ואשם מצורע שמתיר אותו לבוא למחנה ישראל ובאכילת קדשים, ששחטן שלא לשמן — שהם פסולין, הואיל ובאו להכשיר אותם ולא הכשירו.

ומקשים, תנן [שנינו במשנה]: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן — כשירות, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. ואם איתא [אכן] כדברי רב, ליתני נמי [שישנה גם כן] חוץ ממנחת העומר!

ומשיבים: כי קתני [כאשר התנא שונה] במשנתנו הרי זה רק במנחה שבאה עבור יחיד, מנחה שבאה בצבור לא קתני [אינו שונה]. וכן, כי תני [כאשר הוא שונה] הרי זה במנחה הבאה בגלל עצמה, כלומר, כשלעצמה, אבל מנחה שבאה בגלל זבח, כגון מנחת העומר הבאה עם שני כבשים — לא קתני [אינו שונה].

וכן כי קתני [כאשר הוא שונה] הרי זה הנך [אותן] מנחות שאין קבוע להן זמן, תאריך מסויים, אבל הא [זו] מנחת העומר שקבוע לה זמן בששה עשר בניסן, לא קתני [אינו שונה] אותה. ואם כן, אין סתירה לדברי רב ממה שלא הזכיר התנא מנחת העומר בין המנחות הפסולות במשנה.

א ודנים במה שאמר מר [החכם] רב: וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן — פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו.

ומקשים, תנן [שנינו במשנה] בזבחים: כל הזבחים ששחטן שלא לשמן — הרי הם כשרין לכל דבר, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ מפסח וחטאת, שאם שחטם שלא לשמם — הריהם פסולים. ואם איתא [יש, נכון הדבר] כדברי רב, ליתני נמי [שישנה גם כן]: חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שהם פסולים, מפני שבאו להכשיר ולא הכשירו!

ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] אשם גזילות שמביא גזלן שנשבע לשקר, ואשם מעילות שמביא המועל בהקדש, שלכפרה של עוון אתו [באו] ולא להכשיר, ואם שחטם שלא לשמם כשרים — לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק לו], ולכן אינו שונה דין אשם במשנה.

ותוהים: מאי שנא [במה שונה] אשם נזיר ואשם מצורע שאם שחטם שלא לשמם פסולים, מפני שבאו להכשיר ולא הכשירו, הני נמי [אשמות אלה גם כן], אשם גזילות ואשם מעילות ייפסלו כשעשאם שלא לשמם, כיון שבאו לכפרה ולא כפרו!

אמר ר' ירמיה: מצינו שחלק הכתוב בין מכפרים ובין מכשירין, שהחמיר יותר בפסולם של המכשירים, שהרי מכפרין אית בהו דאתו [יש בהם קרבנות שבאים] לאחר מיתה, ואילו מכשירין לית בהו דאתו [אין בהם כאלה שבאים] לאחר מיתה של הבעלים. דתנן [ששנינו במשנה]: האשה היולדת, שצריכה להביא חטאת ועולה, שהביאה חטאתה ומתה — יביאו יורשין שלה את עולתה, שהיא כפרתה. אבל אם הפרישה עולתה ומתה — לא יביאו יורשין חטאתה, שחטאת זו באה כדי להכשירה לאכילת קדשים.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: מכשירין נמי [גם כן] מי לית בהו דאתו [האם אין בהם כאלה שבאים] לאחר מיתה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המפריש מעות לקרבן נזירותו, שיש בו חטאת, עולה ושלמים — לא נהנין מהם לכתחילה, ולא מועלין בהם, כלומר, אם נהנה מהם בשוגג אינו משלם קרן וחומש, ואינו מביא אשם מעילה, מפני שהם ראויין לבא כולן שלמים, ואין מעילה במעות שלמים.

מת הנזיר והיו לו מעות סתומין שהקדיש לנזירותו, אבל לא פירש אלו מעות מיועדים לאיזה קרבן — כל המעות הללו יפלו לנדבה, לקרבנות נדבה של הציבור. אם היו לו מעות מפורשין, שייחד מעות לכל אחד מן הקרבנות שהוא צריך להביא, הרי מה שהופרש לצורך דמי חטאת — יוליך לים המלח, לפי שהם דמי חטאת שמתו בעליה שדינה למיתה, ומעות אלו לא נהנין בהם, ולא מועלין בהם, מפני שאינם עומדים להקרבה, דמי עולה — יביא בהן עולה, ומועלין בהן בדמים,

דמי שלמים — יביא בהן שלמים, ונאכלין השלמים ליום אחד בלבד, כדין איל השלמים שמביא הנזיר (ולא כדין שלמים רגילים, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד), ואולם אין טעונין לחם כשלמי נזיר. והא [והרי] עולה ושלמים של הנזיר שמכשירים נינהו [הם], שהם מתירים אותו בשתיית יין, וקא אתו [והם באים] לאחר מיתה!

אמר רב פפא, הכי קא אמר [כך אומר] ר' ירמיה: לא מצינו הכשר קבוע, שאין הכשר בלעדיו, שבא לאחר מיתה; ועולה ושלמים של נזיר כל אחד מהם הכשר שאינו קבוע הוא,