אלא, כך צריך לומר לשיטת ריש לקיש: תערובת של מין בשאינו מינו, כגון קמח חטים וקמח אורז, שטעמיהם שונים — בטעמא [בטעם], כלומר, הנותן טעם בחבירו אוסרו. ואולם אם נתערב מין במינו שטעמיהם שווים, וכגון תערובת בשר פיגול ונותר וטמא, שעוסק בה ריש לקיש — ברובא [ברוב], הולכים אחר הרוב.

ושואלים על כך: ומדוע לא נשער במקרה של מין שהתערב במינו כאילו היה זה מקרה של תערובת מין בשאינו מינו, ואין המועט בטל אם יש בו שיעור כדי נתינת טעם במרובה! דתנן [שהרי כן שנינו במשנתנו]: נתערב דם קרבן ביין (והרי זו תערובת מין במינו, שאין צבע הדם ניכר) — רואין אותו כאילו הוא מים. מאי לאו [האם אין] כוונת הדברים שרואין אותו ליין (מינו) כאילו הוא מים (אינו מינו), ואם באופן זה היה במים מראה דם — הרי זה כשר לזריקה, למרות שאין בו רוב?

ומשיבים: לא זו כוונת המשנה, אלא: אם נתערב הדם ברוב יין רואין אותו את הדם כאילו הוא מים, כלומר, הריהו פסול, כאילו זרק מים על המזבח. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, "בטל הדם" מיבעי ליה [צריך היה לו לתנא] לומר!

ועוד שואלים: והרי תניא [שנויה ברייתא], דלי טמא שהטבילוהו במקוה כדי לטהרו, ויש בו יין לבן או חלב, ר' יהודה אומר: אף על פי שאין מראה היין או החלב ניכר במים, רואין אותו את היין הלבן או את החלב כאילו הוא יין אדום, אם מחמת תערובת המים היה דיהה (נחלש) מראהו האדום — בטלו המשקים במי המקוה, והדלי כשר (טהור),

ואם לאו [לא] — פסול (טמא). הרי שמשערים מין במינו (יין לבן במי המקוה) כאילו היתה זו תערובת מין בשאינו מינו, ואינו בטל ברוב!

ומשיבים: אין להביא ראיה מדברי ר' יהודה, שכן תנאי [מחלוקת תנאים] היא, ואנו פוסקים כשיטת החכמים החולקים עליו. דתניא [שכך שנויה אותה ברייתא]: דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב, והטבילו את הדלי — הולכין אחר הרוב, שאם יש רוב ממי המקוה בדלי — נטהר הדלי. ר' יהודה אומר: רואין אותו את היין הלבן או את החלב שבדלי כאילו הוא יין אדום, אם מחמת המים דיהה מראהו — כשר, ואם לאו [לא] — פסול.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] בשיטת ר' יהודה ממה ששנינו במשנה: דלי טמא שהוא מלא רוקין והטבילו במקוה — הרוקים חוצצים בין מי המקוה לבין הדלי, והריהו כאילו לא טבל.

היה הדלי הטמא מלא מי רגלים (שתן) והטבילו, הרי אף שמי הרגלים שונים מעט במראם מן המים — רואין אותו (את מי הרגלים) כאילו הן מים, ומשעה שהושקו למי המקוה הרי הם נחשבים כמחוברים להם, ואין הם חוצצים מלטהר את הדלי.

היה הדלי הטמא מלא מי חטאת (מי פרה אדומה) — אין השקה מועילה להם, ואין הדלי נטהר עד שירבו המים כלומר, מי המקוה שנכנסו לדלי, על מי חטאת שבו, ויבטלם ברוב.

ויש לברר: מאן שמעת ליה דאית ליה [מיהו התנא ששמעת אותו שיש לו] "רואין" כפי ששנינו במשנה זו, בענין מי רגלים? ר' יהודה הוא (כפי ששנינו בברייתא לעיל), ואילו בסוף משנה זו קתני [הוא שונה] לגבי מי חטאת שנתערבו במים דסגי ליה ברובא [שדי לו ברוב] כדי לבטלם, ואין רואים אותם כאילו היו יין אדום!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]: