ומזה מדמן על קרן המזבח, ובאצבע הכהן, וההזאה נעשית על חודה של קרן המזבח, ואלו ואלו אימוריהן ניתנים על האישים. מה שאין כן בחטאת העוף.

ומקשים: אדרבה [להיפך], נאמר שדווקא את חטאת העוף הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], ולהשוות דינה לחטאת הנאכלת, שכן היא נעשית בחוץ (במזבח החיצון) כמותה, ויש בה אכילה כמותה! ודוחים: הנך נפישין [אלה, של החטאות הפנימיות, מרובים יותר].

רב יוסף אמר: יש ראיה אחרת למעט דם חטאת העוף מכלל דין כיבוס, שכן אמר קרא [המקרא] בפרשה העוסקת בענין זה של כיבוס: "הכהן המחטא אותה יאכלנה" (ויקרא ו, יט), ויש בכך לשון הדגשה: דווקא לזו ולא לאחרת, ומכאן למדנו כי בתוך החטאות הנאכלות מיעט הכתוב, שבאחת מהן אין הלכות אלו נוגעות, והיא חטאת העוף.

ושואלים: ואלא, אם מכאן למדים, המיעוט של חטאת העוף מ"זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח) למה לי? ומשיבים: אי לאו [אם לא היה כתוב] "זאת", הוי אמינא [הייתי אומר]: "יאכלנה" אורחיה דקרא [דרכו של המקרא] הוא זה, ואין כאן הדגשה שזו ולא אחרת, קא משמע לן [משמיע לנו] "זאת" שיש למעט, והכתוב "יאכלנה" מלמדנו שהמיעוט הוא בין החטאות הנאכלות דווקא.

רבה אמר הסבר אחר: אין למעט חטאות הפנימיות מדין כיבוס, משום שאדרבה, דווקא בהן עוסק הכתוב, שאמר קרא [המקרא] בפרשה זו: "אשר יזה מדמה" (ויקרא ו, כ), והרי זה מורה שבחטאות שיש בהן הזאות הכתוב מדבר, ולשון הזאה נזכרת דווקא בחטאות הפנימיות (ויקרא ד, ו ועוד), ואילו בחיצוניות נזכרה לשון "ונתן" (ויקרא ד, כה).

ומקשים: כיצד יכול אתה לפרש שבהן דווקא עוסק הכתוב? והתניא [והרי שנויה משנתנו]: אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות! ומשיבים: דברים אלה נאמרו רק לענין דין מריקה ושטיפה של כלי נחושת שהתבשלה בו חטאת (ויקרא ו, כא), שהוא אכן שייך רק בחטאות הנאכלות, שמבשלים את בשרן, אבל לענין כיבוס דם החטאת מן הבגד — "אשר יזה עליה תכבס" כתיב [כתוב], ובפנימיות מדובר, ואין הנאכלות נלמדות אלא מן הריבוי "תורת החטאת".

ומקשים: אי הכי [אם כך], שעיקר דין כיבוס נאמר בחטאות הפנימיות, מה ששנינו במשנתנו: "אחד הנאכלות ואחד הפנימיות טעונות כיבוס" אינו מדוייק, שהרי משמע מכך שהנאכלות הן העיקר, ונוספו עליהן הפנימיות מריבוי הכתוב. אלא "אחד הפנימיות ואחד הנאכלות" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: אכן, תני [שנה] כך: "אחד הפנימיות ואחד הנאכלות".

ומקשים: אי הכי [אם כך], שדין כיבוס שבכתוב נאמר בחטאות שנאמרה בהן הזאה, אם כן חטאת העוף נמי [גם כן] בכלל זה, שהרי נאמרה בה לשון הזאה (ויקרא ה, ט)! ומשיבים: מיעט רחמנא [מיעטה התורה אותן] על ידי המלה "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח). ומקשים: אי הכי [אם כך], שיש מיעוט, חטאת חיצונה נמי [גם כן] לא! ומשיבים: ריבה רחמנא [ריבתה התורה] "תורת".

ושואלים: ומה ראית למעט חטאת העוף ולרבות חטאת חיצונה? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] חטאת בהמה הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שכן יש בה צדדים רבים של דמיון לחטאת הפנימית: שהיא בהמה כמותה, וטעונה שחיטת צפון, וקבלת דמה בכלי, ומתן דם על קרן, ונתינת הדם באצבע, ומתן דם על חודה של הקרן, והקטרת האימורים על אישים, מה שאין כן בעוף.

ומקשים: אדרבה [להיפך], חטאת העוף הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שכן יש בה הזאה כמותה! ומשיבים: הנך נפישין [אלה, צדדי הדמיון לחטאת חיצונה, מרובים] יותר.

א אגב שהוזכר דינו של דם חטאת העוף, שאינו צריך קבלה בכלי, אלא מזה בגוף העוף, בעי [שאל] ר' אבין: הלכה היא שדם חטאת החיצונה שהוכנס בכלי שרת להיכל, הריהו נפסל בכך (לעיל זבחים פא,ב). ואולם חטאת העוף שנמלקה והכניס דמה כשהוא נתון בצוארה בפנים, מהו דינו? וצדדי השאלה: האם צוארה של חטאת העוף ככלי שרת דמי [נחשב], שהרי כך הוא מזה מדמה, ולכן מיפסיל [נפסל] אם נכנס להיכל.

או דלמא [שמא] דין הדם שבצואר העוף כדין הדם שבצואר בהמה, ובענין זה "אשר יובא מדמה אל אוהל מועד" (ויקרא ו, כג) אמר רחמנא [אמרה תורה], שדמה נפסל כשהוא בכלי שרת לעצמו, ולא כשהוא בבשרה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו בברייתא: פירכסה חטאת העוף לאחר שנמלקה, ובתוך כך נכנסה לפנים (להיכל) וחזרה שוב אל העזרה — לא נפסלה בכך, והריהי כשירה להזות מדמה ולאכול מבשרה. ונדייק מכאן: דווקא שנכנסה מעצמה אל ההיכל אין היא נפסלת בכך, הא [אבל] אם הכניסה הכהן מדעתו — פסולה, בגלל הדם שבצוארה!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שיש לדייק כך מלשון זו, גבי [אצל] בהמת קדשי קדשים דקתני [ששנינו]: פירכסה לאחר שנשחטה בצפון העזרה, כדינה, ויצאה לדרום, וחזרה שוב לצפון העזרה — כשרה, האם נדייק ונאמר: הא [אבל] אם הוציאה הכהן בעצמו לדרום — פסולה? והרי אין כלל פסול יציאה מצפון העזרה לדרומה!

אלא יש לומר כי האי [לשון זו] "ויצאה", שהוזכרה שם — לענין בהמה שיצתה (יצאה) לחוץ איצטריכא ליה [הוצרכה לו] באותה ברייתא, ולהשמיענו כי היא נפסלת בכך, אף אם יצתה מאליה. ואגב כך הוזכרה לשון "יצאה" גם בדין זה. הכא נמי [כאן גם כן], לשון "נכנסה" לענין חטאת העוף, לענין יצתה לחוץ הוא דאיצטריכא ליה [שהוצרכה לו], ללמד שגם אם יצאה מאליה פסולה, ואגב כך הוזכרה לענין כניסה לפנים. ואין איפוא מכאן פתרון לשאלת ר' אבין.

ב ועוד בענין דם העוף, שאינו מתקבל בכלי, אלא מזה אותו כשהוא אוחז בגוף העוף. בעי [שאל] ר' אבין: שנינו לענין דם בהמה שאם נשפך על הרצפה קודם שנתקבל בכלי שרת הריהו פסול (לעיל זבחים כה,א), אבל אם נשפך לאחר שנתקבל בכלי, ואספו — כשר (לעיל זבחים לב,ב). ויש לשאול: אם נשפך דם העוף על הרצפה ואספה מן הרצפה, מהו דינו?

וצדדי השאלה: האם דם העוף, אצרוכיה הוא שלא אצרכיה רחמנא [הצריכה אותו התורה] כלי שרת, והלכך אם נשפך — אוספו מן הרצפה וכשר. או דלמא [שמא] נאמר: מיפסל פסל ביה רחמנא [פסלה בו התורה, בעוף] כלי שרת, משום שצריך להזות דווקא מגוף העוף ישירות על המזבח, והלכך גם אם נשפך על הרצפה — אוספו ופסול?

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו בברייתא: יכול יהא דם חטאת העוף שניתז על הבגד טעון כיבוס? תלמוד לומר: "זאת". ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי מיפסל פסיל ביה רחמנא [פסלה אותו התורה] את דם העוף, אם לא הוזה ישירות על המזבח, תיפוק [תצא] לי הלכה זו, שדם העוף אינו טעון כיבוס, גם בלא הלימוד מ"זאת", דהא אפסיל לה [שהרי כבר נפסל] משעה שהוא נמצא באויר הכלי (הבגד), עוד קודם שנגע בכלי עצמו, ודם פסול אינו טעון כיבוס!

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אין מכאן ראיה, שכן גם אם דם העוף נפסל באויר הבגד, עדיין יש צורך במיעוט "זאת", למקרים שדם העוף אינו נפסל תחילה באויר הכלי, כגון במדביק כלי בצוארה של העוף. ולא נפשטה, איפוא, שאלתו של ר' אבין.

ג ושבים לעיקר דין משנתנו, בדין דם חטאת בהמה שטעון כיבוס. בעא מיניה [שאל אותו] לוי מר' יהודה הנשיא: ניתז דם חטאת מבגד לבגד, מהו? מבגד קמא אידחי ליה לכיבוס [האם משעה שנפל מן הבגד הראשון נדחה מן הדם דין כיבוס], או דלמא [שמא] לא?

אמר ליה [לו] רבי: זו שאלה יפה, והתשובה: טעון כיבוס, ממה נפשך [מאיזה צד שרצונך לבחון זאת], אי [אם] תאמר כי דם שניתז על הבגד אוספו וכשר להזאה, הא [זה] שניתז על בגד אחר — כשר גם הוא, וטעון כיבוס. וגם אי [אם] תאמר שכשניתז על הבגד הראשון אוספו ופסול — מכל מקום אנא [אני] כר' עקיבא סבירא לי [סבורני], שאמר: כל דם שהיתה לו שעת הכושר ונפסלה — דמה טעון כיבוס, והרי דם זה היה בכלי שרת תחילה קודם שניתז על הבגד, והיתה לו שעת הכושר.