וכל תערובת שהאיסור שבה קבוע במקומו, אין הוא בטל ברוב, אלא כמחצה על מחצה דמי [הוא נחשב]! ומשיבים: אלא כך יש לשאול, ניכבשינהו דניידי [נדחוק אותם את כל הבהמות שבתערובת, כך שינודו] כולן ממקומן, ובכך תתבטל הקביעות של האיסור, ומעתה נימא [נאמר] על כל אחת ואחת מהן: כל דפריש [שפורש] מרובא פריש [מהרוב הוא פורש], ויהיו מותרות!

אמר רבא: (השתא דאמור רבנן דלא ניקרב [עכשיו שאמרו חכמים שלא נקריב מהם]) הרי זה משום גזירה, שמא לאחר מכן יבאו עשרה כהנים בבת אחת ויקרבו את כל הבהמות שבתערובת כאחת, ולא כל אחת לעצמה.

אמר ליה [לו] ההוא מרבנן [אחד מהחכמים] לרבא: אלא מעתה, לפי הסבר זה, אתה מניח כי מגיסא אסירא [המגיס, הכלי בו מניחים את אימורי הבהמה כדי להקטירם, יהיה אסור]? כלומר, וכי הבהמות שהותרו מתחילה, כשפרשו ממקומן, חוזרות ונאסרות כשיחזרו ויתערבו?

השיב לו רבא: כוונתי לא היתה שמא לאחר מכן יקריבו עשרה כהנים כאחד, אלא גזירה משום שמא כשינודו הבהמות ממקומן יבאו עשרה כהנים בבת אחת ויקחו, ובמקרה זה, כיון שכל התערובת (או רובה) פורשת כאחת — יש להניח שהאיסור מצוי בין הפורשים, ואין מתירים אותם. ותמהים: מקרה כזה בעשרה כהנים שיקחו בבת אחת מי [האם] אפשר שיקרה? אלא אמר רבא טעם אחר: אין מתירים את התערובת באופן של ניוד הבהמות משום גזירה, שמא יבואו להתיר אף בנוטל מן הקבוע.

א ועוד אמר רבא בהלכה זו: השתא דאמרי רבנן [עכשיו שאמרו חכמים] במשנתנו שלא נקריב [יקריב] מן הבהמות שבתערובת, אי נקריב לא מרצי [אם יקריב אינו מרצה], וצריך להביא קרבן אחר. איתיביה [הקשה לו] רב הונא בר יהודה לרבא ממה ששנינו במשנה במסכת קינים: חטאת העוף שנתערבה בעולה ועולה שנתערבה בחטאת, אפילו נתערבו אחת בריבוא — ימותו כולן, שהרי אין להן תקנה.

במה דברים אמורים? בכהן נמלך שבא לבית דין לשאול מה עליו לעשות. אבל בכהן שאין נמלך והלך על דעת עצמו והקריבן, אם היה שם מנין שווה של עופות חטאת ושל עופות עולה, ועשאן את כולן למעלה מחוט הסיקרא שבאמצע המזבח, כמעשה העולה — נמצא מחצה כשר העולות שנעשו במקומן, ומחצה פסול החטאות שנעשו שלא במקומן.

וכן אם עשאן את כולן למטה מחוט הסיקרא — מחצה כשר ומחצה פסול. ואם עשה אחת למטה ואחת למעלה — שניהן פסולות, שאני חושש ואומר: שמא החטאת היא זו שקריבה למעלה והעולה היא זו שקריבה למטה. ומכאן שקרבן שאסרו חכמים בהקרבה מחמת איסור שנתערב בו, הריהו מרצה בדיעבד, שלא כדברי רבא!

אלא לשיטת רבא יש לומר שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, הא כמאן דאמר [זו שאמר רבא, הרי זה כשיטת מי שאומר] בעלי חיים שנפסלו פעם אחת להקרבה נדחין לגמרי, והרי מתחילה נאסרה הבהמה מחמת התערובת. ואילו הא כמאן דאמר [זו המשנה בקינים היא כשיטת מי שאומר] שבעלי חיים שנדחו מהקרבה מחמת התערובת אינן נידחין לגמרי, ולכן, אם הקריבם כראוי הרי אלו כשרים.

ומקשים: הרי קרבנות שחוטין שנדחו מהקרבה, דלכולי עלמא [שלדעת הכל] נידחין הם (גם לדעת מי שסבור שבעלי חיים אינם נדחים),