למעוטי [למעט] המעלה קדשים בחוץ כשהוא שוגג, או אנוס וכן כשהוא מוטעה בדבר. שכן הלשון "ההוא" מורה על אדם שלם בדעתו בדבר זה שהוא עושה. וחוזרים ושואלים: אי הכי [אם כך], הכא נמי מיבעי למעוטי [כאן בשחיטה בחוץ גם כן צריך "ההוא" כדי למעט] אנוס שוגג ומוטעה!

ומשיבים: תרי [שתי] "ההוא" כתיבי [נאמרו] בדין השוחט בחוץ ("דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא", ויקרא יז, ד), ומן האחד למדים למעט אנוס שוגג ומוטעה, ומן האחר למדים למעט שנים ששחטו בחוץ. בתחילת הדיון נאמר כי אף שנאמר "לה'" בענין שחיטה בחוץ (ויקרא יז, ד), מכל מקום גם השוחט להדיוט חייב, מריבוי הכתובים "איש איש".

ושואלים: אלא לפי זה "לה' " למה לי? ומשיבים: להוציא שעיר המשתלח ביום הכיפורים, שאם שחטו בחוץ איננו חייב עליו כרת.

א עוד שנינו במשנתנו שיש חומר (חומרה) בהעלאה מבשחיטה, ששנים שהעלו ביחד אבר קדשים בחוץ — חייבים, ואילו שנים ששחטו ביחד — פטורים.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר בדינו של המעלה קדשים בחוץ: "איש איש... אשר יעלה עולה או זבח". (ויקרא יז, ח), מה תלמוד לומר (איזה לימוד מלמדנו יתור לשון זה)? הרי זה בא לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבין. ונצרך לכך לימוד מיוחד משום שיכול היית לומר: והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה שחיטה בחוץ שהיא חמורה, שהרי השוחט להדיוט שחייב על כך, בכל זאת שנים שאחזו בסכין ושחטו יחד — פטורין. העלאה בחוץ שהיא קלה, שהרי המעלה להדיוט שפטור על כך — אינו דין ששנים שאחזו באבר והעלוהו יהיו פטורין? לכך תלמוד לומר: "איש איש" לרבות, אלו דברי ר' שמעון.

ר' יוסי אומר: מה שנאמר בדינו של המעלה "האיש ההוא" (ויקרא יז, ט) — דווקא אחד ולא שנים. אם כן, מה תלמוד לומר "איש איש"? אין כפילות זו באה ללמדנו דבר, אלא דברה תורה כלשון בני אדם.

ושואלים: ולשיטת ר' שמעון, מה מלמדנו הלשון "ההוא"? ומשיבים: האי [אותו] "ההוא" מיבעי ליה [צריך אותו] למעוטי [למעט] שוגג, אנוס, מוטעה. חוזרים ושואלים: ור' יוסי, שלומד מכאן לפטור שנים שהעלו, מהיכן לומד הוא פטור שוגג אנוס ומוטעה? ומשיבים: דין זה נלמד ממה שהיה יכול לכתוב "הוא", וכתב "ההוא". ומעירים: ואילו ר' שמעון, את הייתור "הוא" "ההוא" לא דריש [אינו דורש].

ומקשים: ולשיטת ר' יוסי, מדהאי [מתוך שזה] מה שנאמר "איש איש" בהעלאה, אינו מלמד דבר, אלא דברה תורה כלשון בני אדם, אם כן יש לומר לגבי ההוא [אותו] "איש איש" בשחיטה (ויקרא יז, ג) נמי [גם כן] כי דברה תורה כלשון בני אדם. ואלא לפי זה השוחט להדיוט מנא ליה [מנין לו] שחייב? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] הדבר ממה שנאמר: "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" (ויקרא יז, ד) — ואפילו השוחט לאיש, ולא רק לה'.

ב עוד שנינו במשנתנו בדין העלאת קדשים בחוץ, שאם העלה בשוגג, ונודע לו, וחזר והעלה בשוגג, לדעת ר' שמעון חייב חטאת על כל העלאה והעלאה, ולדעת ר' יוסי אינו חייב אלא אחת בלבד.

ובהסבר מחלוקתם אמר ריש לקיש: מחלוקת זו היא דווקא בארבעה וחמשה אברים, שהעלם בנפרד, דמר סבר [שחכם זה, ר' יוסי, סבור]: כי כתיב [כאשר נאמר] בענין המעלה בחוץ "לעשות אתו" (ויקרא יז, ט), ומשם למדנו כי דווקא על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר — על כל הבהמה כתיב [נאמר], שרק אם העלה את כל הבהמה הוא חייב. ולכן גם אם העלה ארבעה וחמישה איברים בנפרד אינו חייב אלא אחת. ומר סבר [וחכם זה, ר' שמעון, סבור]: הלשון "אותו" — על כל אבר ואבר כתיב [נאמר], ולכן המעלה ארבעה וחמישה איברים הריהו חייב על כל העלאה והעלאה. אבל במעלה אבר אחד שחתכו והעלהו בכמה פעמים — דברי הכל אינו חייב אלא אחת.

ור' יוחנן אמר: מחלוקת ר' יוסי ור' שמעון היא דווקא במקרה שהעלה אבר אחד, שחתכו והעלהו בכמה פעמים. ואף שבקדשים שנשחטו בחוץ אין חולק על כך שאינו חייב על העלאה בחוץ של איבר חסר, נחלקו כאן בקדשים שנשחטו בפנים והוא מעלה אותם בחוץ, דמר סבר [שחכם זה, ר' שמעון, סבור]: מוקטרי פנים, כלומר, קרבנות שנשחטו בפנים, שחסרו איבריהם, והעלה את האיבר החסר בחוץ — חייב עליו, ולכן אם העלה בנפרד חלקים של איבר כזה — הריהו חייב על כל אחד ואחד. ומר סבר [וחכם זה, ר' יוסי, סבור]: מוקטרי פנים שחסרו והעלם בחוץ — פטור, ולכן אינו חייב אלא חטאת אחת על כל האיבר. אבל בארבעה וחמשה איברין שהעלם בנפרד — דברי הכל חייב על כל אבר ואבר, ולא רק על בהמה שלמה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקים] דברים אלה על דברי עולא, שאמר עולא: הכל מודים במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ שחייב עליהם. לא נחלקו אלא במוקטרי בחוץ שחסרו והעלו בחוץ, דמר סבר [שחכם זה, ר' יוסי, סבור]: פטור עליהם, ומר סבר [וחכם זה, ר' שמעון סבור]: חייב.

איכא דאמרי [יש שאומרים], שכך אמר עולא (כשיטת ר' יוחנן, רבו): הכל מודים במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ שהוא פטור. לא נחלקו אלא במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ, דמר סבר [שחכם זה ר' יוסי סבור] שהוא פטור, ומר סבר [וחכם זה ר' שמעון סבור] שהוא חייב.

ומעירים: ופליגי דאבוה [וחלוקים דבריו של אביו] של שמואל אלישנא קמא [על הלשון הראשונה] בשם עולא. שכך אמר אבוה [אביו] של שמואל: כמאן מהדרינן [כדעת מי מחזירים אנו] איברים פוקעין לגבי [אצל] המזבח? כמאן [כדעת מי] — שלא כדעת ר' יוסי, שהרי הוא פוטר אם העלה בחוץ איבר חסר של מוקטרי פנים. ומכאן שאיבר כזה (וכגון שנשרף במקצתו ופקע מעל המזבח) אינו ראוי להקטרה בפנים. ואילו ללשון הראשונה של עולא אפילו ר' יוסי מודה שהוא חייב על כך.

ג ועוד נחלקו ר' יוסי ור' שמעון במשנתנו בדין העלאת קדשים בחוץ, שלדעת ר' יוסי אינו חייב עד שיעלה על מזבח דווקא, ולדעת ר' שמעון — אף אם העלה על הסלע או על האבן חייב. ובהסבר השיטות, אמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי? דכתיב [שכן נאמר] "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח" (בראשית ח, כ), הרי שאין העלאה אלא זו הנעשית על מזבח.

אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? דכתיב [שכן נאמר] בקרבן שהקריב מנוח אבי שמשון: "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' "(שופטים יג, יט), הרי שיש העלאה אף על הסלע, ובלא מזבח.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' שמעון, גם כן] והכתיב [והרי נאמר]: "ויבן נח מזבח לה' "! ומשיבים: ההוא [אותו] מקרא בא לציין גובהה בעלמא [גובה בלבד], שהיה זה מקום מוגבה מן הקרקע, ולא שהיה זה מזבח בדווקא. וחוזרים ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' יוסי, גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "ויקח מנוח... ויעל על הצור"! ומשיבים: הוראת שעה היתה זו, ואין ללמוד ממנה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיינו טעמא [זהו הטעם] של ר' שמעון, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: נאמר "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" (ויקרא יז, ו), לומר שדווקא במשכן יש מזבח, ואין צורך במזבח בבמה של יחיד בזמן היתר הבמות, כדי להקריב. לפיכך אם העלה על הסלע או על האבן בבמה — חייב.

ויש לתמוה: אם מדובר בשעת היתר הבמות, אם כן "יצא ידי חובתו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא: הכי קאמר [כך הוא אומר]: הואיל ובשעת היתר במות אין צורך במזבח, לפיכך בשעת איסור הבמות אם העלה על הסלע או על האבן — חייב.

ובענין זה של מזבח בבמה בזמן היתר הבמות, בעי [שאל] ר' יוסי בר' חנינא: קרן בכל קצה של מזבח, וכבש ויסוד וריבוע (שיהא המזבח מרובע), שבמקדש אין המזבח כשר בלעדיהם, מהו דינם שיעכבו בבמה?

אמר ליה [לו] ר' ירמיה, תניא [שנויה ברייתא]: קרן וכבש וריבוע ויסוד, מעכבין בשעת היתר הבמות בבמה גדולה שעושים לכל ישראל, כגון זו שבנוב ושבגבעון, ואין מעכבין בבמה קטנה של אדם פרטי.