ומשיבים: רחב השתמשה בביטוי "ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" (יהושע ב, יא), לומר שאפילו אקשויי נמי לא אקשו [להתקשות גם כן לא נתקשו איבריהם] מפני גודל פחדם. ושואלים: ומנא [ומנין] ידעה רחב? ומשיבים: שכן אמר מר [החכם בברייתא]: אין לך כל שר ונגיד באותה עת שלא בא על רחב הזונה.

ומוסיפים, שכך אמרו חכמים בענינה של רחב: בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה במשך כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר. אחר כל זאת, בהיותה בת חמישים שנה, הלכה רחב ונתגיירה, כשהגיעו אליה שני המרגלים. וכך אמרה: יהא מחול לי כל מה שחטאתי בזנות בשכר שסכנתי עצמי בחבל חלון ופשתים והצלתי בהם את שני מרגליו של יהושע (שכן הסתירה אותם תחילה מפני המחפשים אחריהם בפשתי העץ, ולאחר מכן הורידה אותם בחבל דרך החלון אל מחוץ לביתה. יהושע פסוקים ו וטו).

א ועוד אמר מר [החכם] בברייתא בענין הקרבת קרבנות קודם שהוקם המשכן: וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן, להקריב קרבנות לה' שלא בבית המקדש, אף שבני ישראל אסורים לעשות כן. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בתורה בראש פרשת איסור שחיטת קדשים בחוץ "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" (ויקרא יז, ב), לומר: רק בני ישראל הם המצווין על שחוטי חוץ, ואין הגוים מצווין על שחוטי חוץ.

לפיכך כל אחד ואחד מן הגוים, אם רוצה, בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. אמר ר' יעקב בר אחא שכך אמר רב אסי: אף שלגוים עצמם מותר לשחוט לשם ה' בחוץ, אסור לישראל לסייען ולעשות שליחותן בדבר זה, משום שלנו אסור הדבר. אמר רבה: ואולם לאורינהו להו שרי [להורות להם כיצד להקריב בחוץ מותר],

כי הא [כמו מעשה זה] שאיפרא הורמיז אימיה [אימו] של שבור מלכא [המלך] הפרסי, שדרה קורבנא [שלחה קרבן] לרבא, ועם הקרבן שלחה ליה [לו] דברים אלה: אסקוה ניהליה [העלו אותו לי, עבורי] לשם שמים. אמר להו [להם רבא] לרב ספרא ולרב אחא בר הונא: זילו ודברו תרי עולמי גולאי [לכו וקחו לצורך זה שני נערים גוים בני גיל אחד], דומים זה לזה, כדי שתהא הקרבה זו ביתר טהרה ונוי, וחזו היכא דמסקא ימא [וראו מקום היכן שהים מעלה] זה עתה שירטון (תלולית של טיט), ויהא זה איפוא מקום שלא השתמש בו אדם לפני כן, ושקלו ציבי חדתי, ואפיקו נורא ממרא חדתא [וקחו עצים לשריפה חדשים, והוציאו אש מכלי חדש], ואסקוה ניהליה [והעלו אותה לפניה] לשם שמים, ואותם שני נערים יקריבו עליה את הקרבן.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: כמאן [כדעת מי] הוראה זו להשתמש להקרבה דווקא בעצים חדשים, כדעת ר' אלעזר בן שמוע? דתניא [שכן שנויה ברייתא] שר' אלעזר בן שמוע אומר: מה מזבח הוא מקום שלא ישתמש בו הדיוט תחילה, אף עצים העומדים להקרבה צריך שלא ישתמש בהן הדיוט. ואולם יש להקשות על כך: הא [הרי] מודה ר' אלעזר בן שמוע בבמה שאין בה צורך בעצים חדשים!

דתניא [שכן שנויה ברייתא], כתוב אחד אומר בענין קניית מקום המקדש בידי דוד כשרצה לבנות שם מזבח במצות ה': "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות. ויבן שם דויד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים" (דברי הימים א כא, כה — כו), וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים. ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים" (שמואל ב כד, כד — כה), הא [הרי] כיצד מיישבים את הסתירה שבין הפסוקים הללו ביחס לסכום הכסף שנתן דוד?

היה דוד גובה מכל שבט ושבט משנים עשר שבטי ישראל חמשים שקלים, שהן בסך הכל ששת מאות שקלים. רבי אומר משום (בשם) אבא יוסי בן דוסתאי הסבר אחר: את הבקר [ועצים] ומקום מזבח קנה דוד בחמשים שקלים, ואת מקום כל הבית כולו קנה בשש מאות שקלים.

ר' אלעזר בן שמוע אומר: את הבקר ועצים ומקום מזבח קנה דוד בחמשים שקלים, ואילו את מקום כל הבית כולו קנה בשש מאות שקלים. ומנין שקנה ממנו את הבקר והעצים? דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים" (שמואל ב כד, כב), ועל כך השיב דוד: "לא כי קנה אקנה מאותך במחיר... ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף חמשים שקלים" (שמואל ב כד, כד). על כל פנים גם לשיטת ר' אלעזר בן שמוע קנה דוד את המוריגים ואת כלי הבקר של ארונה לשם עצים! ורבא אמר לך [יכול היה לומר לך] בתשובה לשאלה זו: התם נמי בחדתי [שם אצל דוד המלך גם כן מדובר בחדשים] שלא השתמשו באותם כלים לפני כן.

ושואלים: מאי [מה הם] "מרגים" הנזכרים שם? אמר עולא: הוא הדבר שנקרא מטה של טורבל. ושואלים על הסבר זה, מאי [מה היא] "מטה של טורבל"? אמר אביי: עיזא דקרקסא דדיישן דישאי [לוח כבד ומשונן שדשות בו בהמות הדייש]. אמר אביי: מאי קרא [מהו הפסוק] המלמד את זה? שנאמר: "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדוק וגבעות כמוץ תשים" (ישעיהו מא, טו). הרי שמורג יש בו חריצים ("חרוץ") ושיניים ("פיפיות"), והוא משמש לדישה.

ובענין זה של הסתירה בכתובים במנין השקלים שנתן דוד, מסופר: מקרי ליה [היה מלמד אותו מקרא] רבא לבריה [את בנו], ורמי ליה קראי אהדדי [והשליך לו פסוקים זה על זה], הראהו שיש בהם סתירה, כתיב [נאמר] בדברי הימים (א כא, כה): "ויתן דוד לארנן... שקלי זהב משקל שש מאות", וכתיב [ונאמר] בספר שמואל (דברי הימים א כא, כה): "ויקן דוד... בכסף שקלים חמישים", הא כיצד ניתן ליישבה? גובה מכל שבט ושבט חמשים שקלים, שהן בסך הכל שש מאות שקלים.

ושואלים: ואכתי קשיין אהדדי [ועדיין קשים, סותרים המקראות הללו, זה את זה], שכן, התם [שם, בספר שמואל] מצויין כי היו אלה שקלי כסף, ואילו הכא [כאן, בספר דברי הימים] מצויין כי היו אלה שקלי זהב! ומתרצים: אלא הכי קאמר [כך אומר] הכתוב, באופן שאין בו סתירה בין התיאורים הללו: גובה היה דוד המלך מכל שבט בישראל שקלי כסף במשקל חמישים שקלי זהב, ובאופן שהגיע בסך הכל לשש מאות שקלי זהב.

ב שנינו במשנה כי משהוקם המשכן במדבר קדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל. אמר רב הונא: הכוונה היא שקדשים קלים נאכלו בכל מקומות ששהו בהם ישראל, אבל מחנה ממש, שמחוץ לו אסורה האכילה, לא הוי [היו].

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא: וכי מחנות בזמן שהיה עם ישראל במדבר לא הואי [היו]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כשם שהיה מחנה במדבר, שיש בו אזורים חלוקים זה מזה בדינם, לענין אכילת קדשים ולענין הטמאים האסורים להיכנס לכל אחד מהם, כך יש מחנה בירושלים, ובאופן זה: התחום שמחומת ירושלים להר הבית — הרי זה בגדר מחנה ישראל, התחום שמהר הבית לשער נקנור שבפתח העזרה — הרי זה מחנה לויה,

מכאן ואילך מפתח העזרה ופנימה — הרי זה מחנה שכינה, וגבול העזרה הן הן התחום שלפנים מן הקלעים של חצר המשכן שבמדבר!

ומתרצים אלא אימא [אמור] והסבר את דברי רב הונא כך: בזמן המשכן במדבר, קדשים קלים נאכלים בכל מקום בו היה מצוי מחנה ישראל. ושואלים על כך: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שבכל מקום שהיו בו ישראל במדבר, הרי הוא מחנה ישראל! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שבעת נסיעתם במדבר, בין חניה לחניה, הרי יצאו בכך הקדשים הקלים אל מחוץ למחנה ישראל, ולכן איפסלו [נפסלו] בפסול יוצא, קא משמע לן [משמיע לנו] רב הונא שאין בשר הקדשים נפסל ביוצא.

ושואלים על כך: ואימא הכי נמי [ואמור שבאמת כך הוא גם כן] הדין, שיש בזה פסול יוצא! ומשיבים: שכן אמר קרא [הכתוב] בתיאור מחנה ישראל לדגליו במדבר : "ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו" (במדבר ב, יז), לומר: אף על פי שנסע ממקומו — אהל מועד הוא, ובדומה לכך גם מחנה ישראל ממשיך להיקרא כן אף בעת נסיעתו.

ג ובענין זה ששנינו בחלוקת שלוש מחנות שהיתה בירושלים, תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בר יוחאי אומר: עוד מחנה אחרת היתה בירושלים, בתוך הר הבית עצמו, וחיל (החומה) של עזרת נשים היא, שאסרו חכמים על חלק מהטמאים להיכנס לשם. ולא היו עונשין עליה, משום שמדין תורה אין לה דין מסויים לעצמו לעומת שאר הר הבית, ואף הוא בכלל מחנה לויה. ומוסיפה הברייתא: ובמשכן שילה לא היו אלא שני מחנות בלבד.

ושואלים: הי מינייהו [איזה מהם, משלשת המחנות שהיו במדבר] לא הוה [היה] שם? אמר רבה: מסתברא [מסתבר] לומר שמחנה לויה הואי [היה] בשילה, ולא מחנה ישראל, משום דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמחנה לויה לא הואי [היה] בשילה,