מנחות ג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

ומתרצינן: אמרי, יאמרו הרואים את העבודה דלמא באמת זו חטאת העוף היא, ואף שהוא עושה בה מיצוי כעולה יתכן שזהו מיצוי דבתר הזאה היא וכבר היתה ההזאה, והרי מיצוי הדם גם למעלה כשר, דאמר מר: מיצה דמה של חטאת העוף בכל מקום במזבח - כשרה. ואם כן אין מעשיה מוכיחין.

ומקשינן: חטאת העוף שהזה את דמה למטה כדינה, אך לשם עולת העוף - תרצה, דהרי מעשיה מוכיחין עליה דחטאת עוף היא ולא עולה, דאי עולת העוף היא, למעלה הוי עביד לה, וגם מיצוי הוי עביד לה ולא הזאה, שהרי אין בעולת העוף הזאה כלל?

ומתרצינן: הכי נמי, באמת מודה רבי שמעון באופן כזה שהקרבן כשר אלא "לפי שאין המנחות דומות לזבחים" קאמר, והיינו דווקא לזבחים אינם דומות ולא לעופות, דזבחים מעשיהם שווים בכל עבודותיהם. אבל עופות יש שמעשיהן שונים ובכך העופות דומין למנחות, הלכך, בכהאי גוונא שהזה דם חטאת העוף למטה לשם עולת העוף - עלתה לשם חובה שהרי מעשיה מוכיחין שחטאת היא.

ומקשינן: קרבנות קדשי קדשים - שהדין הוא לשחטם בצפון העזרה, ששחטן בצפון לשם קרבנות קדשים קלים שדינן שנשחטים בדרום העזרה - לירצו ויעלו לבעלים לחובה, שהרי מעשיהן מוכיחין עליהם דקדשי קדשים נינהו, דאי קדשים קלים הם, בדרום הוי עביד להו כדינם?

ומתרצינן: אימור דאמר רחמנא שדינם של קדשים קלים בדרום, היינו שאפשר לשחטן אף בדרום. אבל בדרום דווקא ולא ישחטם בצפון, מי אמר רחמנא!? והראיה שבאמת הכוונה אף לדרום אבל ודאי שגם בצפון כשר, דתנן "קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה". ואם כן, השחיטה בצפון אינה "מעשיה מוכיחין".

ומקשינן: קדשים קלים ששחטן בדרום לשם קדשי קדשים, שדינן לישחט רק בצפון, לירצו ויעלו לחובה, שהרי מעשיהן מוכיחין עליהם דקדשים קלים נינהו. דאי קדשי קדשים נינהו, בצפון הוי עביד להו, כדינם?

ומתרצינן: אמרי, יאמרו האנשים שיראו את המעשה, באמת קדשי קדשים נינהו, ומה שנשחטים בדרום, מיעבר הוא דעבר הוא עובר על הדין ושחט להו בדרום שלא כדינם. אבל אין זה מעשיה מוכיחין.

ומקשינן: אי הכי שאומרים סברא שיאמרו הרואים שהוא עובר על הדין, גם במחבת לשם מרחשת שאמרנו לעיל דעולה לשם חובה משום דמעשיה מוכיחין עליה, נמי נאמר האי כיון דקא קמיץ לה למנחתו שנעשתה במחבת למרחשת - במחשבה לשם מרחשת, אמר - יאמרו האנשים הרואים האי זה המביא את המנחה במרחשת נדר - אכן נדר מנחת מרחשת, והא דמייתי לה במחבת, דמרחשת היא, שנדר לשם מרחשת, ומעבר הוא דעבר על דינה ואתייה במחבת ומביאה במחבת שלא כדין. אבל אין מעשיה מוכיחין?

ודחינן: התם - כשהביא במחבת וחשב לשם מרחשת, על כרחך מנחת מחבת היא, דכי נמי במרחשת נדר, דאף אם נדר מנחת מרחשת, כי - כאשר - מייתי לה במחבת - מחבת הויא, נעשית ממילא למנחת מחבת, כדתנן, האומר הרי עלי להביא במחבת והביא במרחשת, או האומר הרי עלי במרחשת והביא במחבת, הדין הוא מה שהביא הביא ואם הביא בפועל במחבת - הויא מנחת מחבת, וידי נדרו לא יצא שהרי לא הביא כנדרו ואם כן נמצא שעל כרחך מנחת מחבת היא, וכשחשב בה לשם מרחשת הרי מעשיה מוכיחין עליה שהיא מנחת מחבת ולא מנחת מרחשת.

ומקשינן: אכתי במחבת לשם מרחשת אין מעשיה מוכיחין דמנחת מחבת היא, כי יאמרו הרואים שבאמת לשם מרחשת נדר, והוא עובר על הדין ומביאה במחבת ועושה אותה לשם מרחשת, ואף שאמרנו שהדין הוא שהיא מחבת, יתכן אופן שמרחשת היא, ודלמא מנחה "זו" אביא במרחשת אמר, ובאופן כזה היא מנחת מרחשת אף כשמביאה במחבת, כדתנן, מנחה זו להביא במחבת והביא במרחשת, או במרחשת והביא במחבת, הרי זו פסולה!

ומפרקינן: לרבנן שאומרים כך במשנה הכי נמי אפשר להקשות כך דאין מעשיה מוכיחין, אבל הרי אנו דנים אליבא דרבי שמעון, ולרבי שמעון, כיון דאמר רבי שמעון במשנה שם "האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת אף ידי נדרו יצא", אלמא סובר דקביעותא דמנא - קביעות הכלי - ולא כלום הוא אין לה חשיבות, ולא שנא אמר "זו" ולא שנא אמר הרי "עלי", הילכך אם מביאה במחבת - מחבת היא, וכי קמיץ לה לשם מרחשת מחשבה ניכרת היא ומעשיה מוכיחין. ^[9]

ומקשינן: עולה שבאה רק מזכר, ששחט לשם חטאת שסתם חטאת בנקבה - תרצה, דהא ניכר שהיא עולה, כיון דהאי דינה בזכר, והאי דינה בנקבה?

ומתרצינן: כיון דאיכא שעיר נשיא דאף על פי שחטאת הוא - זכר הוא, לא ידיע לא ניכר הדבר, כיון שיאמרו זו חטאת, ושעיר נשיא הוא.

ומקשינן: ואכתי, אמר הריני שוחטה לשם חטאת יחיד מאי איכא למימר, הרי ודאי ניכר בקרבן שהוא אינו חטאת יחיד, שהרי חטאת יחיד באה דווקא בנקבה!? ^[10]

ותו, ועוד קשה מהמקרה ההפוך, חטאת יחיד ששחטה לשם עולה, תרצה, דהרי חטאת יחיד בנקבה, ועולה דווקא בזכר, ואין עולה באה נקבה כלל?

