ומתקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: קומץ ולבונה שחסר כל שהוא — פסול, ואין די בקורט אחד! ומתרצים, תני [שנה] כך: קורט לבונה שחסר כל שהוא — פסול. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור כך]: כאן בלבונה הבאה עם המנחה, שאינה נפסלת גם אם תחסר עד קורט, כאן בלבונה הבאה בפני עצמה, שאם חסרה כל שהוא פסולה.

ובענין זה מביאים מה שאמר ר' יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: שלש מחלוקת בדבר, שיש בענין זה שלוש שיטות חלוקות, ר' מאיר סבר [סבור]: קומץ שלם של לבונה בתחילה, כשנותן את הלבונה על המנחה, וקומץ שלם צריך להיות בסוף, בשעת ההקטרה. ור' יהודה סבר [סבור]: קומץ צריך להיות בתחילה, ושני קרטין לפחות בסוף. ור' שמעון סבר [סבור]: קומץ צריך להיות בתחילה, וקורט אחד בסוף.

ומעירים: ושלשתן מקרא אחד דרשו בדרכים שונות, שנאמר: "והרים ממנו וכו' ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח" (ויקרא ו, ב), ר' מאיר סבר [סבור]: הכוונה היא שאינו מקטיר עד דאיתא [שישנה] ללבונה דאיקבעה בהדי [שנקבעה יחד] עם המנחה מעיקרא [מתחילה] כלומר, קומץ שלם. ור' יהודה סבר [סבור]: כיון שאומר "כל" — משמעו כל שהוא, ואפילו חד קורט [קורט אחד], ומה שנאמר "את" — הרי זה לרבות קורט אחר נוסף. ור' שמעון סבור כר' יהודה ש"כל" משמעו אפילו קורט אחד, ואת המילה "את" לא דריש [אינו דורש] לרבות, ולכן די בקורט אחד.

ואמר ר' יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: מחלוקת זו היא בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה — דברי הכל, גם לדעת ר' יהודה ור' שמעון, קומץ בתחילה וקומץ בסוף. ולשיטתם להכי איצטריך [לשם כך הוצרך] מה שנאמר "אשר על המנחה" (שם), ללמדנו שבלבונה דבהדי [שביחד] עם המנחה — אין [כן], יכול להקטיר גם אם נותר קורט או שנים, אבל זו שבאה בפני עצמה, שאינה "על המנחה" — לא. ועוד

אמר ר' יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בבזיכין של לחם הפנים — דברי הכל, כלומר, גם לדעת ר' יהודה ור' שמעון, שני קמצין צריכים להיות בתחילה, קומץ בכל בזך, ושני קמצין בסוף.

ומקשים: פשיטא [פשוט שכך הוא], שהרי לא נאמר בה "כל הלבונה" להכשיר (לשיטתם) גם בכל שהוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דבהדי [שיחד] עם לחם הפנים אתיא [הלבונה באה], כ" לבונה אשר על המנחה" דמיא [היא נחשבת], וגם לגביה יש ללמוד דין זה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין זה כן.

ומעירים: בענין לבונה הבאה בפני עצמה, פליגי בה [נחלקו בכך] ר' אמי ור' יצחק נפחא, חד [אחד מהם] אמר: מחלוקת התנאים, האם לבונה שחסרה עדיין כשרה, היא בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה — דברי הכל קומץ בתחילה וקומץ בסוף, וחד [ואחד מהם] אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.

א שנינו במשנה: חיסר לבונתה — פסולה. ומדייקים מכאן: הא יתיר [הרי אם ייתר] לבונתה — כשרה. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אם יתיר — פסולה! אמר רמי בר חמא: מתי היא פסולה — כגון שהפריש לה שני קמצין של לבונה ונתן בה.

ואמר רמי בר חמא: הפריש לה שני קמצין של לבונה, ואבד אחד מהן קודם קמיצה — לא הוקבעו עם המנחה, ואינה פסולה. אם אבד לאחר קמיצה — כבר הוקבעו עם המנחה, והיא פסולה, מפני שריבה לבונתה.

ואמר רמי בר חמא: הפריש ארבעה קמצין של לבונה לשני בזיכין של לחם הפנים, ואבדו שנים מהן, אם אבדו קודם סילוק בזיכין מעל שולחן לחם הפנים — לא הוקבעו וכשרים, אם לאחר סילוק בזיכין — הוקבעו, ופסולים, מפני שריבה לבונתם.

ועל דין הבזיכים שואלים: הא תו [זו שוב] למה לי? היינו הך [הרי זה אותו דבר], שהרי הקטרת הלבונה מתירה את לחם הפנים, כמו הקטרת הקומץ במנחה, וסילוק הבזיכים של לחם הפנים נחשב כקמיצה של המנחה!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דבריר [שמבורר] הקומץ דידה [שלה], שבלחם הפנים אין צורך להגדיר מהו ה"קומץ", שהרי הלבונה מצויה לעצמה בבזיכים, נאמר כי כיון שהגיע זמנה לפורקה את מערכת לחם הפנים ולסלק את הבזיכים — כמאן דפריקה דמיא [כמי שמפורקת היא נחשבת], ומאותה שעה כבר נקבעה הלבונה עם לחם הפנים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שכל עוד לא סילק את הבזיכים — לא הוקבעו הקמצים היתירים, ואם אבדו באותה שעה — לחם הפנים כשר.

ב משנה הקומץ את המנחה על מנת לאכול שיריה של המנחה בחוץ מחוץ לעזרה, או לאכול אפילו כזית משיריה בחוץ, על מנת להקטיר קומצה בחוץ או כזית של קומצה בחוץ, או להקטיר לבונתה בחוץ — הרי בכל אחד מאלה פסול הקומץ והמנחה, ואולם אין בו כרת באכילתו. אבל אם חישב בזמן קמיצה לאכול שיריה למחר לאחר זמנה, או כזית משיריה למחר, להקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר, או להקטיר לבונה למחר —