שיהיה דינו כי [כמו] של כהן טמא: מה טמא כמה (כל זמן) שהוא לא טהור — לא אכיל [אוכל] מהקדשים, אף האי נמי [זה גם כן], כהן בעל מום עובר, כמה (כל זמן) שלא מתקן [נתקן, נעשה שלם] לא אכיל [אוכל] מהקדשים. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] ריבוי זה שבכל זאת הוא אוכל, אף על פי שמומו יעבור לאחר זמן.

א עוד שנינו במשנתנו: כל כהן שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בקדשים. ושואלים על כך: ולא? והרי כהן בעל מום, דלא [שאינו] ראוי לעבודה, ובכל זאת הריהו חולק בקדשים, וכפי ששנינו במשנתנו עצמה! ותו [ועוד]: מלשון המשנה "כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק", יש לדייק: הא [אבל] שכל הראוי לעבודה — חולק. והרי כהן טמא בקרבנות ציבור הקרבים בטומאה, ראוי הוא לעבודה, ובכל זאת אינו חולק!

ומשיבים: מה שאמרה המשנה "שאינו ראוי לעבודה" — ראוי לאכילה קאמר [אמר], שכל כהן שאינו ראוי לאכילה, אינו חולק בקדשים. ומקשים: לפי זה יש לדייק כי כל שראוי לאכילה חולק.

והרי כהן קטן, ראוי לאכילה, ואינו חולק! ומשיבים: הא לא קתני [דבר זה אינו שונה], שכל שראוי לאכילה חולק, ולא באה המשנה להשמיענו אלא שהראוי לאכילה חולק.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך, למסקנה זו], שאין למדים ממשנה זו אלא מה שמפורש בה, אפשר לומר כך: לעולם הסבר המשנה הוא כדקאמר מעיקרא [כפי שאמר מתחילה], שכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק. ולפי זה אין מקום לקושיות שהוקשו בתחילה, שכן אי [אם] משום טמא בקרבנות ציבור, שאינו חולק למרות שהוא ראוי לעבודה — טמא כזה לא קתני [שנה] התנא במשנתנו שהוא חולק. שהרי כפי שאמרנו, אין המשנה באה ללמד שכל שראוי לעבודה חולק. ואי [ואם] משום בעל מום, שאינו ראוי לעבודה, ובכל זאת הריהו חולק בקדשים — רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו] במיוחד שיהא חולק אף שאינו ראוי לעבודה, כפי שלמדנו לעיל מ"כל זכר".

ב עוד שנינו במשנה שאפילו היה הכהן טמא בשעת זריקת דמים של הקרבן, וטהור בשעת הקטר חלבים — אינו חולק בו. ונדייק מכאן: הא [אבל] מי שהיה טהור בשעת זריקת דמים, אף שהיה טמא בשעת הקטר חלבים — חולק בקדשים.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כדעת אבא שאול. דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: לעולם הכהן אינו אוכל, כלומר, אינו חולק בקדשים, עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים, שכן אמר קרא [הכתוב]: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג), לומר שאפילו הקטר חלבים נמי בעי [גם כן צריך] שיהיה ראוי בו.

בעי [שאל] רב אשי: ולשיטת אבא שאול, אם נטמא הכהן בינתיים (בין זריקת הדם והקטרת החלבים), אך בשעת הזריקה וההקטרה היה טהור, מהו דינו לענין אכילת קדשים? וצדדי השאלה, האם בשעת זריקה ובשעת הקטרה בעינן [צריכים אנו] שיהיה הכהן טהור, והאיכא [והרי תנאי זה ישנו]. או דלמא [שמא] כוונת הדברים היא, שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקה ועד שעת הקטר חלבים, וכאן הרי נטמא בינתיים? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג ובענין ששנינו במשנתנו, שטבול יום (שכבר טבל ונטהר מטומאתו, וממתין להערב שמש כדי להיטהר לגמרי) אינו חולק בקדשים, וכיוצא בזה אונן ומחוסר כיפורים, אמר רבא: האי דינא [דין זה] מר' אלעזר בר' שמעון גמירנא [למדתי אותו], שאמר בבית הכסא: דנתה יכול אתה לדון, ולומר כך בדרך סיפור מעשה שאירע: בא כהן טבול יום ואמר לחבירו מאותו בית אב של כהנים, שהיה עובד בבית המקדש באותו יום וחולק בקדשים: תן לי חלק ממנחה של ישראל שבידך, ואוכל ממנה בערב!

אמר לו הכהן הטהור כך: ומה אם קרבן חטאת, במקום ששם יפה כחך בחטאתך, שכשאתה מביא חטאת שלך יכול אתה להקריבה אף שלא בזמן משמרת הכהנים שלך, ואתה זכאי בבשרה — בכל זאת דחיתיך מחטאת ישראל, שאין אתה יכול לחלוק עמי בבשרה, שהרי אתה טבול יום. מנחה, שהיא מקום שהורע כחך במנחתך, שאינך אוכל ממנה, שהרי אין מנחת כהן נאכלת כלל, אלא עולה כליל — אינו דין שאדיחך מלחלוק אתי ממנחת ישראל?

השיב לו טבול היום: אינו כן, ומה אם דחיתני מחטאת ישראל, שבה אכן איני חולק, שכן כשם שיפה כחי בחטאת כך יפה כחך בה, שהרי גם אתה ראוי להקריב חטאתך אף שלא בזמן בית אב שלי ושלך, האם תדחיני ממנחה של ישראל? שהרי כשם שהורע כחי במנחה, שאיני אוכל ממנחתי, כך הורע כחך בה, שאינך אוכל ממנחתך!

השיב לו הכהן הטהור, הרי הוא אומר במנחה: "לכהן המקריב אתה לו תהיה" (ויקרא ז, ט), אם רצונך ליטול בה חלק בא הקרב מנחה ואכול ממנה. והואיל ואינך יכול להקריבה, שהרי טבול יום אתה — אינך חולק בה.

חזר ואמר לו הכהן טבול היום לכהן הטהור: תן לי מחטאת ישראל ואוכל אתך בערב, לכשאהיה ראוי לאכול בחטאת.

אומר לו הכהן הטהור כך: ומה במקום שהורע כחי, והוא במנחתי, שאין אני רשאי לאכול בה, שהרי מנחת כהן אינה נאכלת — דחיתיך ממנחת ישראל, וכמו שלמדנו מהפסוק "לכהן המקריב אותה לו תהיה", מקום שיפה כחי, בחטאתי, שהרי אני זכאי להקריבה אף שלא בזמן בית אב שלי, וזוכה אני בה כולה, אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל?

אמר לו טבול היום כך: ומה אם שדחיתני ממנחת ישראל, הרי זה משום שכשם שהורע כחך במנחה, שהרי אינך אוכל ממנחתך, כך הורע כחי בה, תדחיני מחטאת ישראל? שהרי כשם שיפה כחך בחטאתך כך יפה כחי בחטאתי!

השיב לו הכהן הטהור: לכך הרי הוא אומר לגבי חטאת: "הכהן המחטא אתה יאכלנה" (ויקרא ו, יט), לומר שרק הכהן הזורק את הדם ("המחטא") הוא החולק בה. ואף אתה אם ברצונך בדבר — בא, חטא (זרוק את הדם) ותהיה זכאי לחלוק בה ולאכול ממנה בערב. וכיון שאינך ראוי לזרוק את הדם בהיותך טבול יום, אף אינך חולק בה.

ועוד, חזר ואמר ליה [לו] טבול היום לכהן הטהור: תן לי מחזה ושוק חלק הכהנים שמפרישים מהשלמים, ואוכל בערב, לכשאהיה ראוי לאכול מהקדשים.

אמר ליה [לו], יכול להשיבו הכהן הטהור כך: ומה במקום שיפה כחך, בחטאתך שלך, שהרי זכאי אתה בה להקריבה בכל זמן והיא כולה שלך, דחיתיך [מחטאת ישראל] (מחזה ושוק) שאין אתה חולק בה, וכפי שלמדנו מהפסוק האמור בה: "הכהן המחטא אותה יאכלנה", מקום שהורע כחך, כלומר בקרבן שלמים, שאין לך בהן אלא חזה ושוק ולא כל בשר הקרבן, כמו בקרבן חטאת — אינו דין שאדיחך מלחלוק אתי בהם?

השיב לו הכהן טבול היום: אין זו השוואה צודקת, שכן מה אם אכן דחיתני מחטאת, הרי זה משום שכן הורע בה כחי אצל נשיי ועבדיי, שאיני יכול להאכילם ממנה, שהרי אין החטאת נאכלת אלא לכהנים זכרים בלבד, האם תדחיני מחזה ושוק של שלמים, שכן יפה כחי בהם אצל נשיי ועבדי, שכן אני מאכיל אותם מחזה ושוק?

השיב לו הכהן הטהור, לכך הרי הוא אומר בשלמים: "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" (ויקרא ז, יד), בא זרוק מדם השלמים, ותוכל לחלוק בהם ולאכול מהם לערב. וכיון שאינך ראוי לכך, בהיותך טבול יום, אף אינך חולק בהם.

ובסופו של דבר, יצא טבול יום בפחי נפש עם קוליו וחמוריו דרשות הקל וחומר הללו שטען, על ראשו, בלא שיזכה בחלק כלשהו מן הקדשים, ושני חבריו עמו, כהן אונן מימינו מחוסר כפרה משמאלו, שגם הם נדחים מחלוקת הקדשים בעקבות דיון זה, שהרי גם הם אינם ראויים לעבודה.

פריך [מקשה] רב אחאי: יוסיף ר' אלעזר בר' שמעון עוד חלק לדיון זה, לימא ליה [שיאמר לו] הכהן טבול היום לכהן הטהור: תן לי מקרבן בכור שבידך, ואוכל ממנו לערב!

ויש להשיב: משום שכך אמר ליה [יכול לומר לו] הטהור לטבול היום: ומה במקום שהורע כחי, בחטאת, אצל נשיי ועבדיי שאיני זכאי לתת להם מבשרה (שאינה נאכלת אלא לכהנים זכרים), בכל זאת דחיתיך מחטאת ישראל שאינך חולק בה, וכמו שלמדנו מהפסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה", מקום שיפה כחי, בבכור, דכוליה דילי [שכולו שלי] היא, שהבכור ניתן לכהן מסויים והוא מקריבו, ושלו הוא — אינו דין שאדחך ממנו?

משיב לו הכהן טבול היום: ומה אם דחיתני מחטאת, שכשם שהורע כחך בה כך הורע כחי, אבל האם גם תדיחני מבכור? שהרי כשם שיפה כחך כך יפה כחי!

משיב לו הכהן הטהור, לכך הרי הוא אומר לגבי הבכור: "את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר... ובשרם יהיה לך" (במדבר יח, יז — יח), ללמדנו שהזורק את הדם הוא האוכל מבשרם, ואף אתה אם ברצונך לחלוק בהם — בא, זרוק ואכול. הרי שניתן היה להוסיף שלב נוסף זה לגבי בכור, וללמוד מן הכתובים שאין טבול יום חולק בבשרו!

ומסבירים: לא ניתן היה לומר כך, שכן ואידך [והאחר] טבול היום פריך [מקשה] על ראיה זו מן הכתוב, שכן מי כתיב [האם נאמר] "ובשרם לכהן הזורק" כדרך שנאמר לגבי המנחה, החטאת, וכן החזה והשוק? הלוא "ובשרם יהיה לך" כתיב [נאמר], באופן כללי, לכל הכהנים ומכלל פסוק זה ניתן ללמוד שאפילו לכהן אחר שאינו מקריב, גם כן יהיה הבכור. ומשום כך לא הביא ר' אלעזר בר' שמעון דיון זה. ושבים לדברי רבא, שאמר כי ר' אלעזר בר' שמעון אמר דברים אלו בבית הכסא.

ושואלים: והיכי עביד הכי [ואיך עשה כך] ר' אלעזר בר' שמעון? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, שבמקומות המטונפים כגון אלו גנאי הוא לעסוק בהם בתורה! ומשיבים: מקרה בו נעשה הדבר לאונסו שאני [שונה], שכיון שהיה טרוד כל כך בדברים שחשב עליהם, דרש דרשה זו באותו מקום.