ועוד בדין פרים ושעירים הנשרפים: היו סובלין (נושאים) אותו (אותם) אל מחוץ לירושלים כשהם תלוים במוטות. ובדינם של אלה הנושאים את הקרבן: כאשר יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים עדיין לא יצאו — הראשונים מטמאין בגדים, כדינם של כל המתעסקים בשריפת קרבנות אלו. והאחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו. וכאשר יצאו אלו ואלו — כולם מטמאין בגדים. ר' שמעון אומר: הן אלו ואלו, אינן מטמאין, שאין נטמאים אלא השורפים קרבנות אלו. ואף אלה, אינם נטמאים עד שיוצת האור (תאחז האש) ברובן של הקרבנות הללו, ולא לפני כן. ואחר שניתך הבשר נשרף לגמרי, ונעשה אפר — שוב אין השורף מטמא בגדים.

א גמרא שנינו במשנה שפרים ושעירים הנשרפים שנפסלו, נשרפים בבית הבירה. ושואלים: מאי [מה] היא אותה "בירה"? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מקום יש בהר הבית, ו"בירה" שמו, ושם היו שורפים את הקרבנות הללו. וריש לקיש אמר: כל הבית (המקדש) כולו קרוי "בירה", שכן נאמר בתפילת דוד המלך: "ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצוותיך עדותיך וחוקיך ולעשות הכל ולבנות הבירה אשר הכינותי" (דברי הימים א כט, יט).

ב ובענין בית הדשן שנזכר במשנה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שלשה בית הדשנין הן שנועדו לשריפת הקרבנות: אחד, הוא בית הדשן הגדול שהיה בעזרה, ששם היו שורפין את פסולי קדשי קדשים, ואת אימורי (חלקי הקרבן הקרבים על המזבח) של קדשים קלים שנפסלו, ואת פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול (כגון שנטמאו) קודם הזריקה של דמם על המזבח.

ועוד בית הדשן אחר היה בהר הבית, ששם היו שורפין פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול אחר זריקה. ועוד בית דשן היה, שנועד לפרים ושעירים הנשרפים שנעשו כמצותן, והוא היה חוץ לשלש מחנות שהיו בזמן המשכן במדבר (מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל), ובזמן בית המקדש — מחוץ לירושלים.

ובענין זה, תני [שנה] לוי בברייתא באופן שונה, שלשה בית הדשנין הן: אחד הוא בית הדשן גדול שהיה בעזרה, ששם שורפין פסולי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים, ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול, בין שאירע הפסול קודם זריקה בין לאחר זריקה. ובית הדשן אחר היה בהר הבית, ששם שורפין פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול ביציאתן (לאחר שיצאו מהעזרה). ובית הדשן השלישי הוא זה שנועד לשריפת קרבנות הנעשים כמצותן, ומקומו מחוץ לשלש מחנות, מחוץ לחומת העיר.

ג ודנים מהם הדברים הפוסלים בפרים ובשעירים הנשרפים. בעי [שאל] ר' ירמיה: לינה מהו שתועיל לפסול בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים, אם לא הוציא את בשרם לבית הדשן עד שעבר הלילה? וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כי מהניא [כאשר מועילה, פועלת] לינה לפסול, הרי זה רק ביחס לבשר דבר [שהוא בן] אכילה, כגון בשר עולה שיש בו אכילת מזבח, או בשר קדשי קדשים שנאכל על ידי הכהנים. אבל הני [אלה, פרים ושעירים הנשרפים], דלאו [שלא] בני אכילה נינהו [הם] שהרי הם נשרפים — לא תפסלם הלינה. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה] והכל לינה פוסלתם?

אמר רבא: הא מילתא איבעיא ליה [דבר זה, שאלת ר' ירמיה, נשאלה לו] לאביי, ופשטנא ליה מהא [ופתרתי לו את שאלתו מזו ששנינו] בענין פרים הנשרפים, האם מחשבת חוץ לזמנו עושה בהם דין פיגול: ושוין גם האומרים שיש דין פיגול בפרים הנשרפים, מודים שאין הדברים אמורים אלא במחשב להקטיר את אימוריהם למחר. אבל אם חישב באכילת פרים ובשריפתן לאכול את בשרם למחר או לשורפם למחר — שלא עשה בכך כלום, שכן פרים אלו אינם קרבים ואינם נאכלים, ואין מחשבת פיגול אלא במחשב לאכול דבר שדרכו לאכול, או להקטיר דבר שדרכו להקטיר. מאי לאו [האם לא] נלמד מכאן: מכיון שמחשבה לשרוף למחר, לא פסלה [פוסלת] בפרים הנשרפים, לינה עד למחר נמי [גם כן] לא פסלה [פוסלת]?

ודוחים את הראיה: ודלמא [ושמא] דווקא מחשבה הוא שלא פסלה [פוסלת], אבל לינה עצמה פסלה [פוסלת]!

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו במסכת מעילה: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין — מועלין בהן משעה שהוקדשו, ומשעה שנשחטו — הוכשרו ליפסל בנגיעה של טבול יום ובנגיעה של מחוסר כיפורים ובלינה. מאי לאו [האם אין] הכוונה שנפסלים בלינת בשר, שלא הוציאהו לישרף עד למחרת?

ודוחים: לא, הכוונה היא לפסול של לינת אימורין החלקים הקרבים על המזבח.

ומקשים על כך: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף אותה משנה]: כולן מועלין בהן בהיותם בבית הדשן שהוא מקום שריפתם עד שיותך הבשר כלומר, עד שיישרפו לגמרי, יש ללמוד כי מדסיפא [מכיון שבסוף] מדובר בבשר, רישא נמי [ראשה גם כן] מדובר בבשר, ולא באימורים! ודוחים: מידי איריא [וכי שייכים הדברים]? סיפא [בסוף] מדובר בבשר, רישא [בראש] מדובר באימורין.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתני [ששנה] לוי: בית הדשן שבהר הבית, שם היו שורפים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול ביציאתן. מאי לאו [האם לא] מדובר בפסול לינה? ודוחים: לא, מדובר כאן בפסול טומאה שנטמא הבשר, או פסול יציאה שיצאו מחוץ לעזרה קודם זמנם, לפני שנזרק הדם. ונשארה איפוא הבעיה ללא פתרון.

ד ועוד בענין זה בעי [שאל] ר' אלעזר: יציאה אל מחוץ לעזרה קודם הזמן, מהו שתועיל (שתפסול) בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים?

ושואלים: מאי קמיבעיא ליה [מה נשאלה לו]? מהי הבעיה, והרי מצוותם להישרף חוץ לעזרה! אמר ר' ירמיה בר אבא: שאלתו זו של ר' אלעזר היא אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאומר] שבשר קדשים קלים שיצא אל מחוץ לעזרה קודם זריקת הדם נפסל בכך. שאף שסופו לצאת ולהיאכל בכל ירושלים, מכל מקום עדיין לא הגיע זמנו לצאת.

ואלו צדדי הבעיה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לגבי בשר קדשים קלים, משום שאין סופו לצאת חובה, שהרי יכול הוא לאכול קדשים קלים גם בעזרה, ואין חובה להוציאם משם. אבל הני [אלה, פרים ושעירים הנשרפים], שסופן לצאת חובה — לא, ואין היציאה קודם זמנה פוסלתם. או דלמא הכא נמי [שמא אלה גם כן] נפסלים, משום שיצאו כשלא הגיע זמנו לצאת?

ומציעים פתרון, תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] לוי: בבית הדשן שבהר הבית היו שורפים פר או שעיר שאירע בו פסול ביציאתו. מאי לאו [האם אין] הכוונה שאירע בו פסול יציאה, שיצא קודם זריקת הדם? ומכאן שיציאה פוסלתם! ודוחים: לא, אפשר לומר שמדובר כאן בפסול טומאה ובפסול לינה. ונשארה אף בעיה זו בלא פתרון.

ה בעי [שאל] ר' אלעזר: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו של בעל החיים אל מחוץ לעזרה במיעוט אבר כלומר, שאיבר אחד של הקרבן יצא רק מיעוטו, ואם נצרף חלק זה לשאר האיברים שיצאו, יימצא לפנינו רוב הבהמה שיצא, מהו הדין? האם נחשב בעל החיים כאילו יצא רובו? וצדדי השאלה, האם הך מיעוטא [מיעוט זה] של האבר, בתר רובא שדינן ליה [אחר הרוב של האיבר אנו משליכים משיבים אותו], והא [ואם כן הרי] לא נפקא ליה [יצא לו] האיבר. או דלמא בתר רובא [שמא אחר רוב] הבהמה שדינן [אנו משליכים] את חלק האיבר שכבר יצא, ונמצא שרוב הקרבן יצא?

ואומרים על כך: פשיטא [פשוט] הוא, דלא שבקינן רובא דבהמה [שאין אנו מניחים את רוב הבהמה] ואזלינן בתר רובא [והולכים אנו אחר רוב] האברים! אלא כך היתה שאלתו של ר' אלעזר: אם יצא חציו של הקרבן באופן כזה שרוב אבר מסויים יצא, ומיעוטו נותר בפנים. וצדדי השאלה, האם האי מיעוטא [אותו מיעוט] של האבר שעדיין לא יצא,