ור' יהודה הסבור שבבמה גדולה גם יחיד מקריב קרבנות חובה, אמר לך [יכול לומר לך]: כי כתיב [כאשר נאמר] "הישר" שרק קרבנות הבאים בנדר ונדבה ("ישרות") מקריב היחיד, הרי על "בעיניו" הוא דכתיב [שנאמר], כלומר, במקום שישר בעיניו להקריב, בבמת יחיד שהוא בונה לעצמו, אבל בבמה גדולה — אפילו חובות נמי ליקרוב [גם כן יקרבו].

ושואלים: אלא גם אם תדייק כך, מכל מקום הא כתיב [הרי נאמר] במקרא זה "איש", לאו למימרא [האם לא בא לומר] שלגבי איש (יחיד) דווקא קרבנות שהם בגדר ישרות הוא דליקרוב [שיקרבו], הא [אבל] מכאן נדייק שקרבנות חובות — לא ליקרוב [יקרבו]? ומשיבים: כי כתיב [כאשר נאמר] "איש" בכתוב זה, הריהו בא להכשיר את הזר (מי שאינו כהן) בעבודה בבמה קטנה.

ושואלים: והרי זר כשר לעבודה בבמה קטנה, מהכתוב "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" (ויקרא יז, ו) נפקא [יוצא, נלמד], שרק במזבח ה' שבמשכן (שהיה בבמה הגדולה) יש חובה שיעשה כהן את עבודות ההקרבה, ואילו בבמה קטנה כשר לכך אף זר!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] מהפסוק "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' " אמנם יש ללמוד כי אין צורך בכהן לעבודה בבמת יחיד, ואולם ליבעי [שיצטרכו] לשם כך קדוש בכורות, שיפרישו אותם לשם כך, כדרך שהיתה העבודה מעיקרא [מתחילה], קודם שהוקם המשכן. לכך בא הכתוב "איש הישר בעיניו יעשה" וקא משמע לן [משמיע לנו] שכל איש עושה את קרבנותיו בבמת יחיד.

א ועוד בבירור שיטת חכמים החולקים על ר' יהודה, שואלים: שיטת חכמים היינו [זוהי] אף שיטת תנא קמא [התנא הראשון, חכמים הנזכרים בתחילת הברייתא], שאמרו שיחידים לא הקריבו אף בבמה גדולה אלא עולות ושלמים, ומה איפוא ההבדל ביניהם?

אמר רב פפא: בשאלה האם קרבו נסכים במדבר עם קרבנות העולה והשלמים איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שלשיטת חכמים שבתחילת הברייתא לא קרבו נסכים במדבר, וגם לא בארץ ישראל בתקופת המשכן שבגלגל, עד שהוקם המקדש בשילה. ואילו לשיטת חכמים שבסוף הברייתא, קרבו נסכים במדבר, וגם בזמן הגלגל.

ב ועוד בבירור השיטות ששנינו בברייתא. אמר מר [החכם בברייתא], ר' שמעון אומר: אף ציבור לא הקריבו באהל מועד שבגלגל אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן. ומסבירים: מאי טעמיה [מה טעמו, מה המקור בתורה] לשיטה זו של ר' שמעון? דכתיב [שנאמר]: "ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל (ראה יהושע ה, י), ויש לדון בכתוב זה: מה בא להשמיענו שעשו את הפסח בגלגל?

פשיטא [פשוט] הדבר שכך עשו, שהרי זו חובה המוטלת עליהם, כמו כל קרבן אחר! אלא הא קא משמע לן [פסוק זה משמיע לנו], שאף שאר קרבנות שהקריבו בגלגל, קרבנות חובות כעין פסח, שקבוע להן זמן, הוא דקרב [שהקריבו], הא לאו [אבל שאר קרבנות חובה, שאינן] כעין פסח — לא קרב [הקריבו]. ושואלים: ואידך [והאחרים], חכמים החולקים על ר' שמעון, וסבורים שציבור הקריבו בגלגל אף שאר קרבנות, מה עושים הם בפסוק זה?

ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] ללמדנו אותה הלכה שאמר ר' יוחנן, שכך אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' בנאה: בן ישראל שהוא ערל ונטמא בטומאת מת, הריהו מקבל הזאה ממי פרה אדומה ביום הרביעי וביום השביעי לטהרתו, בכדי להיטהר מטומאה זו, למרות שהוא ערל. והראיה היא מכך שישראל שעשו את הפסח בגלגל כשהם טהורים מטומאת מת, לא יכולים היו לעשותו בטהרה אלא אם היזו עליהם עוד כשהיו ערלים.

ג ובענין פסחים וחובות שקבוע להם זמן, שהוזכרו בדברי ר' שמעון, מסופר: תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב אדא בר אהבה ברייתא זו: אין הבדל בין במה גדולה כגון זו שבגלגל לבמה קטנה שמקריב בה היחיד, אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן, שמקריבים בבמה גדולה ואין מקריבים בבמה קטנה. אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה: יחיד קרבנות חובות שקבוע להן זמן מנא ליה [מנין לו]? שהרי אין קרבנות כאלו, ואין צורך להשמיענו שאינם קרבים בבמה קטנה!

אמר ליה [לו] חוזר המשניות: אם כן, האם אסמייה [אמחוק אותו] מגרסת משנתי, ולא אשנה אלא פסח? אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה: אינך צריך לכך, תתרגם מתניתך [הסבר את משנתך] בעולת חובה, והיא עולת הראיה שצריך כל יחיד להביא ברגלים, והיא אינה קריבה בבמת יחיד, דאיכא [שלעומתה יש] עולת נדבה, שהיא קריבה בבמת יחיד. ודווקא בעולה של יחיד עוסקת ברייתא זו, דאי [שאם] תאמר שחטאת יחיד הוא, וכי חובות של חטאת דקביע ליה [שקבוע להם] זמן מי איכא [האם בכלל יש] ליחיד?

ומקשים: ולוקמה [ושיעמיד אותה] הברייתא הזו במנחת חובה של יחיד שקבוע לה זמן, דהא איכא [שהרי יש] מנחת חביתין שכן הכהן הגדול צריך להקריב בכל יום, והיא קריבה בבמה גדולה ולא בבמה קטנה! ומשיבים: קא סבר [סבור הוא] רב אדא בר אהבה שבכלל אין מנחה בבמה, שלא הביאו מנחה כלל אף בבמה גדולה .

ד שנינו במשנתנו כי כשבאו ישראל לשילה נאסרו הבמות, ולא היתה במשכן שילה תקרה, אלא קירות של אבנים ויריעות פרוסות עליהן מלמעלה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כתוב אחד המתאר את משכן שילה אומר כשהביאה חנה את שמואל: "ותבאהו בית ה' שילה" (שמואל א א, כד), ואילו כתוב אחד אומר: "ויטש משכן שילה אהל שכן באדם" (תהלים עח, ס), וכתיב [ונאמר]: "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהלים עח, סז), אם כן מצד אחד נראה שמשכן שילה היה בית, ובפסוק אחר נראה שהיה זה אוהל,

הא [הרי] כיצד תתיישב סתירה זו? כפי שנאמר במשנתנו: לא היתה שם תקרה, אלא רק אבנים מלמטן (ומשום כך נקרא בית), ויריעות מלמעלן (ומשום כך נקרא אוהל). והיא (תקופת משכן שילה) היתה זו המכונה בתורה "מנוחה" ("כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", דברים יב, ט).

ה ועוד שנינו במשנתנו כי בתקופת משכן שילה קדשי קדשים היו נאכלים לפנים מן הקלעים, ואילו קדשים קלים ומעשר שני היו נאכלים בכל מקום הרואה את שילה. ומבררים הלכה זו שבאכילת קדשים קלים ומעשר שני: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' אושעיא: שכך אמר קרא [הכתוב] באיסור הקרבה בחוץ "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג), ויש לדייק בכתוב: בכל מקום אשר תראה אי (אין) אתה מעלה, אבל אתה אוכל את הקרבנות בכל מקום שאתה רואה.

ומקשים: אימא [אמור] כך את דיוק הכתוב: בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה קרבנות על המזבח, אבל אתה זובח בכל מקום שתראה, ותהא שחיטתם מותרת בכל הרואה!

אמר ר' ינאי: אין לומר כן, שכן אמר קרא [הכתוב] בפסוק שלאחריו: "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (דברים יב, יד), ללמד שבמקום בו מעלים את הקרבנות, בו נעשות כל עבודות ההקרבה, ורק אכילת קדשים קלים מותרת במקום הרואה.

ר' אבדימי בר חסא אמר מקור אחר לכך שקדשים קלים נאכלים בכל הרואה, שכך אמר קרא [הכתוב]