מנחות ו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

ותמהינן: אטו וכי ציצית צורך הדיוט היא? והרי מצוה היא, וצורך גבוה היא, אלא כך תדחה, מה לכלאיים בגבוה, שמצוותו בכך דווקא.

רב שישא בריה דרב אידי אמר: לכן צריך פסוק, משום דאיכא למימר, ליהדר דינא, ותיתי שטריפה מותרת לגבוה בלימוד של מה הצד: שהרי מה דחית למליקה, שאי אפשר ללמוד ממנה, שכן קדושתה אוסרתה. אם כן, חלב ודם יוכיחו, שאין קדושתן אוסרתן, והותרו לגבוה ולא להדיוט.

ומה דחית שאין ללמוד מהם, מה לחלב ודם, שכן באין מכלל היתר, אם כן, מליקה תוכיח שלא באה מכלל היתר.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, אבל הצד השווה שבהן הוא שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה. אף אני אביא טריפה, שאף על פי שאסורה להדיוט, תהא מותרת לגבוה, ולכן צריך פסוק ללמוד שאסורה לגבוה.

ודחינן: אי אפשר ללמוד מזה, שאפשר להקשות, מה להצד השוה שבהן שכן מצותן בכך, תאמר בטריפה, שאין מצותה בכך, שהרי יכול להביא כשרה!

אלא אמר רב אשי: לכן צריך פסוק לפסול טריפה לקרבן, משום דאיכא למימר, מעיקרא דהיכן שרצית ללמוד דינא, קל וחומר פירכא!

מהיכא קמייתית לה לקל וחומר? מבעל מום, שמותר בהדיוט באכילה ואסור לגבוה, קל וחומר טריפה שאסורה להדיוט שתהיה אסורה לגבוה.

מה לבעל מום, שכן עשה בו דין המקריבין כקריבין, כי כשם ש"קריבין", דהיינו הקרבן, פסול בבעל מום, הוא הדין שה"מקריב", דהיינו הכהן, פסול בבעל מום, תאמר בטריפה, שאין המקריבין כקריבין, שהקרבן פסול בטריפה, אבל כהן שהוא בגדר "טריפה" כשר לעבודה!

אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: יוצא דופן ^[10] יוכיח, שלא עשה בו מקריבין כקריבין, שהרי כהן שנולד כשהוא "יוצא דופן" הרי הוא כשר לעבודה, ואילו קרבן שנולד כשהוא "יוצא דופן" הרי הוא פסול להקרבה, כפי שלמדנו מזה שכתוב "כי יולד" - פרט ליוצא דופן, ומותר להדיוט, ואסור לגבוה, ונלמד מכאן הקל וחומר לטריפה.

ופרכינן: מה ליוצא דופן, שכן אינו קדוש בבכורה, שבפסוק כתוב "פטר רחם" דווקא, וזה לא יצא דרך הרחם, אלא דרך חתך בדופן אמו, תאמר בטריפה, שקדוש בבכורה כשנולד טריפה, ואם כן אי אפשר ללמוד הקל וחומר.

ואמרינן: בעל מום יוכיח, שהרי קדוש בבכורה וממנו נלמד לטריפה. ואם תרצה להקשות, מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקריבין, אומר לך יוצא דופן יוכיח. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמותרין להדיוט ואסורין לגבוה, אף אני אביא טריפה שאסורה להדיוט שתהא אסורה לגבוה.

ופרכינן: מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן, שאין היתר בשום מקרה לאיסורן, תאמר בטריפה שהותרה מכללה?

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: טריפה שאמרת שהותרה מכללה - מאי היא - היכן הותרה?

אילימא מליקה דעולת העוף לגבוה, שנעשית על ידי המליקה טריפה תחילה, שחותך שדרה ומפרקת שלה לפני שחותך הסימנים, אם כן, שאתה מדבר בעופות, גם בבעל מום הותר מכללו, דבעל מום בעופות אשתרויי אשתרי, לפי שהכלל הוא: "תמות", שהקרבן צריך היות תמים, ו"זכרות", שצריך קרבן עולה להיות דווקא זכר, נאמרו רק בבהמה. ואין דין תמות וזכרות בעופות.

אלא מה הותר מכללו של טריפה, דחטאת העוף, שטריפה היא, ומותרת לכהנים באכילה. ואילו בבעל מום ויוצא דופן לא מצאנו הותר מכללו באכילה לכהנים, שהרי אין בהם שום איסור אכילה.

ודחינן: זה שהכהנים אוכלים, משלחן גבוה קזכו, ונחשב הותר לגבוה ולא להדיוט וגבי גבוה מצאנו גם בבעל מום היתר מכלל איסור - בעופות, ואם כן אפשר ללמוד טריפה בבמה הצד מאלו וחזרה הקושיה למקומה למה לי פסוק.

ואמרינן: אלא פריך הכי, מה להצד השוה שבהן, שכן מומן ניכר, שבעל מום פסול דווקא כשמומו ניכר וגלוי, ויוצא דופן גם כן יש לזה קול והדבר מפורסם וכולן יודעים, תאמר בטריפה, שאין מומה ניכר בדווקא, שהרי לפעמים שטריפותה בבני מעיים ואינה ניכרת, ואם כן אי אפשר ללמוד במה הצד מאלו ולכך צריך פסוק.

ומקשינן: וטריפה מהכא נפקא, מקרא של "מן הבקר"? והלא מהתם נפקא, מזה שכתוב "ממשקה ישראל" שלומדים מזה שקרבן צריך להיות מן המותר לישראל דווקא וטריפה הרי אסורה באכילה לישראל, אי נמי מ"מכל אשר יעבור תחת השבט" לומדים זאת, שלומדים משם פרט לטריפה שאינה עוברת תחת השבט, שבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה היא, ואינה יכולה לעבור, ופסולה למעשר בהמה. ופסוק זה במעשר בהמה כתוב ולומדים משם שאר קרבנות בגזרה שוה [בכורות נז א]?

ומתרצינן: צריכי כל אלו הפסוקים, דאי תלמד רק מהפסוק "ממשקה ישראל", הוה אמינא למעוטי דווקא היכא דלא היתה לה שעת הכושר מעולם, דהיינו שנטרפה ממעי אמה דומיא דערלה וכלאי הכרם [שלמדנו במס' פסחים מהפסוק ההוא שהם בטלים במאתיים] ולא היתה להם שעת הכושר, אבל היתה לה לטריפה שעת הכושר, אימא תתכשר, לכן כתב רחמנא "כל אשר יעבור", ואי כתב רחמנא רק "כל אשר יעבור", הוה אמינא למעוטי דווקא היכא דנטרפה ולבסוף הקדישה דאז זה דומה למעשר שקודם נטרפה ואחר כך עברה תחת השבט, אבל אם הקדישה ולבסוף נטרפה, דבעידנא דאקדשה הוה חזיא ורק אחר כך נטרפה, אימא תתכשר, לכן כתב רחמנא "מן הבקר", הילכך, צריכי.

מתניתין:

אחד מנחת חוטא שהיא המנחה הבאה על חטא ואחד כל המנחות שהם מנחות הבאות בנדבה, שקמצן זר, או אונן - שמת לו מת ועדיין לא נקבר, או טבול יום - שטבל מטומאתו ועדיין לא העריב שמשו, או מחוסר בגדים שאינו לבוש בגדי כהונה כדין, או מחוסר כיפורים - שטבל והעריב שמשו אבל לא הביא עדיין קרבן כפרתו, או שלא רחץ ידיו ורגליו, וכהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה ולכן לא נימול, וטמא ^[1], או שעבד כשהוא יושב, שהדין הוא שצריך לעמוד בשעת העבודה שהרי כתוב "לעמוד לשרת", או עומד בעבודתו על גבי כלים או על גבי בהמה או על גבי רגלי חבירו, והדין הוא שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין רגליו לרצפה, בכל אלו פסול, קמץ ביד שמאל, פסול, בן בתירא אומר, יחזיר את הקומץ לכלי ויחזור ויקמוץ בימין כדין, וכן בשאר הפסולין שהובאו בתחלת המשנה הדין לבן בתירא דיחזיר ויחזור ויקמוץ כדין. קמץ ועלה בידו עם הקומץ צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה, פסול, מפני שאמרו: הקומץ היתר או החסר משיעורו פסול! וכאן כיון שעלה בידו צרור וכדומה הרי נחסר שיעור זה של הצרור מן הקומץ.

ואיזהו קומץ היתר? שקמצו מבורץ דהיינו גדוש [לישנא אחרינא, שנראה קמח חוצץ בין ראשי אצבעותיו לפס ידו, רש"י].

ואיזהו קומץ החסר? שקמצו בראשי אצבעותיו ולא מילא את כל כף ידו ^[2].

גמרא:

ומקשינן: למה לי למתנא "אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות", למה חילק התנא ושנה מנחת חוטא לבדה מלבד שאר המנחות, ליתני, "כל המנחות שקמצן זר ואונן" וכו' ומנחת חוטא הרי היא בכלל?

ומתרצינן: לרבי שמעון אצטריך לפרש מנחת חוטא בנפרד.

דתניא, אמר רבי שמעון: בדין הוא שתהא גם מנחת חוטא טעונה הבאת שמן ולבונה כשאר מנחות כדי שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שמן ולבונה, כדי שלא יהא קרבנו מהודר.

הערות

^[10] צריך עיון דחיית הגמרא 'מה ליוצא דפן שכן אינו קדוש בבכורה'. וקשה, הרי בכור כתוב בפסוק בלשון 'פטר רחם' דהיינו שעבר ופתח הרחם, ואם יצא בנתוח דרך דופן, איננו בכור בכלל, והרי הוא כמו הולד השני והשלישי, ומה שייך לומר שאינו קדוש בבכורה, שמשמע שבעצם הוא בכור רק שיש לו פסול. וצריך לומר, שזו עצמה הראיה, מדוע הצריכה התורה בכור שיצא דרך רחם, ולא מספיק מה שהוא הולד הראשון, משמע מזה שיוצא דפן זה חסרון מסוים ולכן התורה ממעטת אותו מדין בכור.

^[1] החזו"א הקשה על דין המשנה שטמא פסול לקמיצה, שלכאורה אף אם טמא היה כשר לקמיצה פסולה המנחה משום שבקמיצתו הרי הוא מטמא את המנחה, ומנחה טמאה פסולה להקרבה, ואם כן לא היתה צריכה המשנה למנותו מצד שהוא פסול לעבודה, שאף אם יהיה כשר הרי המנחה טמאה. ובשיטמ"ק בזבחים [טו ב] הקשה כן על דין המשנה שטמא פסול לקבלה ולכך כשקבל הטמא הרי זה פסול, שמה הוצרכו לזה הרי אף אם עבודתו כשרה הרי הוא מטמא הדם ודם פסול אי אפשר להקריבו, ותירץ שם שמדובר בטמא שרץ שאינו מטמא הכלי וממילא לא נטמא הדם שהרי דין הדם הוא לקבלו בכלי, אולם במנחה שהקמיצה היא ביד הרי הוא מטמא המנחה ואם כן אף אם עבודתו כשרה הרי המנחה פסולה. וכתב החזו"א שמטעם שהוא מטמא המנחה אין זה פוסל אותה להקרבה, שהרי מבואר בכמה מקומות שהציץ מרצה על הטמא, דהיינו שאם נטמא הדם או הקומץ הרי הוא יכול להקריבו, דהיות ויש ציץ הרי הוא כמו שנטהר, ואם כן אין זה פוסל את המנחה במה שטימא אותה, ולכך הוצרכה המשנה לומר שפוסל המנחה כיון שהוא פסול לעבודה, אולם דחה החזו"א את התרוץ הזה, משום שהוכיח מכמה סוגיות שבנטמא המנחה קודם קמיצה אין בזה רצוי ציץ, שכיון שעדיין אין לזה שם קומץ אין זה בכלל קומץ שמרצה עליו הציץ, ואם כן הרי הוא מטמא המנחה, והוסיף בזה החזו"א דאפשר שאף לאחר קמיצה קודם קבלה אין ריצוי ציץ, משום שבירושלמי בפסחים מבואר שאם נטמא הדם קודם קבלה אין הציץ מרצה עליו, ואם כן אפשר שאף בקומץ הדין כן שבנטמא קודם קבלה אין בזה רצוי ציץ, ואם כן חוזרת הקושיא שכיון דהמנחה פסולה לא צריכה המשנה לכתוב דין זה שטמא פסול לקמיצה. ולכך כתב החזו"א לתרץ, שהמשנה מדברת אף במנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן, וכיון שאין בהם שמן אין הם מוכשרים לקבל טומאה וממילא הוא לא יטמא את המנחה, ואף שיש מי שסובר שאף מנחת חוטא וקנאות מגבלה במים [לקמן נד], אולם כיון שאין זה מעכב הרי בלא גיבלה במים אין המנחה מוכשרת כדי לקבל טומאה, ועוד אפשר אף במנחה רגילה שיש בה שמן שיש מקום שלא נבלל השמן או אם לא בלל כלל שהדין הוא שכשר, וממילא אותו מקום שאין בו שמן אם קמץ ממנו הרי אינו מוכשר לקבל טומאה ובזה הוא דין המשנה שטמא פוסל המנחה בעבודתו.

^[2] התוספות לקמן [י ב] הקשו על משנתנו, שכיון שמבואר שלבן בתירא אם קמץ בשמאל יחזור ויקמוץ בימין, אם כן הוא הדין אף בקמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח צריך להיות הדין שיחזיר הקומץ ויחזור ויקמוץ, ואם כן למה סתמה המשנה שבמקרים אלו הרי הוא פסול. ותרצו התוספות שני תרוצים, בתחלה תרצו התוספות שהתנא של משנתנו סתם דלא כבן בתירא, דהיינו דהדין הוא דלא מועיל שיחזיר ויחזור ויקמוץ, עוד תרצו התוספות, שיש לחלק בין קמיצה פסולה לקמיצה הנעשית בפסולין, והיינו שאף שבקמיצת פסולין סובר בן בתירא שמועיל להחזיר ולחזור ולקמוץ אולם בקמיצה שהיא פסולה מצד עצמה כיון שהיא קמיצה חסירה בזה לא מועיל אף לבן בתירא להחזיר ולחזור ולקמוץ. ובשפת אמת הקשה בזה, דלכאורה הסברא היא להיפוך, שהרי במקרים אלו שהקמיצה היא חסרה אין בזה כלל שם קמיצה שהרי היא חסירה, ובקמיצת פסולין יש בזה שם קמיצה, ואם כן אם בקמיצת פסולין מועיל להחזיר ולחזור ולקמוץ ודאי שאף בקמיצה פסולה שאין בזה כלל שם קמיצה יועיל להחזיר ולחזור ולקמוץ, וצ"ע.

מה לכלאים שמצותו בכך!

רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר, כך יש להסביר את הטענה המרומזת, שיש סברה להתיר טריפה בהקרבה: משום דאיכא למימר [שיש לומר], ליהדר דינא [יחזור הדין] ותיתי [ותבוא, ותילמד ההלכה] בשיטת הלימוד "מה הצד": כלפי הטענה מה למליקה שאין ללמוד ממנה להכשיר את הטריפה, שכן קדושתה אוסרתה, יש להשיב: חלב ודם יוכיחו, שלא קדושתם אוסרת אותם להדיוט, ובכל זאת מותרים לגבוה.

ואם תאמר: מה לחלב ודם שכן באים מכלל היתר, שהבהמה עצמה מותרת להדיוט — מליקה תוכיח, שאינה באה מכלל היתר.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה, אף אני אביא טרפה — אף על פי שאסורה להדיוט תהא מותרת לגבוה, ולכך הוצרך הכתוב לאסור טריפה בהקרבה. ודוחים: אין זו טענה, שכן מה להצד השוה שבהן שהותרו לגבוה, שכן עיקר מצותה בכך!

אלא אמר רב אשי, הוצרכנו לכתוב האוסר טריפה בהקרבה משום דאיכא למימר [שיש לומר]: מעיקרא דדינא פרכא [מעיקרו של הדין, הלימוד, מופרך הוא], שכן מתחילה מהיכא קא מייתית לה [מהיכן אתה מביא, רוצה ללמוד אותה] לפסול את הטריפה — בקל וחומר מבעל מום שמותר להדיוט ואסור לגבוה, וכל שכן טריפה שאסורה להדיוט.

ואולם מה לבעל מום שיש בו חומרה יתירה, שכן עשה בו מקריבין כקריבין, שהרי המום פוסל את הכהן המקריב כדרך שהוא פוסל את הקרבן (ראה ויקרא פרק כב), מה שאין כן טריפה, שהרי כהן שהוא טריפה כשר לעבודה. ולכן הוצרך הכתוב לאסור את הטריפה בהקרבה.

אמר ליה [לו] רב אחא סבא לרב אשי: והרי יוצא דופן (הנולד בניתוח דרך דופן הרחם) יוכיח, שלא עשה בו מקריבין כקריבין, שבהמה יוצאת דופן פסולה להקרבה, ואילו כהן יוצא דופן כשר לעבודה, והוא מותר להדיוט באכילה ואסור לגבוה, ומכאן יש ללמוד בקל וחומר לטריפה האסורה להדיוט שתהא אסורה לגבוה. ואם כן לא הוצרכנו לכתוב כדי לאוסרה!

השיב לו רב אשי, יש לדחות: מה ליוצא דופן, שיש בו צד פסול למזבח, שכן אינו קדוש בבכורה, אבל טריפה קדושה בבכורה, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה.

וכנגד זה יש לטעון: בעל מום יוכיח שקדוש בבכורה, ומותר להדיוט ואסור לגבוה! ואם תאמר: מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקריבין — יוצא דופן יוכיח שלא עשה בו מקריבים כקריבים.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שמותרין להדיוט ואסורים לגבוה, וכל שכן טרפה שאסורה להדיוט תהא אסורה לגבוה, ואם כן לא הוצרך הכתוב לאוסרה!

אלא שיש להשיב על כך: מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן, שהאיסור שבשני אלה (יוצא דופן ובעל מום) אין לו היתר בשום מקרה, תאמר בטריפה שהותרה מכללה, ולכן הוצרך הכתוב לאסור את הטריפה בהקרבה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: טרפה שהותרה מכללה מאי [מה] היא? אילימא [אם תאמר] מליקה של עולת העוף לגבוה, שכאשר מולקים את העוף הריהו נעשה טריפה תחילה, קודם עיקר המליקה, ולמרות זאת הוא קרב על המזבח — והלוא בעל מום נמי [גם כן] בעופות אשתרויי אשתרי [מותר הוא מכללו לגבוה], שהרי כלל בידינו: יש דין תמות (שיהיה הקרבן תמים בלי מום) וזכרות (בקרבנות שבאים רק ממין זכר) בבהמה, ואין דין תמות וזכרות בעופות!

אלא תאמר שטריפה שהותרה מכללה היא מליקה של חטאת העוף שהותרה לכהנים, שהרי בדרך כלל רק שחיטה (בסכין ומן הצואר) מתירה את העוף באכילה — אינך יכול לטעון כן, שהרי כהנים משולחן גבוה קא זכו [הם זוכים], ממה שהותר בהקרבה למזבח, ואם כן גם בענין זה אין הבדל בין בעל מום לטריפה, שהרי גם מליקה של חטאת העוף וגם בעל מום בעוף הותרו מכללם למזבח. ונמצא שהקל וחומר במקומו עומד, ולא הוצרכנו לכתוב כדי לאסור את הטריפה!

ואלא פריך הכי [יש לפרוך כך]: מה להצד השוה שבהן בבעל מום ויוצא דופן שכן מומן ניכר, תאמר בטריפה שכן אין מומה ניכר! משום הכי איצטריך קרא [משום כך הוצרך המקרא] "מן הבקר" (ויקרא א, ב) למעט טריפה מהקרבה. עד כאן עסקנו בבירור דברי הברייתא, לפיה למדנו פסול טריפה למזבח מ"מן הבקר".

ושואלים: וטריפה שאסורה בהקרבה מהכא נפקא [מכאן יוצאת, נלמדת]? הלוא מהתם נפקא [משם יוצאת, נלמדת] שנאמר: "ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים" (יחזקאל מה, טו) — שמקריבים לקרבן רק מן המותר לישראל!

ועוד, ממה שנאמר במעשר בהמה: "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' " (ויקרא כז, לב) נפקא [היא יוצאת, נלמדת] — פרט לטריפה שאינו רשאי להקריבה, לפי שאינה עוברת בגלל חולשתה, ומשם למדנו לשאר קרבנות!

ומשיבים: צריכי [צריכים] כל המקראות הללו, דאי [שאם] מ"משקה ישראל" הוה אמינא [הייתי אומר]: יש בזה למעוטי [למעט] ולאסור טריפה דווקא היכא [במקום] שלא היתה לה שעת הכושר, וכגון שנולדה כשהיא טריפה, ולא היתה ראויה מעולם להקרבה, והוא דומיא [בדומה] לערלה וכלאי הכרם שאיסורם נלמד בפסוק זה. אבל טריפה שהיתה לה שעת הכושר אימא תתכשר [אמור שתהא כשרה], על כן הוצרכנו למה שכתב רחמנא [כתבה התורה] "כל אשר יעבור", ומשמע: כל שאינה עוברת עכשיו, ואפילו היתה ראויה לכך מתחילתה.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "כל אשר יעבור", הוה אמינא [הייתי אומר]: הרי זה בא למעוטי [למעט] ולאסור בהקרבה רק היכא [במקום] שנטרפה ולבסוף הקדישה, דומיא [בדומה] למעשר בהמה, שהרי בפסוק זה נאסר להקדיש טריפה. אבל הקדישה ולבסוף נטרפה, דבעידנא דאקדשה הוה חזיא [שבזמן שהקדישה היתה ראויה] אימא תתכשר [אמור שתהא כשרה], על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם "מן הבקר", ולפיכך כל המקראות הללו צריכי [צריכים להיאמר].

א משנה אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות הטעונות קמיצה, שקמצן זר שאינו כהן, או כהן אונן ביום שמת אחד מקרוביו, או כהן טבול יום שטבל באותו יום לטומאתו, שאינו טהור לגמרי עד שתשקע השמש, או מחוסר בגדים שלא היו עליו כל בגדי הכהונה, או מחוסר כיפורים כגון זב או מצורע שנטהר ועדיין לא הביא קרבנו, וכן כהן שלא רחץ ידיו ורגליו מן הכיור קודם העבודה, או ערל, או טמא, או שקמץ כשהוא יושב, או עומד על גבי כלים, או על גבי בהמה, או על גבי רגלי חבירו — פסול.

קמץ בשמאל — פסול, בן בתירא אומר: יחזיר הקומץ לכלי, ויחזור ויקמוץ בימין.

קמץ ועלה בידו עם סולת המנחה צרור אבן, או גרגר מלח, או קורט (חתיכה קטנה) של לבונה — פסול, מפני שאמרו: הקומץ היתר והחסר — פסול, ואם יש בו צרור וכו' הקומץ חסר ממידתו הראויה. ואיזהו הקומץ היתר — שקמצו מבורץ, גדוש יותר מכפי מידתו, באופן שאצבעותיו אינן מכילות את הסולת, וחסר — שקמצו בראשי אצבעותיו.

ב גמרא על לשון המשנה שואלים: למה לי למתנא [לשנות]: אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר ואונן? ליתני [שישנה]: כל המנחות שקמצן זר ואונן!

ומשיבים: לר' שמעון איצטריך [הוצרך] הדבר. דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' שמעון: בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה כשאר מנחות, כדי שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שמן ולבונה? כדי שלא יהא קרבנו מהודר; וכן בדין הוא שתהא חטאת חלב (הבאה על חטא) טעונה נסכים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What is notable about diverse kinds? It is notable in that its mitzva is in this manner, since the belt of the priestly vestments must be sewn from diverse kinds. By contrast, there is no mitzva to sacrifice specifically a tereifa.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: The halakha that a tereifa is unfit for sacrifice must be derived from the verse, because it can be said: Let this claim be derived by analogy from the common element of two sources, as follows: With regard to the question of the baraita: What is notable about pinching? It is notable in that its sanctity prohibits it, one can respond: Fat and blood prove that this consideration is not enough to reject the a fortiori inference, as these are prohibited before they are sanctified and are nevertheless permitted for the Most High.

Similarly, with regard to the question: What is notable about fat and blood? They are notable in that they come from an item that is generally permitted, i.e., the animal from which they come is itself permitted for consumption, one can reply: Pinching proves that this consideration is insufficient for a rejection of the a fortiori inference, as a bird that was killed by pinching is entirely prohibited for eating, and yet a pinched bird is permitted to the altar.

Rav Sheisha concludes: And accordingly, the inference has reverted to its starting point. The aspect of this case is not like the aspect of that case and the aspect of that case is not like the aspect of this case; their common element is that they are prohibited for consumption to an ordinary person and are nevertheless permitted for the Most High. Therefore, I will also bring the case of a tereifa and say: Even though is it prohibited for consumption to an ordinary person, it should be permitted for the Most High. It is therefore necessary to derive from a verse that a tereifa is unfit for sacrifice. The Gemara rejects this: What is notable about their common element? It is notable in that with regard to fat and blood, and pinching, in both cases its mitzva is performed in this manner.

Rather, Rav Ashi said: It is necessary to derive the halakha of a tereifa from a verse because one can say that the refutation of the a fortiori inference is present from the outset. Rav Ashi elaborates: From where do you wish to derive the halakha that a tereifa is unfit for sacrifice? You wish to derive it from an a fortiori inference from the case of a blemished animal, as a blemished animal is permitted for consumption and prohibited for sacrifice. This is problematic.

Rav Ashi explains: What is notable about a blemished animal? It is notable in that with regard to blemishes the Torah rendered those who sacrifice like that which is sacrificed, i.e., a blemished priest may not sacrifice an offering just as a blemished animal is unfit for sacrifice (see Leviticus, chapter 22). This cannot be said with regard to a tereifa, as a priest with a wound that will cause him to die within twelve months may perform the Temple service. It is therefore necessary to derive from the verse the fact that a tereifa is unfit for sacrifice.

Rav Aḥa Sava said to Rav Ashi: But an animal born by caesarean section proves that this a fortiori inference cannot be rejected based on that consideration, as with regard to it the Torah did not render those who sacrifice like that which is sacrificed, since an animal born by caesarean section is unfit for sacrifice whereas a priest born in such a manner may perform the Temple service. And yet an animal born by caesarean section is permitted for consumption to an ordinary person and prohibited for the Most High. If so, one cannot reject the a fortiori inference because with regard to blemishes the Torah rendered those who sacrifice like that which is sacrificed. Why then is a verse necessary in order to derive that a tereifa is unfit?

Rav Ashi responds: What is notable about an animal born by caesarean section? It is notable in that such an animal is not sanctified with firstborn status, whereas a firstborn animal that was born as a tereifa is sanctified. Accordingly, without the verse one might have concluded that a tereifa may be sacrificed.

Rav Aḥa Sava answers: A blemished animal proves that this is not the decisive consideration, as it does become sanctified with the sanctity of a firstborn, and it too is permitted for consumption and prohibited for the Most High. And if you say: What is notable about a blemished animal? It is notable in that with regard to it the Torah rendered those who sacrifice like that which is sacrificed, one can respond: An animal born by caesarean section proves that this consideration is not decisive, as a priest born by caesarean section may perform the Temple service.

Rav Aḥa Sava concludes: And therefore, the inference has reverted to its starting point. The aspect of this case is not like the aspect of that case and the aspect of that case is not like the aspect of this case; their common element is that they are permitted for consumption to an ordinary person and prohibited for the Most High. And all the more so a tereifa, which is prohibited to an ordinary person, should be prohibited for the Most High. If so, the derivation from a verse is unnecessary.

Rav Ashi refutes the proof of Rav Aḥa Sava: What is notable about their common element? It is notable in that their general prohibition was not permitted, since blemished animals and those born by caesarean section are never permitted for sacrifice. Will you say that the same applies to a tereifa, whose general prohibition was permitted, as will be explained? Accordingly, it is necessary to derive from the verse that a tereifa is unfit for sacrifice.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: This tereifa whose general prohibition was permitted, what is it, i.e., to what case is this referring? If we say that it is referring to the pinching of a bird burnt offering for the Most High, whereby the bird is initially rendered a tereifa at the start of the pinching process, and nevertheless it is sacrificed upon the altar, then the same may be said of a blemished animal as well. As with regard to birds it is permitted to sacrifice a blemished bird. This is in accordance with the halakha that the requirement that an offering must be unblemished and male applies to animal offerings, but there is no requirement that an offering must be unblemished and male in the case of bird offerings.

Rather, this permitting the general prohibition found in the context of a tereifa is referring to the halakha that the pinching of a bird sin offering renders it permitted to the priests for consumption despite the fact that it was not slaughtered by cutting its neck with a knife. This claim can be refuted as well, as the priests receive their portion from the table of the Most High, i.e., they may partake of the sin offering only because it was permitted for sacrifice upon the altar. Accordingly, there is no difference between a tereifa due to pinching and a blemished bird, as both were released from their general prohibition in this regard, since both are permitted for sacrifice upon the altar and both are therefore permitted for consumption by the priests. Consequently, the a fortiori inference remains valid, and the verse is unnecessary.

Rather, refute the a fortiori inference like this: What is notable about their common element? It is notable in that with regard to both a blemished animal and one born by caesarean section their blemish is noticeable, as a blemished animal is visibly blemished and it is well known when an animal is born by caesarean section. Will you say that they can serve as the source of the halakha of a tereifa, whose blemish is not necessarily noticeable? Due to that reason, the verse: “Of the herd” (Leviticus 1:3), was necessary, to teach that a tereifa is unfit for sacrifice.

§ After trying to prove why a derivation from a verse is necessary, the Gemara questions the very source provided by the baraita on 5b for the disqualification of a tereifa, i.e., the verse: “Of the herd” (Leviticus 1:3). But is the halakha that a tereifa is unfit for sacrifice derived from here? It is derived from there, i.e., from the verse: “From the well-watered pastures of Israel” (Ezekiel 45:15), from which it is derived that an offering may be brought only from that which is permitted to the Jewish people.

Alternatively, this halakha can be derived from a verse discussing animal tithe offerings: “Whatever passes under the rod, the tenth shall be holy for the Lord” (Leviticus 27:32). This teaches that all animals may be sacrificed as the animal tithe, excluding a tereifa, as it does not pass under the rod on account of its weakness, and the Sages derived from this the halakha that a tereifa is unfit for any type of offering.

The Gemara responds: All of these verses are necessary, because if the disqualification of a tereifa was derived from the verse “the well-watered pastures of Israel,” I would say that this verse serves to exclude a tereifa only in a case where it did not have a period of fitness, e.g., if it was born a tereifa and was therefore never fit for sacrifice. This is similar to the case of the fruit of a tree during the first three years after its planting [orla] and diverse kinds planted in a vineyard, whose disqualification is derived from this verse. But with regard to a tereifa that had a period of fitness, one might say that it should be fit. Therefore, the Merciful One writes: “Whatever passes under the rod,” to teach that all animals that do not pass under the rod are unfit for sacrifice, even if they were once fit.

The Gemara continues: And if the Merciful One had written only: “Whatever passes under the rod,” I would say that this verse serves to exclude a tereifa only where it was rendered a tereifa and its owner subsequently sanctified it. This is similar to the case of animal tithes, as this verse is teaching that a tereifa cannot be subsequently sanctified as a tithe. But if the owner sanctified it and it was subsequently rendered a tereifa, which means that at the time when it was sanctified it was fit, one might say that it should be fit. Therefore, the Merciful One wrote: “Of the herd,” to teach that even an animal that became a tereifa after it was already sanctified is unfit for sacrifice. Accordingly, all three verses are necessary.

MISHNA: Both the meal offering of a sinner and all other meal offerings with regard to which the one who removed their handful was a non-priest, or a priest who was an acute mourner, i.e., whose relative died and was not yet buried, or a priest who was ritually impure who immersed that day and was waiting for nightfall for the purification process to be completed, or a priest lacking the requisite priestly vestments, or a priest who had not yet brought an atonement offering to complete the purification process, or a priest who did not wash his hands and feet from the water in the Basin prior to performing the Temple service, or an uncircumcised priest, or a ritually impure priest, or a priest who removed the handful while sitting, or while standing not on the floor of the Temple but upon vessels, or upon an animal, or upon the feet of another person; in all these cases the meal offerings are unfit for sacrifice.

If the priest removed the handful with his left hand the meal offering is unfit. Ben Beteira says: He must return the handful to the vessel that contains the meal offering and again remove the handful, this time with his right hand.

If a priest removed the handful of flour, and a stone, a grain of salt, or a pinch [koret] of frankincense emerged in his hand, the meal offering is unfit due to the fact that the Sages said: The handful that is outsized or that is lacking is unfit. The existence of one of these foreign items in the handful means that the requisite measure of flour is lacking. And which is the outsized handful? It is one where he removed the handful overflowing [mevoratz] in a manner in which his fingers do not hold the flour. And which is the lacking handful? It is one where he removed the handful with the tips of his fingers.

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach: Both the meal offering of a sinner and all other meal offerings? Let it teach: All the meal offerings with regard to which the one who removed their handful was a non-priest or an acute mourner. Why does the mishna single out the case of the meal offering of a sinner?

The Gemara responds: It was necessary for the mishna to teach this halakha in this manner in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: By right the meal offering of a sinner should require oil and frankincense like other meal offerings, so that the sinner will not profit. And for what reason does it not require oil and frankincense? So that his offering will not be of superior quality. And likewise, by right the sin offering of forbidden fat, i.e., the offering brought by one who unwittingly ate the forbidden fat of a domesticated animal, should require libations

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה להצד וכו' תאמר בטריפה והיינו התשובה הילכך איצטריך קרא לעיל מה לבעל מום שכן עשה בו מקריב הקרבן כקריבין תאמר בטריפה, ובקרבן אסור לפי המסקנא וזאת הפירכא לפי המסקנא היא ויש במקומות אחרים כיוצא בה בתלמוד, לת"ו:
ולי נראה דא"צ לומר דהויא לפי המסקנא אלא דפריך הכי תאמרבטרפה דאין ממה הצד לך להוכיח דטרפה תפסל בק"ו דבעל מום איכא איסורא דלא יוכל להיות כטריפה דהיינו דבעל מום עשה בו מקריב כקריבין אבל בטריפה אפי' היתה פסולה לקרבן כדפרי' לא תוכל לפסול המקריב כמותה הילכך לאו דוקא בק"ו וגם לקרבן לא מפסלא:

בן בתירא, אכונהו פליג אזר ואונן וכל הנך. ל"ה. וקשיא לי אטמא איך אפשר לו להקריב והלא מטמא הקומץ בנגיעה ואע"ג דנימא דמיירי דנטמא בשרץ ודאינו מטמא כלים כדפי' בפ' כל הזבחים מ"מ אוכלין מטמא:
ונ"ל דאטמא לא פליג דמאי דפריש דפליג אכל הנך הוי טעמא כדמפרש בגמרא דהואיל דחזינן דקאמר בן בתירא דיש תקנה לקומץ בשמאל לקמוץ בימין אע"ג דשמאל הוי פסול מדבעי חזרה כמו כן יש לנו לומר בשאר פסולין דאית להו תקנה בחזרה כשאפשר לתקן אבל בטמא דאם טמאו ליכא תקנתא לא פליג, מ"מ יש להקשות אמאי תנא טמא דכיון דמטמא המנחה פשיטא דפסולה, אלא נראה דמיירי דנטמא בשרץ שאינו יכול לטמאות הכלי גם המנחה אינו מטמא כי אם במה שנגע לבד הילכך אם יחזור וימלאנו ונהי דבקומץ בשמאל לאו ביחזור וימלאנו מתוך ביתו מיירי כדפי' בגמ' מ"מ אית לן הכשרא בהכי:

במשנה קמץ בשמאל פסול. עי' תוי"ט שהביא משמא דגמרא דילפינן מן וימלא כפו ממנה כו'. אבל לימוד זה נדחה במסקנא לקמן (י) אלא דילפינן יד יד ממצורע. ולרבנן מסיק שם דמכהונה לבד נפקא דכהונה לא בעיא אצבע. וכי איצטריך יד יד לקידוש קומץ. ולר"ש נפקא ליה קמיצה גופא מהקישא דכחטאת בא לעובדה ביד עובדה בימין. וקידוש לא בעי כלל. או דמכשיר בשמאל. ואיצטרך יד יד לקמיצה דמנחת חוטא עי' היטב שם בסוגיא:

תד"ה בן בתירה. יש לתמוה דלא עריב פסול שמאל כו'. לעד"נ ליישב דהתנא סריך בלישנא דרפ"ב דזבחים דהתם פליג ליה מפסולין דלעיל משום דפלוגתת ר"ש שם לא קאי רק על שמאל:

בא"ד כיון דא"ל הכשירא ביוה"כ קבעה עבודה כו'. כ"ה בתוי"ט:

גמרא ל"ל למיתנא אחד מנחת חוטא כו' לר"ש איצטרך כו'. והא דתני תחלה שאינו פשוט. עי' תוס' כתובות (כ ב) ד"ה אחד. ובפשוטו נראה משום דבמשנה הקודמת מחלק בשלא לשמן בין מנחת חוטא לשאר כל המנחות. קאמר הכא דבזה שוין הן ועמש"כ בריש זבחים:

תוס' ד"ה דומיא וכו' וא"ת הא אמרינן פכ"ש. והרמב"ן בחי' לב"ב דף עז ד"ה ה"ג אין אותיות נקנות במסירה כתב דהכא אשגירות לישנא הוא וכלאי כרם לאו דוקא:

ד"ה כתב וכו' מסקנינן דאין לחלק. עי' חולין דף קמ ע"א תוס' ד"ה למעוטי וצ"ע:

גמרא מה לב״מ שכן עשה בה מקריבים כקריבים כו׳. יש להקשות כיון דהא דקתני במסכת בכורות דטרפה כשרה באדם לאו מקרא ילפינן לפ״ז ניליף היא גופי׳ בק״ו מה ב״מ שמותר להדיוט אסורה לגבוה בין הקרב בין המקריב טריפה שאסורה להדיוט א״ד שאסורה לגבוה בין הקרב בין המקריב וליכא למימר יוצא דופן יוכיח דמה לי״ד דכשר להדיוט וצריך עיון ויש ליישב:

רש״י ד״ה מליקה טריפה היא דתחלה חותך שדרה ומפרקת כדאמרינן בפ"ק כו׳ כצ״ל. והא דנקט רש״י תחילה דלא תימא שחיטה נמי הותרה מכללא דמיד כששחט פורתא ניקב הוושט ונטרפה וכשגומר השחיטה הותר מכללא מ"ה כתב גבי מליקה חותך שדרה ומפרקת קודם הסימנים ונטרפה מיד אבל בשחיטה הכל בהעלם א׳ בלי שהיי׳ וק"ל:

בא"ד מכלל איסור׳ להדיוט אף אני אביא טריפה ולהכי איצטריך קרא הס"ד וכצ"ל. ובד״ח ציין תיב״ת ולמה לי קרא ואינו מן הצורך:

ד"ה שלא היתה כו' וכלאי הכרם דכתיב כו׳ הד"א:

ד"ה בן בתירה אכולהו פליג אזר ואונן כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מה לכלאים שכן מצותו בכך ואע"ג דאפשר לקיים כו'. גירסא זו משובשת וקשה להולמה דהא שמצותו בכך קאי על אבנט של כ"ג דגזירת הכתוב היא שלא יהא אלא כלאים כמו שפרש״י. ונ"ב דה"ג אטו ציצית צורך הדיוט מצוה היא ואע״ג דאפשר לקיים בטלית כו' לא אפשר לקיים בכך הס"ד ואח״כ ד"ה מה לכלאים שמצותו בכך וא"ת ולימא ג"ה במחובר יוכיח כו׳ כצ"ל:

ד"ה ב״מ נמי כו׳ ונראה לי דהשתא מצי למילף כו'. פי׳ דהשתא דמדמי הותרו מכללה דב״מ להותרו מכללה דטרפות אע״ג דלא דמי להדדי דהותרו מכללה דטריפות טריפה גמורה כמו מליקה הותרו בעופות מ״ה ס"ד דשאר טריפות נמי שריא לגבוה אבל גבי ב״מ דלא הותרו בעופות אלא בדוקין שבעין ולא מום גמור ואפ"ה מדמי להדדי לפ״ז השתא מצי למילף טריפה ממחוסר אבר מה מחוסר אבר במקום שאין עושה אותה טריפה דהיינו מארכובה למטה דשריא להדיוט אסורה לגבוה מכ״ש טריפה ואי פריך מה לטריפה שהותרו מכללה תאמר במחוסר אבר שלא הותרו כלל מכללה הא ב"מ דבדוקין שבעין נמי הותרו בעופות אע״ג דלא דמי מ"ה כתבו ולבסוף שאמר שכן מומן ניכר אתי הכל שפיר דלא מצי למילף כלל מב״מ כנ״ל ברור כונות התוספ׳ ומ״ו הב״ז מפרש בע״א וגם כתב פירושו של הגאון מ"ו מוהר"ר העשיל זצ״ל ומסיים ואין דעתי מתיישב בכל אלה וצ״ע מאד עכ״ל. וכאשר כתבתי נכון וברור הוא:

ד"ה דומיא דערלה כו' לא היה שעת הכושר והאי דמיתסר כו׳ כצ״ל. ועיין בתוס׳ דחולין דקט״ו ע״א:

ד"ה כתב רחמנא כו׳ גבי נעבד משום כו'. פי׳ אע"ג דנעבד היתה לה שעת הכושר קודם שנעבדה ולא ילפינן ממשקה ישראל אפ"ה מייתי ליה גבי נעבד:

ד"ה שקמצן זר כו' והוא הדין בעל מום ושתויי יין כו' כצ"ל. ועיין בתוספת במסכת זבחים דט״ו ע״ב ד"ה זר אונן כו' מה שכתבתי:

בא"ד ותני ושייר כיון דמסקינן דבן בתירא אכולהו פליג דיחזור ויקמוץ ובהנך מודה דפסולה לגמרי כיון דבהדיא באורייתא כתיב דמחלה עבודה:

ד״ה בן בתירא כו' ביום הכפורים קבעה עבודה כו' כצ״ל. לפ"ז יש לדקדק מאי פריך לקמן ע"ב אי הכי היינו ת״ק דילמא מ״ה לא עריב פסול שמאל בהדי פסולי דלעיל דת"ק ס"ל דבכל הפסולין יחזור ויקמוץ חוץ משמאל דפסול לגמרי משום דאיתא לה הכשירה ביה"כ קבעה עבודה וב"ב פליג על שמאל וסבירא ליה דגם בשמאל יחזור ויקמוץ וצ"ע ויש ליישב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ משום הכי איצטריך קרא וטרפה מהכא וכו׳ מכאן מוכח להדיא דדרשא דמן הבקר להוציא את הטריפה דרשא גמורה היא ולאו אסמכתא היא דאי אסמכת׳ היא אמאי איצטריך כל האי שקלא וטריא ל"ל קרא תיפוק ליה מק״ו והא קושטא הוא דלא נפקא לן מקרא דהאי קרא אסמכתא הוא ועוד מדמצריך קראי ש״מ דרשא גמורה היא ומהתימא ממרן הכ״מ ז״ל בפ״ב מהל׳ איסורי מזבח דין י׳ שכתב לחד תירוצא דהאי קרא אינו אלא סמך בעלמא ואינה אסורה אלא מדרבנן ע"ש:

תוס׳ בד״ה בעל מום וכו׳ ונ"ל דהשתא מצי למילף וכו׳ דבריהם קשה להולמן ועין בס׳ ברה״ז וס׳ צ"ק ולדעתי הקלושה נ"ל דטעות נפל בדבריהם וכצ"ל ונ"ל דהשתא מצי למיפרך ממחוסר אבר ולבסוף כשאמר שכן מומן ניכר בלאו הכי פריך שפיר ור"ל דק"ל מאי מקשה רב אחא בעל מום נמי הותר מכללו בעוף דהא אכתי איכא למיפרך מה לבעל מום שכן לא הותר מכללו בעוף אלא מום שאין בו חסרון אבר אבל מום שיש בו חסרון אבר לא הותר תאמר בטריפה שהותרה מכל וכל שאין לך טריפה גדולה ממליקה וע"ז תירצו ונ"ל דאין ה״נ דהשתא מצי למיפרך הכי ממחוסר אבר אלא דבלאו הכי במסקנא פריך שפיר ודו"ק נ"ל ובזה ניחא מה שהקשה לי תלמיד אחד מאי מקשה רב אחא בעל מום נמי הותר וכו' דשאני ושאני דמה שהותר בבעל מום אינו למצוה אלא רשאי להקריב בעל מום בעוף תאמר במליקה שהותרה למצוה שצריך לעשות מליקה ואינה מותרת בשחיטה ובמה שפי׳ בדברי התוס׳ ניחא דה״ה דה״מ למיפרך הכי אלא דבלאו הכי פריך שפיר וק"ל:

בד״ה בן בתירא וכו׳ ולא תועיל בה חזרה איכא למידק דאדרבה איפכא אמרי' לקמן בגמ׳ גבי הא דאמר רב זר שקמץ יחזיר דאשמעי׳ רב דלא תימא דדוקא שמאל דאשכחן ליה הכשירה ביה"כ קאמר בן בתירא דמהני ביה חזר׳ אבל זר דלא אשכחן ליה הכשיר׳ ה"א דלא מהני חזרה אלמא דהכשירה דיוה״כ גורמת דמהני חזרה וא״כ איך כתבו בהפך וי״ל דזהו דאשמעי׳ רב דה"א דהכשירה דיוה״כ גורמת דמהני חזרה קמ״ל רב דאדרבא איפכא מסתברא וקמ"ל בן בתירא דאפי׳ הכי מהני חזרה וכ"ש הנך פסולי דלית להו הכשירה בעלמא דלא קבעה עבודה ומהניא בהו חזרה וק״ל הקשה בס׳ צ"ק וז״ל לפ״ז יש לדקדק מאי פריך לקמן ע״ב א"ה היינו ת"ק דילמא מ"ה לא עריב פסול שמאל בהדי פסול דלעיל דת"ק ס"ל דבכל הפסולים יחזור ויקמוץ חוץ משמאל דפסול לגמרי וכו' ע״ש ול"ק כיון דת״ק בכולהו נקט לישנא דפסל משמע דחד דינא אית לכולהו ואי מפרשי׳ פסל דרישא ר״ל עד שיחזור ויקמוץ גם פסל דסיפא יש לפרש כן ולכך פריך א"ה היינו ת״ק וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמרא קמץ בשמאל פסול כו׳ וכן פסק הרמב״ם שם דין ב׳ ולית לי׳ תקנתא בחזרה דלא כבן בתירה. וכתב הכ״מ וא״ת מ״ש לת״ק קמיצה מדם וי״ל כו' ע״ש. ולא ידעתי תחילת הקושיא מאי היא. הלא דינן שוה דגם בדם אם נשפך מהכלי לשמאל כשר ומהצואר לשמאל כרצפה למאי דקי"ל קבל בשמאל פסול וכן הדין בקומץ למאי דקי"ל דבעי קידוש כלי ואם נתן מידו לשמאל פסול כדם שנשפך מצוואר לרצפה ואם נתן הקומץ בכלי ונתן לשמאל יחזור לכלי וכשר וק״ל. וא"כ א"צ לכל מה שכתב בכ"מ שם ודו״ק:

תוספות ד"ה בעל מום נמי הותר בעופות ונ"ל דהשתא מצי למילף ממחוסר אבר ויוצא דופן כו׳ עכ"ל. מה שיש להקשות על דברי התוס׳ הוא מבואר דהא עכשיו רב אחא בא להקשות דאכתי לא צריך קרא מן הבקר להוציא טריפה דהא נוכל למילף מק״ו מבעל מום ואי פרכת דמה לטריפה שהותרה מכללה בעופות הא בעל מום נמי הותר בעופות ואפ"ה אסור בבהמה לגבוה. וא״כ מה זה שכתבו התוספות דמצי למילף ממחוסר אבר כו׳ ואין לפרש דכוונתם לתרץ מאי פריך רב אחא דילמא קרא אתי לאשמועינן דטריפה בעופות הוא דאסור דליכא למילף מק״ו דב״מ דהא בעל מום ג״כ שרי לגבוה בעופות וא"כ מאי פריך רב אחא וע״ז כתבו דקושית רב אחא הוא דגם עופות נוכל למילף מק״ו דמחוסר אבר דשרי להדיוט מארכובה ולמטה ואפ"ה אסור לגבוה ק״ו טריפה דעוף דאוסר להדיוט אסור לגבוה חדא דא"כ תקשה דאכתי בעי קרא דמה למחוסר אבר שלא הותרה מכללו משא״כ בעל מום וטריפה בעוף דהותרה מכללה במליקה. ועוד קשה דהא קושית התוס׳ מעיקרא ליתא כיון דאיסור טריפה שפיר נוכל לילף בבהמה מק״ו דבעל מום א״כ גם בעופות נוכל לילף איסור טריפה אף דבעל מום בעופות שרי כיון דמצינו דאיסור דטריפה אסור לגבוה בבהמה כשם שאסור להדיוט מנ״ל תו לחלק טריפה בעוף כיון דאסור גם כן להדיוט וליכא למימר בעל מום יוכיח דשרי אף להדיוט בעוף. כל זה צריך לעמוד ולהבין דברי תוספות הללו. והנלע״ד דשיעור דבריהם כך הוא דבאו לתרץ מה שהוקשה להם לדעת רב אחא דס״ל דהסברות דבעל מום וטריפה שוות בהא דהותרו מכללה דבעל מום הותר לקרבן בעופות וטריפה באכילה במליקה והתו׳ רוצים להוכיח בברייתא דע״כ הסברות אינם שקולות והוא דלדעת רב אחא למה נקט התנא דברייתא הק"ו מבעל מום ולא נקט הק"ו מהא דמחוסר אבר והוי שפיר ילפותא גם אעופות דטריפה אסורה גבייהו ובע״כ צ״ל דניחא לי׳ למנקט בברייתא הלימוד מבעל מום דהק״ו הוא יותר חזק מבעל מום דאמחוסר אבר איכא למיפרך דלא הותר מכללו משא״כ טריפה דהותרה מכללה ולכך יליף הק״ו מבעל מום דהותר ג״כ מכללה והן שקולים וע"ז קאמר בברייתא שיש להשיב על הק"ו הזה ולומר דטריפה הותר׳ מכללה יותר מבעל מום שהותר׳ אפי׳ באכילה משא״כ בעל מום הוא לגבוה דהותר׳ מכללו ובאכילה הי׳ מותר לעולם וא״כ כיון דסברא זו חזקה הי׳ בברייתא מכח דפריך מבעל מום ואמר עליו ואם חישבת׳ כו׳ א״כ סברת רב אשי מוכרח׳ בברייתא ומסקי דלדעת התרצן לא קשיא כלל דלא נקיט תחילת דינא ממחוסר אבר שהוא ניכר יותר מבעל מום ופשיט׳ דיש למיפרך עלה אבל בעל מום לא ניכר ג״כ אבל לדעת המקשן רב אחא קשה לסברתו ה״ל למינקט ק״ו ממחוסר אבר כנ״ל לדחוק. ומ״ו הגאון מהר״ר העשיל הישיב לי בביאור דבריהם וז״ל נ״ל ברור דה״פ שהתו׳ רצו ליישב דלא תיקשה למאי דקאמר בגמרא בעל מום בעופות מישתרי כו׳ וא"כ לא בעי קרא הא גבי עופות דליכא ק״ו אלא ממחוסר אבר דהא בעל מום מישתרי וא״כ איכא למיפרך שכן לא הותרה מכללו דהא מחוסר אבר לא אישתרי כלל וא״כ אינו צריכי׳ קרא למעוטי טריפה גבי עוף ומכח זה תדחוק לומר דהגמ׳ לא הקשה אלא אבהמה ולא אעופות וזה נראה להתוספות דוחק ע"כ פי׳ התוספות דזה אינו דאפי׳ הק"ו דמחוסר אבר איכא למילף השתא דמאי תיקשי מה להצד כו׳ שכן לא הותר׳ מכללו לאפוקי טריפה דהותרה מכללה והא מותר לגבוה דבעל מום יוכיח דהות׳ לגבי עוף ואסור בבהמה. וא״כ המקשה שהקשה בעל מום אישתרי בעופות הקשה נמי אעופות ולמאי דמסיק א״ש הכל בין עוף בין בהמה וזה נ״ל ברור בלי פקפוק עכ״ל מ״ו ואין דעתי מתיישב בכל אלה ודו״ק וצ״ע מאוד:

הגהות

גמרא כקריבין יוצא דופן יוכיח כו׳ דאקדשה הוי חזיא אימא תתכשר קמ״ל כצ״ל. וכן הוא בגש״ק:

אחד מנחת חוטא כו׳ (מיימוני פי״א מה׳ פסוה״מ):

קמץ ועלה בידו כו׳ (מיימוני שם ופי"ג מהל׳ מעשה קרבנות) הקומץ היתר כו׳ שקומצו מבורץ וחסר כו׳ שתהא חטאת חלב כו׳ כצ"ל:

רש״י ד״ה כלאים כו׳ של כהן הס"ד:

ד״ה מקריבי׳ כקריבי׳ דמום כו׳ כצ"ל:

ד"ה מה ליוצא כו׳ נולד עם טרפתו כו׳ כצ"ל:

ד"ה בעל מום כו' לי קרא הס"ד:

ד"ה הצד השוה כו׳ ולמה לי קרא הס"ד:

ד"ה מליקה טריפה היא דתחילה חותך כו׳ דשחיטת חולין והותרה לגבוה מכלל איסור להדיוט אף אני אביא טריפה כצ״ל:

ד״ה מליקה דחטאת כו׳ כצ״ל. והשאר נמחק נ״ל:

ד״ה משולחן גבוה כו׳ ולמה לי קרא הס"ד:

ד״ה בעל מום מומן כו׳ הכל יודעים הס"ד:

ד״ה טריפה כו׳ בני מעים הס״ד:

ד"ה שלא היתה כו׳ הכרם דכתיב כו' שנשתיירו בבור מכאן כו׳ הד״א וכצ"ל:

ד"ה יושב כו׳ כתיב הס״ד:

ד״ה על גבי כו׳ או רגל חבירו בזבחים מפרש כו׳ כצ"ל. ותיבת כולהו כו׳ עד ר״ש יש למחוק כאן ושייך לריש ע"ב ברש"י כמ״ש שם בס״ד נ"ל:

ד"ה עלה בידו כו׳ או לבונה הס"ד:

ד"ה מבורץ גדיש כו׳ אצבעותיו לפס ידיו והס"ד נ״ל:

ד"ה בראשי כו':

תוספות ד"ה מה לכלאים כו' בסדין של פשתן שחייב בציצית לא אפשר לקיים בכך וא״ת נימא גיד הנשה במחובר יוכיח דאין מצוותו בכך ושרי לגבוה כדאמר בריש גיד הנשה וכ"ת מה לגיד הנשה שכן מחובר הנך יוכיחו וי״ל כיון כו׳ כצ״ל ודו"ק כי השיטות נתחלפו ונתערבו נ"ל:

ד״ה שכן מומן ניכר כו' דמה לחי׳ שכן אין במינה לגבוה ושכן מומה ניכר כצ"ל והס"ד נ״ל:

ד״ה כתב רחמנא כל אשר יעבור אע״ג דמוכח דהיכא כו׳ כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

כלאים לגבוה. אבנטו של כהן: מצותו בכך. גזירת הכתוב שלא יהא אבנט אלא של כלאים דכתיב (שמות כח) תכלת וארגמן וגו' ואמרינן יבמות (דף ד:) מדשש כיתנא תכלת עמרא: רב שישא בריה דרב אידי אמר. להכי איצטריך קרא משום דאיכא למימר ניהדר דינא ונייתי במה הצד דטריפה מותרת לגבוה: מקריבין כקריבין. דמום פסול בכהן כמו בזבח אבל טריפות לא פסיל בכהנים דתנן בבכורות בפרק מומין אלו (דף מה:) ואלו כשרין באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן להכי איצטריך קרא: אמר ליה רב אחא [סבא] לרב אשי. ואכתי ל''ל קרא הא איכא למימר: יוצא דופן יוכיח. שכהן יוצא דופן כשר לעבודה וקרבן יוצא דופן פסול דאמרינן בת''כ כי יולד פרט ליוצא דופן: מה ליוצא דופן שאינו קדוש בבכורה. דפטר רחם כתיב (שמות יג) תאמר בטריפה שקדושה בבכורה אם נולד עם טריפתו הלכך איצטריך קרא: בעל מום יוכיח. שקדש בבכורה ואסור לגבוה אף אני אביא טריפה ולמה לי קרא: הצד השוה כו'. ולמה לי קרא: מליקה. טריפה היא לכתחילה דחותך שדרה ומפרקת כדאמרי' בפ''ק דשחיטת חולין (דף כ:) והותרה לגבוה מכלל איסורה להדיוט אישתרי אף אני אביא טריפה (ולמה לי קרא): מליקה דחטאת העוף לכהנים. ובבעל מום ויוצא דופן לא אשכחן היתר לכהנים מכלל איסור דאין בהן שום איסור לגבי כהנים: משולחן גבוה הוא דזכו. וגבי גבוה אשכחן בבעל מום בעופות היתר מכלל איסור וליכא מה להצד כו' ול''ל קרא: בעל מום מומן ניכר. שאין מומן פסול אלא בגלוי כדאמרינן בבכורות בפ' על אלו מומין (דף לז.) ויוצא דופן מומו ניכר דאית ליה קלא והכל יודעים: טריפה יש שאין מומם ניכר. כגון בבני מעיים: שלא היתה לה שעת הכושר. דנטרפה ממעי אמה דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיב בההוא קרא דכתיב ביה מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ואמרינן בפרק אלו עוברין במסכת פסחים (דף מח.) מן המאתים מן המותר ב' מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים: כל אשר יעבור תחת השבט. פרט לטריפה שאינה עוברת משום דאין לה חיות לא חשיב לה עוברת והאי קרא כתיב במעשר וגמרינן שאר קרבנות מיניה בג''ש נאמר כאן תחת אמו ונאמר להלן תחת השבט כו' בפ''ט דבכורות (ד' נז): מתני' זר ואונן. וכל הני מפרש בזבחים (דף טו:) מקראי דעבודתן פסולה ואזהרתן בסנהדרין בסוף אלו הן הנשרפין (דף פג.): ערל. כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה: יושב. לעמוד לשרת כתיב: ע''ג כלים או ע''ג בהמה או רגל חבירו. בזבחים (דף כד.) מפרש דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בין רגליו לבין הרצפה: שמאל. מפרש בגמרא מנלן דפסול: בן בתירה. אכולהו פליג אזר ואונן וכל הנך: עלה בידו צרור. נמצא קומץ חסר מקום הצרור וכן מלח או לבונה: מבורץ. גדוש ל''א שנראה קמח חוצץ בין ראשי אצבעותיו לפס ידו: בראשי אצבעותיו. מעט שלא פשטו על פס כל היד: גמ' שלא יהא קרבנו מהודר. שלא תהא המנחה נאה: חטאת חלב. (היינו חלב) היינו סתם חטאת. חטאת אינה טעונה נסכים בפרק שתי מדות (לקמן דף צ:):

מה לכלאים שכן מצותו בכך. ואע''ג דאפשר לקיים בטלית של צמר מ''מ בסדין של פשתן שחייב בציצית לא אפשר לקיים בכך וא''ת ולימא גיד הנשה במחובר יוכיח דאין מצותו בכך ושרי לגבוה כדאמר בריש ג''ה (חולין צ:) וכי תימא מה לג''ה שכן מחובר הנך יוכיחו וי''ל כיון דאין לו היתר אלא על ידי חיבור לא שייך למיעבד מיניה יוכיח: בעל מום נמי הותר בעופות. ונ''ל דהשתא מצי למילף ממחוסר אבר ויוצא דופן ולבסוף כשאמר שכן מומן ניכר אתי הכל שפיר: שכן מומן ניכר. ואין לומר דמחוסר זמן ואותו ואת בנו ומוקצה ונעבד ורובע ואתנן ומחיר יוכיחו דכל הני יש להם קול יותר מטריפה בבני מעיים שאין יודע כלל כי היכי דחשיב יוצא דופן מומו ניכר משום דיש לו קול ומחיה דשריא להדיוט ואסורה לגבוה אין ללמוד טריפה דמה לחיה שכן אין במינה לגבוה ושכן מומה ניכר: דומיא דערלה וכלאי הכרם. וא''ת והא אמרינן פ' כל שעה (פסחים דף כה.) ובכל הבשר (חולין דף קטז.) זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר הואיל והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה ויש לומר דכלאים דכתיבי בהאי קרא איירי בענבים שעושין מהם יין לנסכים כדדרשינן (פסחים דף מח.) מן המאתים ממותר ב' מאות שנשתיירו בבור הנהו לא היתה להם שעת הכושר דדוקא דחרצן שנזרע הוא שהיתה לו שעת הכושר קודם השרשה ומן החרצן אין עושין נסכים וא''ת אותם ענבים עצמן היתה להם שעת הכושר קודם שהוסיפו מאתים וי''ל דמה שנתוסף באיסור אחר שנעשה כלאים שגדל אחרי כן לא היה לו מעולם (אחרי כן) שעת הכושר והאי דמיתסר אף מה שגדל קודם לכן לפי שא''א להבדיל זה מזה להפריש תערובתם: כתב רחמנא כל אשר יעבור. אע''ג דמוכח דהיכא שהיתה לו שעת הכושר לא ילפינן ממשקה ישראל אפ''ה מייתי ליה בכל דוכתא בפ' כל האסורין (תמורה דף כט.) גבי נעבד משום דע''י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק: שקמצן זר אונן כו'. והוא הדין שתויי יין ופרועי ראש במיתה ומחלי עבודה כדאמרינן בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג:) ותנא ושייר: בן בתירא אומר יחזור ויקמוץ בימין. למאי דמוכח בגמרא דהוא הדין אכולהו פסולי דלעיל יש לתמוה דלא עריב פסול שמאל בהדי פסולי דלעיל וי''ל משום דס''ד דשמאל כיון דאית ליה הכשירא ביום הכיפורים קבוע עבודה ולא תועיל בה חזרה: חסר שקמצו בראשי אצבעותיו. אגב דמפרש יתר חוזר ומפרש חסר כיוצא בו אף על גב דצרור וגרגיר וקורט משום חסר הוא:

דף ו - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד