן; וקתני סיפא [והוא שונה בסוף], שאם הקטיר את הקומץ על מנת לאכול את השיריים לאחר זמנם — הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, אלמא מהניא להו [מכאן שמועילה להם] הקטרה לשיריים שחסרו לקובעם בפיגול!

אמר ליה [לו] אביי: לא, מכאן אין להוכיח שמדובר בשיריים שחסרו, ויש להסביר כי הא מני [ברייתא זו ששונה ר' חייא כשיטת מי היא]? שיטת ר' אלעזר היא, דתנן [ששנינו במשנה]: הקומץ, והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ מחוץ למקדש — הרי זה חייב משום איסור הקרבה בחוץ, ור' אלעזר פוטר עד שיקריב את כולו, ולא רק כזית ממנו.

וכיון שבהקטרת קמיצה (קומץ) לא מתני ליה [אינו יכול לשנות] את הלשון "או להקטיר כזית מקומצה בחוץ", משום שלדעת ר' אלעזר, שאין חייבים על הקטרה כזו בחוץ — גם אין במחשבה לעשות זאת משום פיגול, לכן בשירים נמי לא מתני ליה [גם כן אינו יכול לשנות] "או כזית".

ושואלים: אי [אם] ברייתא זו דעת ר' אלעזר היא, האי [זה] שהוא שונה בה "להקטיר קומצה בחוץ", הרי "להקטיר קומצה ולבונתה בחוץ" מיבעי ליה [צריך הוא] לשנות! דתנן [שהרי שנינו במשנה]: הקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ — חייב משום הקרבה בחוץ, ור' אלעזר פוטר עד שיקריב את שניהם!

ודוחים: לא נצרכא [הוצרכה] הברייתא לשיטה זו אלא לקומץ של מנחת חוטא, ששם אין לבונה אלא רק קומץ, והוא המתיר היחיד, וממילא חייב על הקרבת הקומץ בפני עצמו בחוץ, וגם מחשבה לעשות כן למחר עושה פיגול.

ושואלים: ואיכפל תנא לאשמועינן [וכי טרח התנא להשמיע לנו] הלכה שנוגעת רק לקומץ של מנחת חוטא? ומשיבים: אין [כן]. וכן כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם האמורא ר' אלעזר בן פדת: מה שנאמר במשנה זו "על מנת להקריב קומצה בחוץ" — קומץ של מנחת חוטא הוא, ושיטת ר' אלעזר היא.

הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [לא כלום הוא מה שאמרתי], שהקטרה מועילה לשיריים שחסרו, לקבוע אותם בפיגול ולהוציאם מידי מעילה. דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בלחם הפנים: "קדש קדשים הוא" (ויקרא כד, ט), לומר: הוא בשלמותו, שאם נפרסה אחת מהן מחלות לחם הפנים, ונחסרה בכך — חלותיה כולן פסולות לגמרי, ואין הקטרת הבזיכים מועילה בהן כלל.

ונדייק: הא [אבל] אם לא נפרסה אחת מהן, אלא יצאת (יצאה) — הני דאיכא גוואי [אלה שישנן בפנים] כשרות. ומעתה, מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא ששמעת אותו שאומר]: זריקה מועלת ליוצא מחוץ לעזרה, להוציאו מידי מעילה ולחייב עליו משום פיגול — דעת ר' עקיבא היא, וקאמר [והוא אומר] בברייתא זו שאם נפרסה אחת מן החלות לא מועילה להן ההקטרה. והוא הדין למנחה שחסרו שייריה, שלא תועיל להם ההקטרה.

אמר ליה [לו] אביי: כיצד אתה מוכיח מכאן? מי קתני [האם התנא שונה במפורש] הא [אבל] אם יצאת אחת מהן האחרות כשרות, שאתה מסיק מסקנה זו? דלמא [שמא] יש לדייק באופן אחר: הא [אבל] אם נטמאת אחת מהן — הנך [אלה, השאר] הן כשרות,

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום שמרצה ציץ שבראש הכהן הגדול על הטומאה, אבל אם יצאת אחת מהן — לא, והכל נפסל, כמו שהוא הדין כשנפרסה אחת מהן. וברייתא זו שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: אין זריקה מועלת ליוצא. ולדרך זו,

בדין הוא דאיבעי ליה למיתני נמי [שצריך לשנות גם כן] יצאת אחת מהן כולן פסולות, והאי דקתני [וזה שהוא שונה] נפרסה — הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שאפילו נפרסה, דאיתיה [שעדיין היא נמצאת] בפנים — לא מהניא ליה [מועילה לו] הקטרה. אבל לשיטת ר' עקיבא שאמר: זריקה מועלת ליוצא — אפילו חסרון נמי מהניא ליה [גם כן מועילה לו] הקטרה.

א משנה אם עשה אחת מעבודות המנחה על מנת לאכול כחצי זית מן השיריים ולהקטיר כחצי זית מן הקומץ למחר — כשר, מפני שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

ב גמרא ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] אם חישב על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית למחר — אין זה מצטרף, וכשר, הא [אבל] אם חישב על מנת לאכול כחצי זית מן השיריים ולאכול כחצי זית מדבר שאין דרכו לאכול, כלומר, מן הקומץ — הרי זה מצטרף לכזית לפסול.

ומראים סתירה, והקתני רישא [והרי הוא שונה בהתחלה, במשנה הקודמת]: אם חישב על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ לזמנו — הרי זה פיגול, ונדייק: דווקא אם חישב לאכול דבר שדרכו לאכול — אין [כן], אבל אם חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול — לא, אין מחשבה זו פוסלת, וממילא אין לומר שתצטרף. ואם כן, מאן תנא [מיהו התנא] של משנתנו?

אמר ר' ירמיה: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: מחשבין מאכילת אדם לאכילת מזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם, שאם חישב על מנת להקטיר למחר מן השיריים המיועדים לכהנים, או לאכול מן הקומץ המיועד למזבח — הרי זה פוסל,

דתנן [ששנינו במשנה]: הקומץ את המנחה על מנת לאכול דבר שאין דרכו לאכול או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר — הרי זה כשר, ור' אליעזר פוסל.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] ששיטת רבנן [חכמים] היא משנתנו, לא תימא [אל תאמר] ותדייק: הא [אבל] אם חישב על מנת לאכול כחצי זית מדבר שדרכו לאכול ולאכול כחצי זית דבר שאין דרכו לאכול מצטרף לפסול, אלא אימא [אמור] ותדייק כך: הא [אבל] חישב על מנת לאכול כחצי זית למחר ולאכול כחצי זית בחוץ מדבר שדרכו לאכול הרי זה מצטרף לפסול.

ומקשים: ומאי קא משמע לן [ומה משמיע לנו התנא בכך]? הא בהדיא קתני לה [הרי במפורש הוא שונה אותה] במשנה הקודמת: לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, או כזית למחר וכזית בחוץ, כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ — בכל אלה פסול ואין בו כרת, ואם כן