האיר מזרח מתיר.

ומעירים: והא [ודבר זה] של ריש לקיש לאו בפירוש איתמר [נאמר] בשמו, אלא מכללא [מכלל הדברים] איתמר [נאמר], שמתוך דבריו אפשר ללמוד שהוא סבור כך. דתנן [ששנינו במשנה]: אין מביאין מנחת בכורים כלומר, מנחות ובכורים, ומנחת בהמה (מנחת נסכים, הבאה עם קרבן בהמה) מן התבואה החדשה קודם לעומר. וטעם הדבר — משום דבעינן [שצריכים אנו] שיהא הקרבן "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טו) — מן המותר לישראל, והתבואה החדשה עדיין לא הותרה, ואם הביא — פסול.

וכן קודם לשתי הלחם הבאים בחג השבועות לא יביא מנחות וביכורים, משום דאיקרו [ששתי הלחם נקראו] בכורים, והם הראשית לכל הביכורים, ומכל מקום אם הביא — כשר.

ואמר ר' יצחק שכך אמר ריש לקיש: לא שנו שאם הביא מן החדש קודם לעומר שהוא פסול, אלא כשהביא בארבעה עשר ובחמשה עשר בניסן, אבל בששה עשר בניסן, גם אם הביא קודם לעומר — כשר; וקשיא לי [והיה לי קשה]: מדוע יהא מותר בששה עשר קודם לעומר? ליהוו [שיהיו] כמחוסר זמן! אלמא קסבר [אלא מכאן שריש לקיש סבור]: האיר המזרח מתיר, ולכן אין זה מחוסר זמן.

א לעיל הובאה דעת רב, שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה — פסולה, ודעת ריש לקיש, שהיא כשרה אלא שצריך מנחה אחרת להתיר את החדש. ואילו רבא אמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה — כשירה, ושיריה נאכלין, ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה, שאין מחשבה פסולה מועלת (מועילה) לפסול אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה.

ומפרטים: במי שראוי לעבודה — לאפוקי [להוציא] כהן בעל מום, שפסול לעבודה, שאין מחשבתו פוסלת קרבן. ובדבר הראוי לעבודה — לאפוקי [להוציא] מנחת העומר, שהיא מנחה דלא חזיא [שאינה ראויה] בדרך כלל לעבודה, שחדוש הוא שמביאים קרבן מן השעורים. ובמקום הראוי לעבודה — לאפוקי [להוציא] עבודה שנעשתה במחשבת פסול כאשר נפגם המזבח, שאינה פוסלת, ואם יתוקן המזבח בו ביום — ניתן להקריב את הקרבן.

ב ושבים לדון בענין האיסור להקריב לגבוה דברים האסורים להדיוט. תנו רבנן [שנו חכמים], בתחילת פרשת העולה נאמר: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), וחכמים דרשו "מן הבקר" כלשון מיעוט — להוציא את הנעבד לעבודה זרה, ומוסיפים: כשהוא אומר שוב "מן הבקר" למטה בהמשך "אם עולה קרבנו מן הבקר" (שם ג) — שאין תלמוד לומר, כלומר, לכאורה לא הוצרכנו לכך, אלא המיעוט להוציא את הטרפה, ללמד שהיא פסולה להקרבה. ויש לתמוה: ומדוע הוצרכנו לכתוב?

והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה בהמה בעל מום שמותרת להדיוט — אסורה לגבוה (ראה שם כב, יט), טריפה שאסורה להדיוט (שמות כב, ל) אין דין שאסורה לגבוה? כנגד זה טוענים: חלב ודם יוכיחו, שאסורין להדיוט ומכל מקום מותרין לגבוה!

ודוחים: מה לחלב ודם שהם מותרים לגבוה, שכן גם בהדיוט הם באין מכלל היתר, שהרי הבהמה עצמה מותרת היא, תאמר בטריפה שכולה אסורה, ואם כן לא תהא מותרת לגבוה!

ומשיבים: מליקה בעוף תוכיח, שכולה איסור והיא אסורה להדיוט, שעוף שנמלק מן העורף אסור באכילה, כנבילה, ומכל מקום מותרת לגבוה, שכך מקריבים קרבן מן העוף, ומשום כך הוצרכנו לכתוב לפסול טריפה.

ודוחים: אין מכאן ראיה, מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה, כלומר, רק בשעת קדושתה למזבח היא נאסרה להדיוט, דהיינו בשעת מליקתה, אבל קודם לכן לא נאסרה להדיוט. מה שאין כן בטריפה, שאין קדושתה אוסרתה להדיוט, אלא מעצמה היא אסורה, ואין לומר שתהיה מותרת לגבוה!

ואם השבתה, כלומר, ואם מכל מקום תמצא דרך להשיב ולטעון שטריפה תהיה כשרה להקרבה, כשהוא אומר "מן הבקר" למטה (ויקרא א, ג) שאין תלמוד לומר כלומר, אין בו צורך לכאורה, אלא בא להוציא את הטריפה. עד כאן לשון הברייתא.

ושואלים: מה "אם השבתה" כלומר, מה היא אותה טענה שהוא מרמז לה, ואינו מפרשה? לשאלה זו נתנו תשובות אחדות (סימן: רקיח מר אדא לשישי"ה).

אמר רב, משום דאיכא למימר [שיש לומר]: מנחת העומר תוכיח, שהיא אסורה להדיוט ככל תבואה חדשה, ומותרת לגבוה, ומכאן נלמד לטריפה, לכך הוצרכנו לכתוב האוסר טריפה בהקרבה. ופורכים את הטענה: מה למנחת העומר שהיא מותרת לגבוה, שכן היא מתרת את החדש, מה שאין כן טריפה!

ומשיבים: מנחת העומר בשביעית אינה מתירה את החדש, שהרי אסור לזרוע ואין תבואה, ומכל מקום היא מותרת! ודוחים: בשביעית נמי [גם כן] יש במנחת העומר צד היתר, שכן היא מתרת ספיחין שצמחו מעצמם בלא זריעה בשביעית! ומשיבים: מכל מקום, כשיטת ר' עקיבא שאמר: ספיחין אסורים בשביעית הרי אינה מתרת כלל, ומכל מקום היא מותרת לגבוה, ולכן הוצרך הכתוב לאסור את הטריפה.

אמר ליה [לו] רב אחא בר אבא לרב אשי, לר' עקיבא נמי [גם כן] לפרוך [נפרוך] את הטענה כך: מה למנחת העומר שהיא מותרת לגבוה, שכן היא מתרת חדש בחוצה לארץ, ששם אין איסור שביעית!

ואפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: איסור חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא [אינו מן התורה], ואינה מתירה כלל את החדש בשביעית, אפשר לפרוך בדרך אחרת: מה למנחת העומר שכן היא באה להתיר לאו שבתוכה, שהקטרת הקומץ מתירה את השיריים באכילה לכהנים, מה שאין כן טריפה!

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: אין זו פירכה, כי אי הכי [אם כך], לפי סברה זו יש לומר כי טריפה נמי [גם כן] תקריב ותתיר לאו שבתוכה, כדי להתיר את בשרה באכילה לכהנים, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה בהקרבה! אלא פריך הכי [פרוך כך]: מה למנחת העומר שהיא מותרת לגבוה, שכן מצותה בכך, שהתורה ציותה להביא אותה כדי להתיר את החדש. מה שאין כן בטריפה, שאין מצוה בהקרבתה.

ריש לקיש אמר: הטענה שיש להשיב כדי להתיר טריפה בהקרבה היא משום דאיכא למימר [שיש לומר]: מפטם הקטרת יוכיח, שאסור להדיוט ומותר לגבוה, ולכן הוצרכנו לכתוב לאסור את הטריפה בהקרבה. ותוהים על הלשון: מפטם גברא [איש] הוא!

אלא הכוונה היא: פטום הקטרת יוכיח, שאסור להדיוט לרקוח קטורת כמו זו של המקדש (שמות ל, לז), ומותר לגבוה. ודוחים: אין זו טענה, מה לפטום הקטרת שהוא מותר לגבוה, שכן מצותו בכך, מה שאין כן בטריפה!

מר בריה [בנו] של רבינא אמר הסבר אחר, משום דאיכא למימר [שיש לומר]: שבת תוכיח, שהיא אסורה במלאכה להדיוט ומותרת לגבוה בעבודת הקרבנות, והוא הדין לטריפה שתהא מותרת לגבוה, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה.

ודוחים: מה לשבת שהותרה לגבוה, שכן הותרה מכללה גם אצל הדיוט במילה, שהרי מצוה למול בזמנו אף בשבת, למרות שהיא מלאכה!

ותוהים: אטו [וכי] מילה צורך הדיוט הוא שאתה טוען שהותרה אצלו? הלוא מילה מצוה היא! אלא כך יש לדחות: מה לשבת שהותרה לגבוה שכן מצותה בכך, שהתורה ציותה על עבודת הקרבנות בשבת, מה שאין כן בטריפה.

רב אדא בר אבא אמר הסבר נוסף, משום דאיכא למימר [שיש לומר]: כלאים תוכיח, שאסורין להדיוט בלבישה ומכל מקום מותרין לגבוה, שבאבנט של הכהן יש כלאים. והוא הדין לטריפה, שתהיה מותרת לגבוה, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה.

ודוחים: מה לכלאים שהותרו לגבוה, שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית, שנותנים פתיל תכלת של צמר אף בציציות של פשתן! ותוהים: אטו [וכי] ציצית צורך הדיוט היא, שאתה אומר שהותרה אצלו? והלוא מצוה היא! אלא כך יש לדחות: