לא זו קדושה בלא זו, ולא זו קדושה בלא זו, אלא כל מנחה שטעונה שמן ולבונה מתקדשת בכלי רק כשיש שם סולת שמן ולבונה.

ושואלים: ולדעת ר' חנינא שאין מנחה קדושה בלא שמן ולבונה, כלי מידה של עשרון שהיה במקדש לשם מה נמשח? והלא אינו עשוי אלא למדידת קמח בלבד, והקמח אינו קדוש בלא שמן! ומשיבים: העשרון נמשח לצורך מנחת חוטא, שאין עימה לא שמן ולא לבונה.

ועוד שואלים: כלי מידה של לוג למה נמשח, אם אין השמן מתקדש בפני עצמו? ומשיבים: ללוג שמן של מצורע, שאינו חלק ממנחה, שוודאי מתקדש לעצמו.

ומעירים: ואף שמואל סבר לה להא [סבור לזו] שאמר רב, שכלי שרת מקדש סולת בפני עצמה, גם במנחה שטעונה שמן. דתנן [ששנינו במשנה]: כלי הלח כלי שרת שנועדו למשקים במקדש מקדשין את הלח שניתן בהם, ומדות היבש כלי מדידה המיועדים לדברים יבשים מקדשין את היבש, אבל אין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מדות היבש מקדשין את הלח.

ואמר שמואל: לא שנו שכלי הלח אין מקדשים את היבש, אלא מדות, אבל מזרקות (כלים ששימשו לקבלה ולזריקה) של דם מקדשות אף את היבש, שנאמר בקרבנות הנשיאים למשכן: "מזרק אחד כסף... שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה" (במדבר ז, יג), הרי שהמזרק מקדש את המנחה שהיא יבשה.

ועל כך אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: מה הראיה מכאן? הלוא מנחה לחה היא, שהרי נאמר שהיתה בלולה בשמן! אמר ליה [לו]: לא נצרכא ראיה זו של שמואל אלא ביחס ליבש שבה (דהיינו לבונה), כלומר, לסולת שבה, שנתקדשה במזרק.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי קסבר [סבור] שמואל: אין מנחה קדושה בכלי עד שיהו כולן יחד, אם כן, יבש שבה היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? והלא בשעה שהמנחה מתקדשת כולן לחים הן מפני השמן, ואין שם יבש כלל! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי קסבר [סבור] שמואל: האי בלא האי [זה בלא זה] מתקדש.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] בתירוץ הקושיה של רב אחא מדיפתי, שמנחה לחה היא, ולכן אין מכאן ראיה שמזרקות מקדשות את היבש: מנחה ואפילו לחה לגבי [אצל] דם שהוא נוזל — כיבש דמיא [נחשבת].

א ושבים לדון גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו, אמר ר' אלעזר: מנחה שקמצה בהיכל — כשרה, שכן מצינו מעין קמיצה בהיכל, בסילוק בזיכין מעל שולחן לחם הפנים כדי להקטירם, ועל ידי כך מותר הלחם באכילה לכהנים, כמו קומץ המנחה.

מתיב [מקשה] על כך ר' ירמיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר במנחה "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם" (ויקרא ב, ב) — ממקום שרגלי הזר עומדות, במקום שרשאי הזר לעמוד בו.

בן בתירא אומר הסבר אחר לכתוב זה: מנין שאם קמץ בשמאל שאין זה פוסל לגמרי, אלא שיחזיר את הקומץ למנחה ויחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר: "וקמץ משם" — ממקום שקמץ כבר. הרי מדברי התנא הראשון אתה למד שצריך לקמוץ רק במקום שהזר מותר לעמוד, ולא בהיכל!

איכא דאמרי [יש שאומרים]: הוא ר' ירמיה מותיב לה [הקשה קושיה זו] והוא מפרק לה [מתרץ אותה]. איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא: אסברא לך [אסביר לך], לא נצרכא הלכה זו כדי לאסור קמיצה בהיכל, אלא כדי להכשיר את כל עזרה כולה לקמיצה, שלא תאמר: הואיל ועולה היא קדשי קדשים, ומנחה אף היא קדשי קדשים, מה עולה טעונה שחיטה בצפון העזרה — אף מנחה שהיא קדשי קדשים תהא קמיצתה טעונה צפון. ודוחים: כיצד ניתן ללמוד מעולה למנחה?

מה לעולה שיש בה קדושה גדולה יותר, שכן היא מוקרבת כליל! ומשיבים: על כל פנים ניתן היה ללמוד מחטאת, שהיא קדשי קדשים, ואינה כליל, ושחיטתה רק בצפון.

ודוחים: מה לחטאת שיש בה חומרה יתירה על המנחה, שכן היא מכפרת על חייבי כריתות! ומשיבים: ניתן היה ללמוד מאשם שהוא קדשי קדשים, ואינו כליל, ואינו מכפר על חייבי כריתות, והוא נשחט בצפון.

ודוחים: מה לאשם שיש בו מעלה יתירה על המנחה, שכן הוא ממיני דמים, ועיקר הכפרה היא בדם! ומוסיפים: מטעם זה מכולהו נמי [מכולם גם כן], גם מעולה וחטאת, אי אפשר ללמוד, שכן כולם הם מיני דמים!

אלא משום כך איצטריך [נצרך] הדבר להיאמר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל וכתיב [ונאמר]: "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח וקמץ" (שם), יש ללמוד מכאן: מה הגשה נעשית בקרן דרומית מערבית של המזבח, אף קמיצה נמי [גם כן] תיעשה בקרן דרומית מערבית סמוך למזבח, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שרשאי לקמוץ בכל העזרה.

ב ודנים גופא [לגופה] של הלכה אחרת שהזכרנו לעיל, אמר ר' יוחנן: שלמים ששחטן בהיכל — כשרין, שנאמר: "ושחטו פתח אהל מועד" (שם ג, ב), ולא יהא טפל חמור מן העיקר, שאם החצר "פתח אוהל מועד" שהיא עזרה שבמקדש, ראויה לשחיטת קדשים — כל שכן אוהל מועד עצמו, ההיכל.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין שאם הקיפו גוים את העזרה, ויורים אבנים וחיצים אל תוכה, ואי אפשר להיות בעזרה מפני הסכנה, שהכהנים נכנסין להיכל שהוא מוגן ואוכלין שם בקדשי קדשים ושירי מנחות? תלמוד לומר: