ותמהים: ואנן ניקו נעביד להו [ואנו נקום נעשה להם] לכהנים מילתא דאתו בה [דבר שיבואו בו] לידי תקלה?! שהרי כשאין הקרביים רחוצים לא יבואו להעלותה למזבח! ומשיבים: אפילו הכי עדיפא [אפילו כך עדיף], שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבילה.

בעניין זה שעסקנו בו, אמר ר' חייא בר אבא, בעי [שאל הסתפק] ר' יוחנן: אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן (שהיא המתירה אותה בהקרבה), האם ירדו או לא ירדו?

אמר ליה [לו] ר' אמי לר' יוחנן: עד שאתה דן בדינם של אלו לענין ירידה מהמזבח, ותיבעי [ותישאל, ותסתפק] לך האם העלאתם למזבח קידשתם לענין דין מעילה! אמר ליה [לו] בתשובה: לענין מעילה לא קמיבעיא [נשאלה] לי, כי ודאי הוא שזריקה הוא דקבעה להו [שקובעת אותם] בדין מעילה, ואין העלאתם למזבח מקדשתם לענין זה. ואולם כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] לר' יוחנן, היה זה רק האם יש בהם ירידה. ופשיט [ופשט ר' יוחנן ופתר את ספקו]: הלכה היא שאם עלו לא ירדו, ואולם אין בהן מעילה.

רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה כך] את מהלך הדברים: אמר ר' חייא בר אבא, בעי [שאל, הסתפק] ר' יוחנן: אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן, יש בהן מעילה או לא? אמר ליה [לו] ר' אמי: ותיבעי [ושתישאל] לך בענין ירידה! אמר ליה [לו]: ירידה לא קא מיבעיא [נשאלה] לי משום שלאחר שעלו נעשו לחמו של מזבח, כי קמיבעיא [כאשר נשאלה] לי היה זה בענין מעילה, ופשיט הכי [ופשט ר' יוחנן ופתר כך]: לא ירדו, ואין בהן מעילה.

א שנינו במשנה: ואלו לא היה פסולן בקודש: הרובע והנרבע... ובעלי מומין, שאם עלו — ירדו, ור' עקיבא מכשיר בבעלי מומין.

אמר ר' יוחנן: לא הכשיר ר' עקיבא כל בעלי מומים, שאם עלו לא ירדו, אלא דווקא באלה שהיה בהם מום קטן, כגון בדוקין (כעין קרומים) שבעין, הואיל וכשרים מומים כאלה לכתחילה בעופות. והוא שקדם הקדשן את מומן, שבשעת הקדשם היו ראויים למזבח, אלא שאחר כך נפל בהם מום. אבל אם קדם מומם להקדשם — גם אם עלו ירדו, שמתחילה לא היו ראויים להקרבה. ומודה ר' עקיבא בעולת נקבה, שאם הקדיש נקבה לעולה, שגם אם עלתה — תרד. שהואיל ואין עולה באה אלא מן הזכרים, הרי כמו שקדם מומה להקדשה דמיא [היא נחשבת]. ומביאים דיון שהוזכרו בו דברי ר' עקיבא כראיה.

בעי [שאל הסתפק] ר' ירמיה: האם יש פסול נרבע בעופות, או אין נרבע בעופות? ויסוד הספק: מי [האם] זה שאמר הכתוב: "אדם כי יקריב... מן הבהמה" (ויקרא א, ב), ובאה לשון "מן" שבכתוב להוציא (למעט) מכלל הכשרים להקרבה את הרובע אדם והנרבע על ידי אדם, האם יש ללמוד ממה שנלמדו רובע ונרבע כאחד, כי

כל היכא דאיתיה [כל מקום שישנו] באיסור רובע איתיה [ישנו] גם בנרבע, כל היכא דליתיה [כל מקום שאינו] בדין רובע ליתיה [אינו] בדין נרבע. ובעופות שאין בהם אפשרות שיהא רובע, אין בהם גם פסול נרבע. או דלמא [שמא] הנרבע פסול להקרבה, שהרי על כל פנים נעבדה בו עבירה?

אמר רבה: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומין, הואיל וכשרים בעופות. ואם איתא [יש] מקום לסברה זו, שנרבע כשר בעופות — נכשיר נמי [שיכשיר גם כן] בנרבע, הואיל ונרבע כשר בעופות. שמע מינה [למד מכאן] שאין נרבע בעופות כשר להקרבה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו בברייתא]: העוף הנרבע, והמוקצה והנעבד, ואתנן, ומחיר, וטומטום, ואנדרוגינוס — כולן אם נמלקו, הרי כזית מהם מטמאין בגדים בהיותם בבית הבליעה של האוכלם, כדין כל נבלת העוף. ומתוך שבכלל הפסולים נמנה גם עוף הנרבע, שמע מינה [למד מכאן] שיש פסול נרבע בעוף.

ב שנינו במשנה, ר' חנינא סגן הכהנים אומר: דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] כאן? הרי זו היא דעת תנא קמא, שאמר שאם עלו — ירדו! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מעשה קא משמע לן [משמיע לנו], שאין זו רק הלכה בלבד, אלא כך נעשה מעשה בפועל. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה פירוש] "דוחה" שאמר שם — שהיה מוריד אותם מן המזבח כלאחר יד, ולא בפרהסיה כדרך בזיון.

ג שנינו במשנה לגבי הקרבנות הפסולים שאם עלו לא ירדו: כשם שאם עלה לא ירד, כך אם ירד — אין מעלים אותו. אמר עולא: לא שנו אלא שלא משלה (אחזה) בהן האור אש המזבח, אבל משלה בהן האור, גם אם ירדו — יעלו.

רב מרי מתני ארישא [היה שונה את דבריו אלה של עולא על ההתחלה, על משנתנו] כפי שהסברנו. רב חנינא מסורא מתני אסיפא [היה שונה זאת על הסוף, על המשנה הבאה] ששנינו בה: העצמות והגידין, והקרנים והטלפים של קרבן עולה, שקרב כליל על המזבח, בזמן שמחוברין לבהמה — יעלו, פרשו מבשרה — לא יעלו. אמר עולא: לא שנו שאם פרשו לא יעלו, אלא שלא משלה בהן האור, אבל משלה בהן האור, גם אם פרשו מבשרה — יעלו.

ומעירים: מאן דמתני אסיפא [מי שהיה שונה את דברי עולא על הסוף, לגבי עצמות וגידים שפרשו], שאם אחזה בהן האור יעלו, למרות שאינם בני הקטרה כשלעצמם, כל שכן שהוא שונה אותם ארישא [על ההתחלה, על משנתנו] שעוסקת בדברים שהם בני הקטרה אלא שנפסלו. ואולם מאן דמתני ארישא [מי ששונה את דברי עולא על ההתחלה], יש לומר כי דווקא פסולים שאחזה בהם האש, גם אם ירדו יעלו, אבל אסיפא [על הסוף] אינו מודה, כי עצמות וגידים לאו [לא] בני הקטרה (הקרבה) נינהו [הם] כלל.

ד משנה ואלו הם הדברים שאף אם עלו למזבח ירדו כיון שאינם ראויים כלל למזבח: בשר קדשי קדשים (אשם וחטאת) שנאכל לכהנים, ובשר קדשים קלים שנאכל לבעלים, ומותר מנחת העומר שמביאים מן השעורים למחרת הפסח, לאחר שהקטירו ממנה את הקומץ, ושתי הלחם הבאים בחג השבועות, ולחם הפנים, ושירי (שאריות) מנחות לאחר הקמיצה מהם, שכל אלו נאכלים לכהנים, והקטורת שעלתה על המזבח החיצון, ולא על מזבח הזהב שבהיכל, כהלכתה.

ועוד בדינם של חלקי קרבן עולה שאינם ראויים למזבח: הצמר שבראשי כבשים (הבאים לקרבן עולה), ושער שבזקן תישים שהוקרבו, והעצמות, והגידים, והקרנים, והטלפים (קצות הרגלים, הפרסות), כל אלה, בזמן שהם מחוברים לבשר הזבח — יעלו על המזבח ויוקרבו עם הזבח עצמו, שכן נאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט). ואולם אם פירשו (נפרדו) מבשר הזבח עצמו — לא יעלו, שנאמר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב, כז), ולא דברים אחרים.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט) — הרי לשון זו ("הכל") באה לרבות בכלל ההקרבה גם את העצמות והגידים, והקרנים והטלפים. יכול אפילו פרשו מן העולה יוקרבו? תלמוד לומר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב, כז).

ומצד שני, אי [אם] אתה מדקדק במה שכתוב בשר ודם,