ומפרקינן: הדבר אינו ניכר, כי מקום נקבותה של רחל מיכסיא מכוסה באליה - בזנבה ולא ניכר שזו נקבה.

ומקשינן: התינח היכא דאייתי כבשה, דאז באמת לא ניכר. אבל היכא דאייתי שעירה שאין לה זנב, מאי איכא למימר? הרי ניכר שהיא נקבה?

ומפרקינן: אלא, צריך לומר תירוץ אחר, ההבדל בין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי, אנשים אינם נותנים דעתם להבחין בזה, ולכן זה לא נחשב שהדבר ניכר.

ומקשינן: קרבן פסח ששחטו לשם קרבן אשם, לירצי, שהרי ניכר הדבר, דהאי - קרבן פסח - צריך להביאו בן שנה, והאי, אשם, צריך להביאו בן שתיים?

ומתרצינן: כיון דאיכא אשם נזיר ואשם מצורע שאף הם באים בן שנה, לא פסיקא ליה - לא מוכח שהקרבן הזה הוא לא אשם אלא פסח, כי יתכן שזה אשם נזיר או אשם מצורע.

ומקשינן: אכתי היכא דשחט קרבן פסח בן שנה ואמר הריני שוחטו לשום אשם גזילות ולשום אשם מעילות - שדינן להביא בני שנתיים - מאי איכא למימר, הרי באופן כזה ודאי ניכר הדבר, שזהו פסח, וירצה?

ותו, עוד יש להקשות מהמקרה ההפוך, אשם גזילות ואשם מעילות שדינן להביא בני שנתיים, ששחטן לשום פסח שדינו דווקא בן שנה - לירצו, שהרי ודאי ניכר הדבר דפסח בן שנה, והני - אשם גזילות ואשם מעילות - בן שתי שנים?

ומפרקינן: אלא צריך לומר תירוץ אחר, ההבדל בין בן שנה לבין בן שתי שנים לאו אדעתייהו דאינשי, אין האנשים מבדילים בזה, דהרי איכא בן שנה גדול דמיחזי שנראה כבן שתיים, ואיכא בן שתיים קטן דמחזי כבן שנה.

ומקשינן: שעיר עזים של חטאת או עולה או שלמים ששחטו לשם אשם לירצי, שהרי אשם בא רק מן הכבשים או מן האילים, ואם כן ניכר הדבר שהוא אינו אשם, דהאי - קרבן אשם, בא מן הכבשים שיש להם צמר, והאי - שעיר - יש לו שיער?

ומתרצינן: אמרי - יאמרו הרואים, יתכן שזה אשם, וזה לא שעיר עזים אלא דיכרא אוכמא הוא, איל שחור הוא, וראוי אף לאשם [וסתם שעירים שחורים הם ולכן נקט "אוכמא"], ואם כן לא ניכר הדבר בזה שהביא שעיר, שהרי הוא דומה לאיל שכשר לאשם.

ומקשינן: עגל ופר חטאת [כגון פר שמביא כהן משיח שחטא] ששחטן לשם פסח - או - אשם לירצו, שהרי ניכר הדבר, דעגל ופר בפסח ואשם ליכא אלא באין רק מן הצאן?

הערות

^[9] יש לדון אם אמר "הרי עלי מנחה מן המחבת או מן המרחשת", והביא את המנחה במחבת אך קמצה לשם מרחשת, האם עלו לבעלים לשם חובה או לא? והחזון איש כתב שלא יעלו לבעלים לחובה, כי מכיון שהביא את המנחה במחבת, והלך ועקר במחשבתו את המחבת, וחשב בה לשם מרחשת, הרי מנחה זו הופכת לנדבה, ואינה עולה לו.

^[10] בכתבי הגרי"ז הקשה איך שייך להתפיס על מחשבה כזו, והרי שם הקרבן הוא חטאת לבד, ואין שם מיוחד לחטאת יחיד.

ומשיבים: אין זה ניכר, שאמרי [אומרים] אנשים: דילמא [שמא] חטאת היא כדבריו, וכבר היזה את דמה למטה כדינה, ומה שהוא ממצה את דמה למעלה — מיצוי דבתר [שאחר] הזאה הוא, והוא כשר למעלה, דאמר מר [שהרי אמר החכם]: אם מיצה דמה של חטאת העוף בכל מקום במזבח — כשירה, וכיון שאפשר לטעות בזה הרי זו מחשבה שאינה ניכרת, והיא פסולה.

ועוד מקשים: חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף תרצה, שהרי מעשיה מוכיחין עליה שחטאת עוף היא, דאי [שאם] עולת העוף היא — למעלה הוה עביד לה [היה עושה אותה] ולא למטה, וכן מיצוי הוה עביד ליה [היה עושה לה], ולא הזאה!

ומשיבים: לדעת ר' שמעון הכי נמי [כך הוא גם כן], הריהי מרצה, אלא כך יש לדייק בדבריו: לפי שאין המנחות דומות לזבחים קאמר [הוא אומר] — לזבחים ולא לעופות, שעופות דומים בעניינם למנחות.

ומקשים עוד: קדשי קדשים ששחטן בצפון העזרה לשם קדשים קלים לירצו [שירצו], שהרי מעשיהן מוכיחין עליהן שקדשי קדשים נינהו [הם], דאי [שאם] קדשים קלים — בדרום של העזרה הוה עביד להו [היה עושה אותם]!

ודוחים: אין זה מוכיח שקדשי קדשים הם, שכן אימור דאמר רחמנא [אמור שאמרה התורה] שקדשים קלים נעשים אף בדרום, בדרום ולא בצפון מי אמר [האם אומרת] התורה? דתנן [שהרי כך שנינו] לגבי קדשים קלים: שחיטתן בכל מקום בעזרה, ובכלל זה גם צפון.

ומקשים: אם כן, קדשים קלים ששחטן בדרום לשם קדשי קדשים לירצו [שירצו], שהרי מעשיהן מוכיחין עליהן שקדשים קלים נינהו [הם], דאי [שאם] קדשי קדשים הם — בצפון הוה עביד להו [היה עושה אותם], ולא בדרום!

ומשיבים: בכל זאת אין הדבר ניכר, שכן אמרי [אומרים] אנשים: באמת קדשי קדשים נינהו [הם], כדבריו, ומיעבר הוא דעבר [ולעבור הוא שעבר] על דברי תורה ושחט להו [אותם] בדרום.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מניח, שאנשים סבורים שאדם עושה שלא כדין ולכן אין מעשיו מוכיחים, במקרה שקומץ מנחת מחבת לשם מרחשת נמי [גם כן], מדוע אומר ר' שמעון שהיא כשרה ועלתה לבעליה? נאמר גם כאן שאין זו מחשבה ניכרת, אלא האי דקא קמיץ לה [זה שהוא קומץ אותה] לשם מרחשת, אמר [אומר] על כך הרואה: האי [אדם זה] במרחשת נדר, והא דמייתי לה [וזה שהוא מביא אותה] במחבת — אין זה מפני שהיא מנחת מחבת, אלא באמת מנחת מרחשת היא, ומעבר הוא דעבר ואתייה [ולעבור הוא שעבר והביא אותה] במחבת!

ודוחים: התם [שם] אין מקום לטעות ולומר שמנחת מרחשת היא כדבריו, שכן כי נמי [כאשר גם כן] במרחשת נדר, כי מייתי לה [כאשר מביא אותה] במחבת — מנחת מחבת הויא [היא], והיא כשרה לעניינה,

כדתנן [כמו ששנינו] במשנה: האומר "הרי עלי מנחה במחבת" והביא במרחשת, או נדר "הרי עלי מנחה במרחשת" והביא במחבת — מה שהביא הביא, וגומר את עבודתה כמנחת מחבת, וידי נדרו (להביא מנחת מרחשת) לא יצא. ומקשים: ועדיין, אם אתה מניח שאנשים סבורים שאדם עשה שלא כדין, מדוע מנחה שעשאה שלא לשמה כשרה ועלתה לבעליה?

והרי ייתכן שיעשה מנחת מרחשת ויאמר שהוא עושה אותה לשם מנחת מחבת, ואין מעשיה מוכיחים שהיא מנחת מרחשת, שיאמרו הרואים: ודילמא [ושמא] אמר מתחילה בלשון "זו עלי להביא במחבת" והביא אותה במרחשת, ובמקרה זה הריהי מנחת מחבת כדבריו (אלא שהיא פסולה), כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: אמר "מנחה זו עלי להביא במחבת" והביא במרחשת, או נדר "מנחה זו עלי להביא במרחשת" והביא במחבת — הרי זו מנחה פסולה!

ומשיבים: לרבנן הכי נמי [לדעת חכמים האומרים כן באותה משנה כך הוא גם כן], יש מכאן קושיה. ואולם לדעת ר' שמעון, שבדבריו אנו דנים בסוגיה זו, אין מכאן קושיה, כי כיון שאמר ר' שמעון בברייתא שהאומר "הרי עלי להביא במחבת" והביא במרחשת — אף ידי נדרו יצא, אלמא קביעותא דמנא ולא כלום הוא [מכאן שלדעתו הקביעה מראש של כלי, שאדם נודר להביא מנחת מחבת או מנחת מרחשת, אינה כלום], ולכן לא שנא אמר [אינו שונה אם הוא אומר] "מנחה זו עלי להביא במרחשת" ולא שנא אמר [ואינו שונה אם הוא אומר] סתם "הרי עלי להביא במרחשת", אם הביאה במחבת — הרי זו מנחת מחבת, וכשקמצה לשם מרחשת מעשיה מוכיחים עליה שמנחת מחבת היא, ולא כדבריו, ולכן היא כשרה ועולה לבעליה.

ומקשים עוד: אלא מעתה לפי שיטה זו של רבה בדעת ר' שמעון, שכל שמעשיה מוכיחים עליה ועשאה שלא לשמה — כשרה ומרצה על בעליה, עולה ששחט לשם חטאת תרצה, שהרי מעשיה מוכיחים שהיא עולה, דהאי [שזו] העולה היא תמיד זכר, והאי [וזו] החטאת היא נקבה! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] שעיר חטאת של נשיא שזכר הוא — לא ידיע [אין זה ידוע] וניכר, שהרי יתכן שזכר זה היה שעיר נשיא.

ושואלים: ואם אמר במפורש: "הריני שוחט בהמה זו לשם חטאת יחיד", מאי איכא למימר [מה יש לומר] על זה? מדוע לא תרצה? הרי חטאת יחיד היא לעולם נקבה! ותו [ועוד], חטאת יחיד ששחטה לשם עולה תרצה, מפני שמעשיה מוכיחים עליה, שהרי החטאת נקבה והעולה היא זכר! ומשיבים: אין הדבר ניכר, כי הכבשה מיכסיא [מכוסה] בחלקה האחורי באליה, ואין רואים בבירור אם היא נקבה אם זכר.

ומקשים: התינח היכא דאייתי [זה נוח, מובן, במקום שהביא] לחטאתו כבשה שיש לה אליה, אבל אם אייתי [הביא] שעירה, ואין לעיזים אליה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע לא תרצה? והרי מראיה מוכיחים שהיא חטאת! אלא יש לתרץ באופן אחר: ההבחנה בין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי [אינה על דעתם של בני אדם], אינם שמים ליבם אליה, ואין הדבר ניכר לכל כאשר הוא משנה.

ועוד שואלים לשיטה זו: פסח ששחטו לשם אשם לירצי [שירצה], שהרי יש ביניהם הבדל ניכר, דהאי [שזה] פסח הוא כבש בן שנה, והאי [וזה] האשם הוא איל בן שתים! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] אשם נזיר ואשם מצורע שהם בני שנה, לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק, ברור לו], ואינו ניכר.

ומקשים: ואם אמר במפורש: "הריני שוחט את הפסח לשום אשם גזילות ולשום אשם מעילות", שצריך להביאם בני שנתים, מאי איכא למימר [מה יש לומר] על זה? ותו [ועוד] יש להקשות: אשם גזילות ואשם מעילות ששחטן לשום פסח לירצו [שירצו], שניכר ממעשיהם שאינם פסח, שהרי פסח הוא תמיד בן שנה, והני [ואלה] הם בן שתי שנים!

אלא יש לתרץ: ההבדל בין בן שנה לבין בן שתי שנים לאו אדעתייהו דאינשי [אין בני אדם נותנים דעתם עליו], ואין הדבר ניכר כל כך, דאיכא [שיש] בן שנה דמיחזי [שנראה] כבן שתים, ואיכא [ויש] בן שתים דמיחזי [שנראה] כבן שנה.

ושואלים עוד: שעיר חטאת ששחטו לשום אשם לירצי [שירצה], שהרי מוכח עליו שאינו אשם, דהאי [שזה] האשם הוא איל שיש לו צמר לבן, והאי [וזה] השעיר יש לו שיער שחור! ומשיבים, אמרי [יאמרו] אנשים: דיכרא אוכמא [איל שחור] הוא, ולא יבחינו שהוא ממין העיזים.

ומקשים: עגל ופר ששחטן לשום פסח ואשם, שהם באים מן הצאן, לירצו [שירצו], שהרי ניכר שאינם שייכים לקרבן זה, שהרי עגל ופר בפסח ואשם ליכא [אין] בכלל! ומשיבים: אין הכי נמי [כן הוא גם כן], ולשיטת ר' שמעון אכן יעלו לרצון לבעליהם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara responds: This is not considered recognizably false intent, as people might say: Perhaps it is actually a sin offering and he has already sprinkled its blood below the red line. And as for the fact that he squeezed its blood above the red line, they will say: It is the squeezing that follows sprinkling, which may be performed above the red line in the case of a sin offering. As the Master said: If one squeezed the blood of a bird sin offering in any place on the altar, the offering is valid. Since people might erroneously think that this bird is actually a sin offering, this intent is not considered recognizably false, so the offering is disqualified.

The Gemara asks another question: According to Rabba’s resolution, a bird sin offering whose blood a priest sprinkled below the red line for the sake of a bird burnt offering should effect acceptance, as the actions performed on it prove that it is a bird sin offering. Because if it is in fact a bird burnt offering, he would have performed it above the red line, and he would have performed the act of squeezing instead of sprinkling.

The Gemara responds: Indeed, according to Rabbi Shimon such a bird offering effects acceptance and fulfills the obligation of the owner. In fact, bird offerings were not discussed by Rabbi Shimon at all. Rather, he said: Because meal offerings are not similar to slaughtered offerings, which means that they are not similar to slaughtered animal offerings, but he did not say that they are not similar to bird offerings.

The Gemara asks: But if so, then offerings of the most sacred order that one slaughtered in the northern part of the Temple courtyard, which is a requirement that applies only to offerings of the most sacred order, for the sake of offerings of lesser sanctity, should effect acceptance for their owners, as the actions performed on them prove that they are offerings of the most sacred order. Because if they are in fact offerings of lesser sanctity, he would have performed their slaughter in the southern part of the Temple courtyard.

The Gemara answers: The slaughter of an offering in the northern part of the Temple courtyard is not indicative of the type of offering one intends it to be, as one can say that the Merciful One states that offerings of lesser sanctity may be slaughtered even in the southern part of the courtyard. Did He say that these offerings must be slaughtered specifically in the southern part and not in the northern part? This is as we learned in a mishna (Zevaḥim 55a), that the slaughter of offerings of lesser sanctity may be performed in any place within the Temple courtyard.

The Gemara asks: If so, then offerings of lesser sanctity that one slaughtered in the southern part of the Temple courtyard for the sake of offerings of the most sacred order should effect acceptance for their owners, as the actions performed on them prove that they are offerings of lesser sanctity. Because if they are in fact offerings of the most sacred order, he would have performed their slaughter in the northern part of the Temple courtyard.

The Gemara responds: The fact that an offering was slaughtered in the southern part of the Temple courtyard is not a clear indication that it was intended as an offering of lesser sanctity, as people might say: They are in fact offerings of the most sacred order, but the priest transgressed the mitzva to slaughter them in the northern part of the courtyard and slaughtered them in the southern part.

The Gemara asks: If so, i.e., if people might suspect an individual of performing the rite of an offering in an improper manner, then if a priest removes a handful from a pan meal offering for the sake of a deep-pan meal offering as well, one who sees that this priest removes a handful for the sake of a deep-pan meal offering might say: This owner took a vow to bring a meal offering in a deep pan, and as for the fact that he brings it in a pan, it is actually the meal offering of a deep pan and the owner transgressed the mitzva to bring it in a deep pan, and brought it in a pan. Why, then, does Rabbi Shimon maintain that such a meal offering satisfies the obligation of its owner?

The Gemara explains: There, where the priest removed the handful from a pan meal offering for the sake of a deep-pan meal offering, even if the owner took a vow to bring a meal offering in a deep pan, when he brings it in a pan it is considered a valid pan meal offering, and therefore the priest’s intention is recognizably false.

This is as we learned in a mishna (102b): One who says: It is incumbent upon me to bring a meal offering prepared in a pan, and he brought it in a deep pan, or if he says: It is incumbent upon me to bring a meal offering prepared in a deep pan, and he brought it in a pan, the meal offering that he brought, he brought, i.e., it is valid and the priest performs the rites of the meal offering that he actually brought, but he did not fulfill the obligation resulting from his vow, and he must bring another meal offering to fulfill that obligation.

The Gemara asks: But even so, the priest’s improper intent remains indiscernible, as people might think: Perhaps the owner said: This tenth of an ephah of flour is a meal offering that I must bring in a pan, and in spite of this he brought it in a deep pan. Such a meal offering is disqualified and is not considered a valid pan meal offering, as we learned in that same mishna: One who took a vow, saying: This tenth of an ephah of flour is a meal offering that I must bring in a pan, and he brought it in a deep pan, or if he vowed: This tenth of an ephah of flour is a meal offering that I must bring in a deep pan, and he brought it in a pan, it is disqualified, as he did not fulfill his vow. If so, how can Rabbi Shimon say that such a meal offering satisfies the owner’s obligation, when the intent is not recognizably false?

The Gemara responds: According to the Rabbis, i.e., according to the opinion of the mishna just cited, there is indeed a difficulty. But according to Rabbi Shimon there is no difficulty, since with regard to a case where one took a vow, saying: It is incumbent upon me to bring a pan meal offering, and then he brought it in a deep pan, Rabbi Shimon says: He has fulfilled even the obligation resulting from his vow. Evidently, the designation of the vessel for a meal offering is nothing according to Rabbi Shimon, and there is no difference in this regard whether he said: This is for a particular type of meal offering, and there is no difference whether he said: It is incumbent upon me to bring a particular meal offering. In both instances the unique actions of each particular meal offering prove its identity, and therefore the owner fulfills his obligation regardless of the priest’s improper intent.

The Gemara asks: If that is so, that in a case where the manner of its preparation proves the identity of an offering the owner fulfills his obligation, then a burnt offering that one slaughtered for the sake of a sin offering should effect acceptance. His actions prove that it is a burnt offering, as this, a burnt offering, is always male, and that, a sin offering, is female. The Gemara answers: Since there is one sin offering, the goat of the Nasi, which is male, it is unknown whether this animal was a burnt offering or the sin offering of the Nasi, and its gender is not conclusive proof.

The Gemara continues to ask: But in a case where one said: I am hereby slaughtering this animal for the sake of a sin offering of an individual, which is always female, what can be said? Since a male animal cannot be mistaken for such a sin offering, why doesn’t this burnt offering satisfy the obligation of the owner? And furthermore, a sin offering of an individual that one slaughtered for the sake of a burnt offering should effect acceptance, as such a sin offering is always female, and a burnt offering is always male. The Gemara responds: It is difficult to discern whether a lamb is male or female, as its genitals are covered by its tail. Accordingly, its gender is not considered proof of the type of offering being sacrificed.

The Gemara asks: This works out well in a case where one brought a female lamb as his sin offering, as its tail makes it difficult to discern its sex. But in a case where he brought a female goat, what can be said? Its gender is easily recognized, as goats do not have tails that cover their genitals. The Gemara answers: Rather, discerning between males and females is not on people’s minds, i.e., they do not take notice of the offering’s gender and therefore this aspect of an animal is not considered discernible.

The Gemara continues to challenge the opinion of Rabba: A Paschal offering that one slaughtered for the sake of a guilt offering should effect acceptance, as this, the Paschal offering, is in its first year, and that, a guilt offering, is in its second year. The Gemara answers: Since there are two guilt offerings that are brought from lambs in their first year, i.e., the guilt offering of a nazirite (see Numbers 6:12) and the guilt offering of a leper (see Leviticus 14:10), it is not definitively clear to an onlooker what type of offering this lamb is.

The Gemara asks: But if one said: I am hereby slaughtering this lamb for the sake of a guilt offering for robbery, or if he said: I am slaughtering it for the sake of a guilt offering for misuse of consecrated property, what can be said? These guilt offerings must each be brought from an animal in its second year, and therefore they cannot be mistaken for a Paschal offering, which is in its first year. And furthermore, a guilt offering for robbery or a guilt offering for misuse of consecrated property that one slaughtered for the sake of a Paschal offering should effect acceptance, as a Paschal offering is always in its first year, and these are in their second year.

The Gemara answers: Rather, the difference in appearance between an animal that is in its first year and one that is in its second year is not on people’s minds, i.e., this is not a clearly recognizable difference, as there can be an animal in its first year that appears as though it is in its second year, and there can be an animal in its second year that appears as though it is in its first year.

The Gemara challenges: A goat sin offering that one slaughtered for the sake of a guilt offering should effect acceptance. It is clearly not a guilt offering, as this, a guilt offering, is a ram, with white wool, and that, a goat, has black hair. The Gemara responds: People will say that this goat is actually a black ram, and they may indeed mistake it for a guilt offering.

The Gemara challenges: A calf or a bull that one slaughtered for the sake of either a Paschal offering or a guilt offering should effect acceptance. It is clear that such animals cannot be either offering, as a calf or bull offering is not sacrificed either as a Paschal offering or as a guilt offering. The Gemara responds: Yes, it is indeed so, as according to Rabbi Shimon such offerings effect acceptance for their owners.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרי דילמא. חטאת היא כדקאמר והאי דעבד ליה מיצוי למעלה דכבר עשה לה הזאה למטה כדינה ומיצוי חטאת כשר אפי' למעלה דאמר מר במס' זבחים מיצה דמה בכל מקום במזבח כשרה משום דכתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח אי איכא שירים בדם אחר שהזה ימצה ואי ליכא לא מעכבי וכי היכי דלא מעכבי כפרה הכי נמי כי איתנהו כשרין בכל מקום הילכך לא מינכרא:

ומיצוי הוה עביד לה. כעולה ולא הזאה:

הכי נמי. דלר"ש הכא מינכרא מילתא אבל ר"ש לא אמר שאין המנחה דומה לעופות שאין דומה לזבחים קאמר:

ומקשי ליה מזבחים קדשי קדשים ששחטן כו':

אף בדרום. דכתיב אל פתח אהל מועד דמשמע בכל מקום בעזרה:

התינח היכא דאייתי כשבה. לחטאת יחיד ושחט לשם עולה דלא מינכרא מילתא דלכשבה יש לה זנב ארוך ומכסה הנקבות ולא מינכרא מילתא אלא שעירת חטאת יחיד זנבה קצר ואין מכסה הנקבות:

לאו אדעתייהו דאינשי. למחזי הי זכר והי נקבה ולא מוכחא מילתא:

לא פסיקא ליה. דלשם אשם זקן בן שתי שנים שוחטו אלא לשום אשם סתם ואיכא אשם בן שנה ולא מינכרא מילתא:

אמר. בפירוש לשם אשם גזילות^א)אולי דכוונתו בזה כדי שלא תקשה לפי זה מה שהקשו התוס' בד"ה אמר. ומפרש דבן שתי שנים הוא מאי איכא למימר הא מינכרא מילתא:

דהאי צמר. דאשם כבש הוא ויש לו צמר ולבן הוא ושעיר צמרו שיער הוא ושחור הוא ומינכר דהאי שחור והאי לבן כדאמר במס' שבת [דף עז] מאי טעמא דעיזא מסגי בריש עדרא כברייתו של עולם וכו' לא מינכרא מילתא דסברי דדכרא אוכמא הוא דחזי לאשם:

אין הכי נמי. לטעמא דר"ש לירצי דהא מינכרא מילתא. ע"כ מהרגמ"ה:

ודילמא זו אמר, ה"ג רש"י כלומר הא אכתי דלא מינכרא דסברי דקושטא קאמר דלשם מרחשת נדר ואייתי במחבת ודקא אמרת דכיון דאייתי במחבת מחבת הויא איכא למימר לא היא דדילמא מנחה זו אביא במרחשת אמר דתו לא מצי לשנויי לה במחבת והאי דקמיץ לה לשם מרחשת שפיר קא קמיץ ל"ה:
וקשיא דאיך לימא שפיר קמיץ הא כיון דאתיה במחבת מפסל פסלא כדתנן במרחשת והביאה במחבת פסולה וכיון דפסולה היא איך יאמרו שכהן קומצה לשם מרחשת כמו שנדר ויקמוץ מנחה פסולה:
וי"ל דאפה"כ יש להם לטעות (קודם) שנדר זו במרחשת ודמרחשת הוא והביאה במחבת ופסלה ושהכהן קומצה לשם מרחשת כמו שנדר אעפ"י שפסולה משיחשבו דבמחבת נדר וכשרה היא אלא שהכהן קומצה לשם מרחשת. לפי שאין להם לומר שהכהן ישנה הקרבן (דקודם) [דיותר] יש להם לחשוב שיקמוץ מנחה פסולה ויקמצה כפי מה שנדר משיחשבו שקומץ מנחה כשרה ויעשנה שלא לשמה שאין לחשוב שהכהן (יפסול וישנה הקרבן) [ישנה הקרבן ולא יפסול]. ומשני לדרבנן דפליגי עליה דר' שמעון בפ' המנחות והנסכים ואמרי הרי זו פסולה ה"נ דאיכא למפרך הכי ואנן כר' שמעון קא מיירינן, ור"ש קאמר התם דהאומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת אף ידי נדרו יצא אלמא קביעותא דמנא לאו כלום הוא:

לא שנא אמר הרי זו. הילכך כי אייתי במחבת מחבת הויא וכי קמיץ ליה לשם מרחשת מחשבה דמינכרא היא, ל"ה. ור"ל קביעותא דמנא שקבעו לומר הרי עלי במרחשת אינו כלום דיכול להביאו במחבת הילכך אע"ג דנדר מרחשת כי הביאה במחבת מחבת הויא ואפי' אמר מנחה זו אביא במרחשת והביאה במחבת יצא דדוקא לרבנן דאמרי כי אמר הרי עלי במרחשת והביאה במחבת דמה שהביא הביא וידי נדרו לא יצא יש לחלק בין אמר הרי עלי לאמר הרי זו דבעלי כשרה ובזו פסולה אבל לר' שמעון דאמר דבזו יצא אין לחלק בין עלי לזו הילכך כפי הכלי שהביאה יש לה להיות ואם נדר זו במרחשת והביאה במחבת יש להיות במחבת וכי קמצה לשם מרחשת מנכר דמשקר:

אמרי דכרא אוכמא הוי, פי' סברי איל שחור הוא. ולכך נקט אוכמא דסתם שעירים שחורים הם, ל"ה.
נראה דר"ל שגזזוהו ונטלו צמרו, ונראה לפ' כן לפי שכשהן גדלים דרכן ליגזז, וא"כ נמצא דבא לתרץ דשעיר לשם אשם טעו ואמרי אינשי דאשם הוא שגזזו צמרו א"כ הו"ל למפרך איפכא אשם שיש לו צמר ושחטו לשם שעיר לירצי דהרי רואים דיש לו צמר ושעיר אין לו צמר וי"ל דאין הכי נמי דהוה מצי למפרך הכי אלא דפריך דעדיפא מיניה מעגל ופר ששחטן לשם פסח:

גמרא (בסה"ע) עגל ופר ששחטן לשם פסח כו'. זה פשוט דעגל ר"ל של עולה ושלמים. וכן יוכל להתפרש הפר. ול"י מאי כוון רש"י בזה שפי' כגון פר כה"מ:

תד"ה מיצה. האמרינן כו' דמיצוי לא מעכב כו'. כן מבואר להדיא בגמרא זבחים (סוף ד' סג) מיצה דמה בכ"מ במזבח כשרה שאם הזה ולא מיצה כשרה:

גמרא לשם עולת העוף תרצה כו' כצ״ל:

שם פסח ששחטו לשם אשם כו'. יש לדקדק מחטאת ה״ל למיפרך חטאת ששחטה לשם אשם לירצו דאיכא תרתי שינוי דחטאת נקבה ובת שנתה ויש ליישב:

רש״י ד״ה האי דקא קמיץ לה למרחשת כלומר כו' כצ״ל:

ד״ה לרבנן דאמרי כו'. ואנן בר׳ שמעון כו' כצ״ל:

ד״ה ל״ש אמר כו' אי קשיא גבי חטאת כו'. ודוקא מחטאת הקשה רש״י לישני דמיעבר עבר אבל בעולה לא שייך לשנויי מעבר עבר כיון דמלקה בכ״מ כשר ומיצוי בכ״מ נמי כשר הוי כמחבת ומרחשת דלא אמרינן דעבר כיון דיצא וכשר:

תוס׳ ד״ה חטאת העוף כו' ממליקה חטאת שמלקה כו׳ כצ״ל. פי׳ כמו דמקשה מעולת העוף בתרתי ממליקה וממיצה כמו כן הוי ליה להקשות מחטאת העוף בתרתי ממליקה ומהיזה אבל דבריהם אינם מובנים לי כיון דכבר היה משני דמלקה בכ״מ כשירה מ״ה לא מקשי תו ממליקה נ״ל:

ד״ה דאי קדשים קלים כו' ס״ד משום כו׳. פי׳ דלא תקשה דקארי ליה מאי קארי ליה וכי לא ידע מתניתין דשחיטתן בכ״מ בעזרה מ״ה כתבו דס״ד כו':

ד״ה ומיעבר היא דעבר כו' דאיכא תרתי שנוי כו'. פי׳ דחטאת בהמה למעלה ובאצבע וכמ״ש התוספות לעיל ד״ה זריקה כו'. וקושיא זו הקשו תוספות ג״כ לעיל בדיבור הזה:

ד״ה אלמא קביעות כו'. אפי׳ פירש מחבת והביא מרחשת יצא כו'. פי׳ לפ״ז למה יביא חמשתן דהיינו סלת ומחבת ומרחשת ומאפה דחשיב לתרתי כיון דאי בעי חלות מייתי ואי בעי רקיקים מייתי וכפי׳ רש״י לקמן דנ״ט ע״א ולפ״ז בארבעתן סגי סלת ומחבת ומאפה או סולת ומרחשת ומאפה דחשיב לתרתי:

בא״ד א"נ כגון דאיכא חדא דמייתי וקאמר כו' כצ״ל. והכי פירושא דבאמת לר״ש יביא או מחבת או מרחשת ואפ״ה הוה חמשה כיון דמסיק התם אליבא דר״ש דמייתי שתי מנחות למאפה חדא של עשר חלות וחדא של עשר רקיקים ומתנה אם מחצה של חלות ורקיקים נדרתי יצטרפו חלות מזה לפי מה שנדרתי ורקיקים מזה לפי מה שנדרתי לנדרי והאחרת תהא נדבה לפ״ז הוי מנחה מאפה נחשב לג׳ מנחות חצי חלות וחצי רקיקים והשאר נדבה ולפ״ז הוי חמשה סלת מחבת ומאפה או סלת מרחשת מאפה נחשב לג׳ כנ״ל ברור כונת תוס׳ ודו״ק. ומ״ו הב״ז מפרש בע״א וקשה להולמן. ובד״ח נדפס בצדו נ״א ואינו מן הצורך:

ד״ה ל״ש אמר כו׳ ועוד י"ל דניחא בלאו הכי כו׳. פי׳ למ״ד לקמן ד״ח ע"א דמנחה קדושה בלא שמן כי קמיץ חריבה לשם בלולה אע״ג דאמרי בלולה היא לא עבר כלום דמנחה קדושה בלא שמן וכי הדר ונתן לתוכו שמן מעשיה מוכיחים דבלולה היא ואי לא הדר ונתן לתוכו שמן מעשיה מוכיחים דחריבה היא וה״ה איפכא אם קמץ בלולה לשם חריבה כיון דקדושה בלא שמן הוי כמו שקומץ בלולה לשם בלולה ולמ״ד אין מנחה קדושה בלא שמן כי קמיץ חריבה לשם בלולה הוה כאלו קמץ לשם חולין וקיי״ל בכל הזבחים שלא לשמן לשם חולין דכשרה וא״כ חריבה {צאן קדשים: היא} אבל בבלולה לשם חריבה להך מ״ד יש לפקפק ומ״ה כתבו וצ״ע. ובאמת יש קיצור לשון בדבריהם וכ״כ מ״ו הב״ז:

ד״ה אמר לשם אשם כו׳ אמרי דמיעבר עבר ומייתי כו׳ כצ״ל: והא דלא הקשו על מאי דפריך עולה לשם חטאת תרצה חטאת לשם עולה תרצה מאי פריך דאכתי אמרי דמיעבר עבר ואפשר לומר דבין זכר לנקבה לא טעי איניש כדמשני לעיל גבי בלולה לשם חריבה:

בא״ד כל עצמה אינה קדושה הס"ד. פי׳ והוי כמו לשם חולין דכשירה כדלעיל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ' פסח ששחטו לשם אשם וכו׳ הקשה בס׳ צ״ק וז"ל יש לדקדק מחטאת ה״ל למיפרך חטאת ששחטה לשם אשם לירצי דאיכא תרתי שינויי דחטאת נקבה ובת שנתה עכ״ל ול״ק דעדיפא מינה פריך לקמן עגל ופר וכו׳ ומשני לה וק"ל:

תוס׳ בד״ה חטאת העוף וכו׳ ממליקת חטאת וכו׳ כתב בס׳ צ"ק וז"ל אבל דבריהם אינם מובנים לי כיון דכבר היה משני דמליקה בכל מקום כשירה משום הכי לא מקשי תו ממליקה נ"ל עכ"ל ולא דק דהא דאמרן מליקה בכ"מ כשירה לחטאת דוקא אבל עולה שמלקה למטה פסולה ודו"ק ותשכח:

בד״ה אלמא קביעותא וכו׳ כלום הוא תימא דבפ״ב וכו׳ וא״נ כגון דאיכא חדא וכו׳ כצ״ל עיין בס׳ ברכת הזבח וס׳ צאן קדשים:

בד״ה לא שנא וכו׳ ועי״ל דניחא בלאו הכי למ״ד וכו׳ חסרון הניכר יש כאן ונ״ל שכצ״ל ועי"ל דחריבה לשם בלולה ניחא בלאו הכי בין למ"ד וכו׳ לקמן אבל בלולה לשם חריבה צ״ע ור״ל דחריבה לשם בלולה ניחא דלא אמרי מיעבר הוא דעבר ועביד לה חריבה דלמ"ד מנחה קדושה בלא שמן א״כ כיון דקדושה היא לא קעבר ולמ"ד אין מנחה קדושה בלא שמן כי קמיץ לשם בלולה הוי כאילו קמיץ לשם חולין ולא אמרינן מיעבר עבר כמ״ש התוס' לקמן ד"ה ~א״מ~{אמר} לשם אשם גזילות וכו׳ אבל בלולה לשם חריבה לא מתיישב דחריב׳ שנתן בה שמן פסלה ואמרי חריבה היא ומיעבר הוא דעבר ועביד לה בלולה ודו"ק וכן פי׳ בס׳ צ״ק ע"ש אבל מ"ש דלמ״ד מנחה קדושה בלא שמן מתיישב נמי בלולה לשם חריבה לא נהירא:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד״ה ומיעבר הוא דעבר כו׳ דאיכא ב׳ שינויי כדפרישנא לעיל עכ"ל (ר״ל דחטאת בהמה הי׳ למעלה וד׳ קרנות וכמ"ש התוספות לעיל ד״ה זריקה א׳ לכולן כו') דאמרי מיעבר עבר הס"ד:

ד״ה אלמא קביעותא כו' בגמ׳ כר"ש והיכי אתיא כוותיה דר״ש כו׳ וא״נ כגון איכא חדא דאייתי וקאמר אם זו כו׳ ואם לאו תהא נדבה כצ״ל והס״ד נ״ל (ונ״ל דה״פ דאיירי שהביא א׳ מהם כבר ובשעה שהביא פי׳ בהדיא שאם לא נדר זו שהביא תהא נדבה ויחויב להביא אחרת בשביל נדרו לכן יביא ג"כ השני׳ אבל באמת לכתחילה כשמביא יכול לצאת בא' מהן ודו"ק:

ד"ה ל"ש אמר עלי כו׳ לקמן צ"ע הס"ד (ויש קיצור לשון בדברי תו׳ הללו):

הגהות

גמרא אי הכי מחבת לשם מרחשת נמי האי דקמיץ לי׳ למרחשת אמר האי במרחשת נדר והא דמייתי לה במחבת דמרחשת הי׳ ומעבר הוא דעבר כו׳ כצ״ל וכן הוא בגמרא של קלף דאמר ר״ש אף ידי נדרו כו' אמר לשם חטאת יחיד כו' מכסיא באליה כו׳ כצ"ל:

רש״י ד״ה הכי נמי כו׳ דכשירה הס״ד:

ד״ה אימא כו' וכן באשם הס״ד:

ד"ה והאי כו׳ לשם מרחשת הס"ד:

ד״ה אמר הריני כו׳ או שעירה הס"ד:

ד"ה ותו כו׳ עולה מאי איכא למימר הס"ד:

ד״ה אשם גזילות כו׳ דכתיב בהו איל הס״ד:

ד״ה ותו כו' לשם פסח לירצו הס״ד:

ד"ה דהאי צמר כו׳ צמר אלא כו׳ הד״א:

ד"ה אמרי כו' איל שחור הוא כו׳ כצ״ל:

ד״ה עגל ופר כו׳ מן הצאן לירצו הס״ד:

ד״ה מנחה לשם כו' (שייך לריש ע"ב) מרחשת יעלו הס"ד:

ד"ה והא תנא מעשים כו׳ מיתכשר הס״ד:

ד״ה ה״ק כו':

תוספות ד"ה מיצה דמה כו׳ בפ"ב דמעילה הס״ד:

ד״ה חטאת העוף כו׳ להקשות ממליקה כו׳ אף מליקה הס״ד וכצ״ל:

ד"ה דאי קדשים כו׳ קדשי קדשים הס"ד:

ד״ה כיון דאיכא כו':

ד"ה דהאי צמר כו׳ אמרי דכרא כו' כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

אמרי. אינשי ודאי חטאת היא והך מיצוי דבתר הזאה הוא והאי דקעביד לה למעלה הא קאמר וכו': הכי נמי. דודאי מודה ר''ש בה דכשירה: ולא לעופות. דודאי לעופות דומין דעופות עלו לשם חובה כגון חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף: אימר דאמר רחמנא אף בדרום. דלא קבע להו צפון כדקבע לחטאת ואשם ועולה דכתיב בעולה על ירך המזבח צפונה (ויקרא א) וכתיב בחטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת (שם ו) וכן באשם : והא דקא קמיץ לה במרחשת. כלומר לשם מרחשת: מחבת הויא. ומידע ידעי דמכזב: הכי גרסינן ודילמא זו אמר. כלומר אכתי לא מינכרא דסברי קושטא קאמר דלשום מרחשת נדר ומיעבר עבר ואתייה במחבת ודקא אמרת כיון דאתייה במחבת מחבת הויא איכא למימר לא היא דדילמא מנחה זו אביא במרחשת אמר דתו לא מצי לשנוייה למחבת: לרבנן. דאמרי ה''ז פסולה הכי נמי דאיכא למימר ולמיפרך הכי ואנן כרבי שמעון קמיירי ור''ש אומר התם האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת אף ידי נדרו יצא אלמא קביעותא דמנא לאו כלום היא: לא שנא אמר עלי ולא שנא אמר ה''ז. הילכך כי אתייה במחבת מחבת הויא וכי קמץ לה לשום מרחשת מחשבה דמינכרא הויא אבל גבי זבחים איכא למימר מיעבר עבר ושחטינהו בדרום ואי קשיא גבי חטאת העוף לישני ליה הכי דסברי עולת העוף הוא ומיעבר עבר הא ליכא למיפרך דתרי איסורי לא מחזקינן ליה חדא דעביד ליה הזאה ועוד דקא עביד ליה למטה: עולה זכר וחטאת נקבה: אמר הריני שוחטה לשם יחיד מאי איכא למימר. הא ודאי ידעינן דחטאת יחיד נקבה היא כשבה או שעירה: ותו דחטאת יחיד. נקבה היא והביא נקבה לעזרה ושחטה לשם עולה מאי איכא למימר: מיכסיא. נקבות דרחל באליה בזנבה ולא ידיעה: שעירה. דאין לה זנב מאי איכא למימר: אשם גזילות. דכתיב בויקרא והשיב את הגזילה אשר גזל וגו' ואת אשמו יביא וגו' (ויקרא ה) ואשם מעילות בני ב' שנים נינהו דכתיב בהו איל (שם): אשם נזיר ומצורע. כתיב בהו כבש וכל כבש בן שנה הוא במסכת פרה (פ''א מ''ג): ותו אשם גזילות ומעילות. דאיתנהו בדינייהו בני ב' שנים ושחטן לשם פסח לירצו: אשם אינו בא אלא מן הכבשים: דהאי צמר. אשם כבשים יש לו צמר ושעיר אין לו צמר אלא שיער בעלמא ודבר גלוי לכל הוא: אמרי דיכרא אוכמא הוא. סברי איל שחור הוא ולהכי נקט אוכמא דסתם שעירים שחורים הן: עגל ופר. חטאת כגון פר כהן משיח ששחטו לשם פסח ואשם שאין באין אלא מן הצאן לירצו:

מיצה דמה בכל מקום במזבח כשירה. אע''ג דכתיב בה יסוד כדכתיב (ויקרא ה) ימצה אל יסוד המזבח האמרינן בפרק חטאת העוף (זבחים דף סה: ושם) דמיצוי לא מעכב אפי' לא מיצה כלל ופלוגתא היא בפ''ב דמעילה (דף ח:): חטאת העוף שהזה דמה. לפי שהתחיל להקשות ממיצוי והזאה מקשה כמו כן עתה אבל כמו כן (עתה) היה יכול להקשות ממליקת חטאת שמלקה למטה לשם עולה דמליקת עולת העוף למעלה כדאמרי' בזבחים בפרק קדשי קדשים (דף סה. ושם) מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה: דאי קדשים קלים בדרום הוה עביד להו. ס''ד משום דלא ליתי למיטעי ולומר שהם קדשי קדשים: ומיעבר הוא דעבר ושחטינהו בדרום. הא דלא משני הכי לעיל גבי קושיא דחטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף פי' בקונטרס משום דאיכא תרתי ולא טעי שיעשה הזאה ולמטה ולפירושו קשה דא''כ תקשי לו מחטאת בהמה לשם עולה דאיכא תרתי שינויי כדפרישנא לעיל ונראה דהשתא חוזר בו משינויא דלעיל דלזבחים ולא לעופות דאכולהו איכא לשנויי דאמרי' מיעבר עבר: אלמא קביעותא דמנא לאו כלום הוא. ובפרק בתרא (לקמן דף קד:) תנן פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא חמשתן ומוקי לה בגמרא כר''ש והיכי אתיא כוותיה דר''ש הא לר''ש אפי' פירש מחבת והביא מרחשת יצא ושמא התם בבא לצאת ידי שמים ואי נמי כגון דאיכא חדא דמייתי וקאמר אם זו נדרתי תהא לנדרי ואם לאו תהא נדבה: לא שנא אמר עלי ולא שנא אמר זו. הקשה הרב ר' יצחק בן הר''ר מאיר תינח מחבת לשם מרחשת אלא חריבה לשם בלולה אמרי הא בלולה היא ומיעבר הוא דעבר ועביד לה חריבה וכן בלולה לשם חריבה ויש לומר דבהא לא טעי אינש שיעשה חריבה בלולה ובלולה חריבה ועוד י''ל דניחא בלאו הכי בין למ''ד מנחה קדושה בלא שמן בין למ''ד אין מנחה קדושה בלא שמן לקמן צ''ע: כיון דאיכא שעיר נשיא. ואם עולה זו איל אמרי שעיר נשיא הוא כדאמרינן בסמוך אמרי דיכרא אוכמא הוא: אמר לשם אשם גזילות לשם אשם מעילות מאי איכא למימר. וא''ת אכתי אמרי דאי עבר עבר ומייתי ליה בן שנה דהאמר בתמורה בפרק אלו קדשים (דף יט:) אשם בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשירה אלא שלא עלו לשם חובה ויש לומר דרבי שמעון לטעמיה דאמר התם כל עצמה אינה קדושה: דהאי צמר והאי שיער. צמר לבן כדכתיב (ישעיה אם יאדימו כתולע כצמר יהיו שיער שחור כדמשמע בריש המוציא יין (שבת דף עז:) מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרי כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא והיינו דקאמר הכא אמרי דיכרא אוכמא הוא ובקונטרס לא פירש כן:

דף ג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד