ואם תאמר: תיתי מבינייא [שתבוא, תילמד מביניהן] מן הצד השווה שבהן, בשחיטה וזריקה, שהן עבודות וחייב אם עשאן בחוץ — אין לומר כך, ש

אם כן, שניתן ללמוד בדרך זו לגבי עבודות שאינן מפורשות בכתוב, לא יאמר הכתוב בזריקה שחייב עליה, ותיתי מבינייא [ותבוא מביניהן], משחיטה והעלאה.

שכך היית אומר: ותיתי [ותבוא] משחיטה — מה לשחיטה שכן נפסלת כשעשאה שלא לשם אוכלין בפסח. תיתי [תבוא] מהעלאה — מה להעלאה שכן ישנה גם במנחה, וזריקת דמים אינה קיימת במנחה. ומכל מקום יש לומר: ותיתי מבינייא [ותבוא מביניהן], שהן עבודות וחייבין עליהן אם נעשו בחוץ, והוא הדין לזריקה —

להכי כתיב קרא [לשם כך בא הכתוב] בזריקה, למימר דלא אתא מבינייא [לומר שאינה באה מביניהן]. ומתוך שלמדנו מזריקה שאין למדים בדרך זו, נמצא שבקמיצה ובקבלת הדם, שאין להן מקור בכתוב — אין לחייב משום עבודה בחוץ.

א בעקבות מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא בעמוד הקודם, מהו המקור לחיוב על זריקה בחוץ, אמר ר' אבהו: מי ששחט קדשים וגם זרק דמם בחוץ, לדברי ר' ישמעאל חייב חטאת אחת, שהרי הוא לומד חיוב על זריקה ממה שנאמר "דם יחשב" בענין שחיטה (ויקרא יז, ה), ואם כן הרי זה חיוב אחד. לדברי ר' עקיבא שלומד חיוב על זריקה ממה שנאמר בענין העלאה "או זבח" (ויקרא יז, ח) — חייב שתים.

אביי אמר: אפילו [לדברי] ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת, שכן אמר קרא [הכתוב] באזהרה על עבודות חוץ: "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (דברים יב, יד), ובלשון הכללית "שם תעשה" הכתוב עשאן לכולן לכל העבודות (חוץ מהעלאה) עבודה אחת, שאינו חייב עליהן אלא חטאת אחת.

ועוד אמר ר' אבהו (לשיטתו): אם זרק והעלה בחוץ בהעלם אחד, לדברי ר' ישמעאל שלמד דין זריקה משחיטה חייב שתים, אחת משום זריקה ואחת משום העלאה. לדברי ר' עקיבא שלמד דין זריקה מהעלאה, אינו חייב אלא אחת.

אביי אמר: אפילו [לדברי] ר' עקיבא חייב שתים, משום שלהכי פלגינהו קרא [לכך חילק אותם הכתוב] את ההעלאה לחוד ואת שאר העבודות לחוד, ואמר: "שם תעלה... ושם תעשה" (דברים יב, יד), כדי לחייב על העלאה לחוד ועל זריקה לחוד.

הוסיף ר' אבהו ואמר: אם שחט וזרק והעלה בחוץ בהעלם אחד — לדברי הכל, בין לר' ישמעאל ובין לר' עקיבא, חייב שתים.

ב עוד בדין השוחט קדשים בחוץ, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: נאמר בענין זה: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה" (ויקרא יז, ג). הואיל ונאמר "אשר ישחט במחנה", ומשמע — אף בתוך המחנה, יכול השוחט עולה, שהיא קדשי קדשים בדרום העזרה, ולא בצפונה, אף הוא יהא חייב כדין השוחט בחוץ? תלמוד לומר מיד בהמשך: "או אשר ישחט (אל) מחוץ למחנה", ללמד שדווקא חוץ למחנה חייב.

"מחוץ למחנה" יכול לא יהא חייב אלא כששחט חוץ לשלש מחנות מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל (תלמוד לומר: או עז במחנה"), מנין שחייב אף על שחיטה במחנה לוייה? תלמוד לומר: "אשר ישחט במחנה".

ושבים ושואלים: אי [אם] למדים אנו מהכתוב "במחנה", שחייב גם על שחיטה בתוך המחנה, יכול אף השוחט עולה בדרום העזרה יהא חייב? תלמוד לומר: "או אשר ישחט (אל) מחוץ למחנה", להשמיענו:

מה חוץ למחנה מיוחד בכך שהוא מקום שאין ראוי לא לשחיטת קדשי קדשים ולא לשחיטת כל זבח, אף מה שנאמר "במחנה" — מקום שאינו ראוי לשחיטת כל זבח. יצא דרום שאף על פי שאין ראוי לשחיטת קדשי קדשים הריהו ראוי לשחיטת קדשים קלים, ולכן, אין זה בכלל שחיטה בחוץ.

ועל פי כלל זה, אמר עולא: השוחט קדשים על גגו של היכל — חייב משום שחיטה בחוץ, הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח, שאינו בכלל העזרה הכשירה לשחיטת קדשים. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אם כן, ניכתוב קרא [שיכתוב המקרא] רק: "או אשר ישחט (אל) מחוץ למחנה" ולא בעי [צריך] מה שנאמר מיד אחר כך: "אל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ד), "אל פתח אהל מועד" למה לי? לאו למעוטי [האם לא למעט] את גגו, שאין חייבים על השחיטה בו, למרות שאינו ראוי לשחיטת כל זבח, שהרי הביאו אל פתח אוהל מועד?

ושואלים: ולשיטת רבא, שכל העזרה והגג בכללה נחשבת כפתח אוהל מועד, אם כן נכתוב [שיכתוב] רק "אל פתח אהל מועד לא הביאו", ומכאן נלמד שכל השוחט חוץ לעזרה חייב, ואם כן "במחנה" "ואל מחוץ למחנה" למה לי? לאו לאתויי [האם לא נלמד מ"במחנה" להביא לרבות] את השחיטה על גגו של היכל לחייב עליה למרות שהיא בכלל העזרה, ומשום כך הוצרך ל"מחוץ למחנה" למעט עולה ששחטה בדרום?

אמר רב מרי: לא, יש לומר כי "במחנה" הובא לאיתויי [להביא, לרבות] מקרה אחר, כשהיתה בהמת קדשים כולה בפנים (בעזרה) ואילו צוארה היה בחוץ, ושחטה כך, ללמדנו שחייב על כך, ומשום כך הוצרך ל"מחוץ למחנה" למעט עולה ששחטה בדרום.

ותוהים: כש[צוארה] בחוץ, פשיטא [פשוט] שחייב על כך, ואין צורך למקרא שילמדנו זאת, שהרי אמאי קפיד רחמנא [על מה הקפידה התורה]? על השחיטה, ובמקרה זה השחיטה בחוץ היא, שהרי צווארה בחוץ! ומשיבים: אלא "במחנה" בא לאיתויי [להביא, לרבות] מקרה אחר, שכולה עומדת בחוץ וצוארה בפנים, ושחטה כך, שבכל זאת היא נחשבת כבחוץ, וחייב על כך.

ג עוד בדין העלאה בחוץ. איתמר [נאמר]: המעלה קדשים בחוץ בזמן הזה (בימינו) שאין עדיין בית המקדש קיים — ר' יוחנן אמר: חייב, ריש לקיש אמר: פטור.

ומסבירים את שיטותיהם, ר' יוחנן אמר חייב, משום שקדושה ראשונה שנתקדש בית המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, גם לאחר החורבן, ויש אפשרות לבנות שם מזבח ולהקריב עליו. ולכן העלאה שלא במקום המקדש הריהי העלאה בחוץ. ריש לקיש אמר פטור, משום שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ואין זו איפוא העלאה בחוץ.

ושואלים: נימא [האם נאמר] דבפלוגתא [שבמחלוקת] של ר' אליעזר ור' יהושע קמיפלגי [חלוקים הם]? דתנן [שכן שנינו במשנה], אמר ר' אליעזר: שמעתי במסורת, כי כשהיו בונין בהיכל בימי עזרא, היו עושים תחילה קלעים (יריעות) כמחיצות בהיכל, קודם שבנו שם את הבנין מאבנים, וגם עשו קלעים בעזרות. אלא שבהיכל היו בונין מבחוץ לקלעים, כדי שלא ייכנסו הבונים לתוך ההיכל, ובעזרה היו בונין מבפנים לקלעים.

אמר ר' יהושע: שמעתי שהיו מקריבין קרבנות על המזבח במקום המקדש אף על פי שאין בית בנוי, ואוכלים קדשי קדשים, אף על פי שאין קלעים לעזרה, וכן שהיו אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בירושלים אף על פי שאין חומה לירושלים, מפני שקדושה ראשונה שנתקדש המקדש בימי שלמה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא.

לאו [האם לא] מכלל הדברים האלה עולה שר' אליעזר סבר [סבור] כי קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא? ולכן הוצרכו לעשות מחיצות — כדי שיוכלו לקדש את העזרה ולהקריב בה עוד קודם שיושלם בנין המקדש. ואם כן מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש הריהי לכאורה כמחלוקתם של תנאים אלו.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ממאי [ממה] אתה מוכיח שנחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בדבר זה? דלמא דכולי עלמא [שמא לדעת הכל] קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, אלא מר מאי דשמיע ליה קאמר [חכם זה מה ששמע אמר], ומר מאי דשמיע ליה קאמר [וחכם זה מה ששמע אמר], ואין מחלוקת ביניהם כלל! וכי תימא [ואם תאמר], כיון שקדושה ראשונה קיימת, קלעים לדעת ר' אליעזר למה לי? התשובה היא: לצניעותא בעלמא [לצניעות בלבד], שאין זה נאה שהמקום הקדוש יהיה גלוי.

ד ועוד בדין העלאת קדשים בחוץ, איתמר [נאמר]: המעלה איבר קרבן בחוץ ואין בו בבשרו שיעור כזית, והיתה בו עצם שמשלימו לשיעור כזית — ר' יוחנן אמר: חייב, ריש לקיש אמר: פטור.

ומסבירים את שיטותיהם, ר' יוחנן אמר חייב, משום שלדעתו חיבורי הקרבנות העולין למזבח, כגון עצם המחוברת לבשר, שאין מצווה להעלותה כשלעצמה — כעולין דמי [הם נחשבים] כאשר הם עם הבשר, ולכן מצטרפת העצם לבשר הקרבן להתחייב על העלאתו בחוץ. ריש לקיש אמר פטור, כי לדעתו חיבורי עולין לאו [לא] כעולין דמו [נחשבים].

בעי [שאל] רבא שאלה זו: המעלה בחוץ