ויש לשאול: הא [הלכה זו], שאין טעון כיבוס אלא דם שהתקבל בכלי וראוי להזאה, תו [עוד בנוסף] למה לי? והרי כבר שנינו שאם נשפך הדם מן הצואר על הרצפה אינו טעון כיבוס! ומשיבים: אין זו הלכה נוספת, אלא מה טעם קאמר [אומר] התנא: מה טעם נשפך הדם על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס? לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזייה.

א עוד שנינו במשנה, שאין דין כיבוס בגד אלא בדם חטאת הראוי להזאה. ושואלים: למעוטי מאי [למעט מה] באה הלכה זו? והרי כבר אמרנו שאין דם פסול טעון כיבוס! ומשיבים: למעוטי [למעט] אם קיבל הכהן דם מן הקרבן פחות מכדי שיעור הזייה בכלי זה, ופחות מכדי הזייה בכלי זה, ועירב את שני הדמים, שאף שעתה יש בהם שיעור הזאה אין הדם נחשב ראוי להזאה. ומנין שכך הוא?

דתניא [שכן שנויה ברייתא] לענין מי חטאת של פרה אדומה שצריך לקדשם על ידי אפר הפרה, ר' חלפתא בר שאול אומר: קידש הכהן פחות מכדי הזייה בכלי זה, ופחות מכדי הזייה בכלי זה אף ששב ועירב אותם — לא קידש.

בעקבות הלכה זו איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם עשה כן הכהן בדם חטאת פנימית, שקיבל פחות משיעור הזיה בכלי זה ופחות משיעור בכלי זה, ועירבם, מהו דינו? וצדדי השאלה: האם הלכתא [הלכה למשה מסיני] היא בדין מי חטאת של פרה אדומה, שאם עשה כן — לא התקדשו בכך, ומהלכתא לא גמרינן [ומהלכה אין אנו למדים] לעניינים אחרים.

או דלמא [שמא], התם [שם, במי חטאת] מאי טעמא [מה הטעם] שהם אינם כשרים? משום דכתיב [שנאמר] בשעת ההזאה: "וטבל במים" (במדבר יט, יח), בה"א הידיעה, ומשמע: באותם מים שנתן מתחילה בכלי, ומכאן שכשנתנם בכלי צריכים היו להיות ראויים להזאה. ואם כן, הכא נמי כתיב [כאן גם כן, בדם חטאת, נאמר]: "וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם" (ויקרא ד, ו), ונלמד באותו אופן, שיהא זה באותו דם שהיה כבר מתחילה ראוי להזאה, ואם לא היה בו מתחילה שיעור ראוי — אינו מתקדש.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר ר' זריקא שכך אמר ר' אלעזר בפירוש: אף בדם אם עשה כן — לא קידש.

ובאותו ענין אמר רבא, תניא [שנויה ברייתא] בענין חטאת פנימית, שמזים מדמה בהיכל: "וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם". ויש לדייק: "וטבל אצבעו בדם" — שיהא די דם כדי שיטבול בו את אצבעו, ולא שיהא מספג (מקנח) הדם באצבעו מדפנות הכלי ומתחתיתו. "בדם" — עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו, ולא כשהיה בו מתחילה פחות מכשיעור וחזר והוסיף לו. "והזה מן הדם" — מן הדם שנזכר בענין, כלומר, מן הדם שבכלי.

ומסביר רבא: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב בתורה] גם "בדם" וגם "וטבל", משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "וטבל", הוה אמינא [הייתי אומר]: די שיש בדם עכשיו כדי לטבול בו את האצבע, אף על פי דליכא [שאין, שלא היה] בדם שיעור טבילה מעיקרו, לכן כתב [רחמנא] [כתבה התורה] "בדם".

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "בדם", הוה אמינא [הייתי אומר] כי אם מתחילה היה בדם כשיעור הראוי, אינו צריך שתהא אצבעו טבולה בדם כל פעם שמזה, אלא אפילו מספג מקנח מדפנות הכלי — כתב רחמנא [כתבה התורה] "וטבל", שיהא בדרך טבילה.

ומבררים עוד את האמור בברייתא "והזה מן הדם" — מן הדם שבענין. ושואלים: למעוטי מאי [למעט מה] בא התנא? אמר רבא: למעוטי [למעט] שיריים שנותרו באצבע לאחר הזאה, שאינו יכול להזותם, אלא צריך כל פעם לחזור ולטבול את האצבע בדם שבכלי. והוסיף רבא: מסייע לו הדבר לר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: שיריים שבאצבע פסולין.

אמר ליה [לו] רבין בר רב אדא לרב (לרבא): אמר תלמידך, כך אמר רב עמרם, תנינא [שנינו] שלא כדברי ר' אלעזר: היה מזה מדם חטאות פנימיות, וניתזה הזאה מידו על הבגד, עד שלא הזה — טעון כיבוס, משהזה — אין טעון כיבוס.

מאי לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר]: עד שלא גמר מלהזות — טעון כיבוס, אפילו ניתז משיריים שבאצבע, משגמר להזות — אין טעון כיבוס? ואם שיריים שבאצבע פסולים, מדוע הם טעונים כיבוס? השיב לו רבא: לא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: עד שלא יצתה הזאה מידו — טעון כיבוס, משיצתה הזאה מידו — מה שנותר על אצבעו אין טעון כיבוס.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בהזיית דמה של פרה אדומה: גמר מלהזות — מקנח ידו בגופה של פרה. ונדייק: גמר — אין [כן], לא גמר — לא, למרות שנותרו שיריים על אצבעו. ומכאן שאינם פסולים להזייה! אמר ליה [לו] רבא, כך יש להבין: גמר כל ההזאות — מקנח ידו בגופה של פרה, לא גמר — מקנח אצבעו אחר כל הזאה.

ושואלים: בשלמא [נניח] גמר את כל ההזאות מקנח ידו בגופה של פרה, כפי שנאמר: "ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת פרשה ואת דמה" (במדבר יט, ה), הרי שצריך לשרוף את מה שנותר מדמה יחד עם בשרה. אלא אצבעו במאי [במה] מקנח לאחר כל הזאה? שאם יקנחנו בגופה של הפרה יידבקו בה השערות, והרי הוא צריך להמשיך ולהזות! אמר אביי: מקנח בשפת מזרק (כלי הדם), כדכתיב [כמו שנאמר]: "כפורי זהב" (עזרא א, י), והם המזרקים. והם נקראים "כפורים" משום שמכפרים (= מקנחים) בהם את הדם.

ב משנה בתורה נזכר דין כיבוס דם חטאת מן הבגד (ויקרא ו, כ), ודנים מה נכלל בבגד שהזכירה התורה. ניתז מדם החטאת על העור, אם ניתז עליו עד שלא הופשט מן הבהמה — אינו טעון כיבוס, לפי שאינו נחשב כבגד, שהוא דבר הראוי לקבל טומאה. ואם ניתז הדם על העור משהופשט, ומעתה הוא ראוי לקבל טומאה, כשיחשוב להשתמש בו — טעון כיבוס, אלו דברי ר' יהודה.

ר' אלעזר אומר: אף אם ניתז הדם על העור משהופשט — אינו טעון כיבוס עד שיוכשר בפועל ככלי המקבל טומאה. זה הכלל בדיני כיבוס: אין כל הבגד חייב בכיבוס, אלא מקום שניתז עליו הדם, ואין חייב בכיבוס אלא דבר שהוא ראוי לקבל טומאה, ודבר שהוא ראוי לכיבוס.

אחד הבגד המפורש בתורה, ואחד השק ואחד העור — טעונין כיבוס. ועוד בדיני כיבוס: הכיבוס נעשה במקום קדוש (בעזרה שבמקדש). וכן שבירת כלי חרס שבשלו בהם חטאת (כאמור בויקרא ו, כא) אף היא צריכה להיעשות במקום קדוש, וכן מריקה ושטיפה בכלי נחושת שהתבשלה בהם חטאת (ויקרא ו, כא) אף אלו צריכות להיעשות במקום קדוש. זה חומר (חומרה) שיש בחטאת מקדשי קדשים אחרים.

ג גמרא על מחלוקת ר' יהודה ור' אלעזר במשנתנו האם דם שניתז על עור הבהמה שהופשט חייב בכיבוס, מבררים: מנהני מילי [מנין דברים אלה, מה המקור לשיטותיהם]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: נאמר בדין כיבוס הבגד "ואשר יזה מדמה על הבגד" (ויקרא ו, כ) — אין לי אלא בגד, מנין לרבות גם עור משהופשט מהבהמה? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "אשר יזה עליה תכבס" (ויקרא ו, כ) — לרבות כל שהוזה עליו מן הדם.

ומעתה יש לשאול: יכול שאני מרבה לדין כיבוס אף עור עד שלא הופשט? תלמוד לומר: "בגד" — מה פיסת בגד כלשהי הריהי דבר הראוי לקבל טומאה, אם יחשוב להשתמש בה, כטלאי לבגדו, אף כל דבר הראוי לקבל טומאה כשיחשוב להשתמש בו כמות שהוא, חייב מעתה בכיבוס. ועור — רק משהופשט ראוי הוא לקבל טומאה, אם יחשוב להשתמש בו כשטיח וכיוצא בו, אלו דברי ר' יהודה.

ואילו ר' אלעזר, הסבור שאף משהופשט העור אין הוא חייב בכיבוס, אומר, כך יש לדרוש את הכתוב: "בגד" — אין לי אלא בגד, מנין לרבות גם שק