הואיל וכשאתה בא בדרך זו ולמד מדין שחיטה הלכה זו היא דווקא בטהורה, וכשאתה בא בדרך זו ולמד מדין נבילה היא דווקא בטמאה, אין אתה יכול ללמוד, איפוא, בדרך זו, וזקוק אתה להכרעת הכתוב — תלמוד לומר בענין זה: "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז, כד), ומכאן למדנו שאין חלב נבילה טהור אלא חלבה של מי שיש במינה איסור טריפה, שהיא דווקא בהמה טהורה. אבל בהמה טמאה אסורה ממילא, ואין איסור טריפה חל עליה.

ויש לשאול: אם כך, אוציא את חלבה של נבלת הבהמה הטמאה, שכן אין במינה טריפה, ואולם לא אוציא את חלב נבלת החיה הטהורה, שכן יש במינה איסור טריפה, ואף הוא לא יטמא! תלמוד לומר באותו כתוב: "ואכל לא תאכלוהו", ללמד: אין הדברים אמורים אלא בחלבו של מי שרק חלבה אסור באכילה ובשרה מותר באכילה, שהיא הבהמה הטהורה. יצא מכלל זה החיה, שכן הן חלבה והן בשרה מותר באכילה.

ועל מה ששנינו בסוף ברייתא זו: כשטיהר מכלל נבילה — בטמאה ולא בטהורה. אמר ליה [לו] רב יעקב בר אבא לרבא: אלא מעתה משמע מנוסח דברים זה שנבלת בהמה טהורה הוא שמטמאה, ואילו נבלת בהמה טמאה לא מטמאה? אמר ליה [לו] רבא: כמה סבי שבישתו [זקנים שכמותכם הטעיתם] בה בהבנת ברייתא זו, שכן סיפא אתאן [בסוף הברייתא באנו] לעניינה של נבלת עוף טמא, והיא אכן אינה מטמאה.

א שנינו במשנתנו כי לדעת ר' מאיר, עוף שנמלק ונמצא שהוא טריפה — טיהרה אותו מליקתו מטומאת נבילה. אמר ר' יוחנן: לא טיהר ר' מאיר את העוף אם נמלק, אלא בעופות תמימין, הראויים מעיקרם לקרבן, אלא שנמצא שהיו טריפה. אבל בבעלי מומין, שאינם ראויים מתחילתם להקרבה — לא. ור' אלעזר אמר: אפילו בבעלי מומין מטהר ר' מאיר, הואיל ומליקה מטהרת בתמימים. ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] באותו ענין, אמר רב ביבי שכך אמר ר' אלעזר: מטהר היה ר' מאיר אף בבעלי מומין, ואפילו באווזין ותרנגולין שאין במינם דבר הקרב על המזבח, ואין במינם מליקה כלל.

בעי [שאל] ר' ירמיה: לפי הסברו של ר' אלעזר בשיטת ר' מאיר, אם ערף עז כדרך שעורפים עגלה על חלל שנמצא בסמוך לעיר ואין ידוע מי הרגו (ראה דברים כא, ד), מהו דינה לענין טומאת נבילות הנוהגת בבהמות?

וצדדי השאלה: אווזין ותרנגולין טעמא מאי [הטעם לטהרם במליקה מהו]? משום דמינא דעופות נינהו [שמין של עופות הם] שיש בהם מליקה. אבל עז לאו מינא דעגלה נינהו [לא בני מינה של עגלה הם], שכן עז הריהי בהמה דקה ואילו עגלה הריהי בהמה גסה. או דילמא [שמא] מן הצד האחר, כיון שאף עז מינא [מין] של בהמה הוא, הריהי כעגלה שנערפה, ולא תטמא?

יתיב [יושב היה] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [ואומר את השמועה, הבעיה הזו], אמר ליה [לו] אביי: מכלל הדיון בעז ערופה אתה מניח שעגלה ערופה עצמה טהורה היא מלטמא כנבילה? אמר ליה [לו]: אין [כן], שכך אמרי דבי [אמרו החכמים של בית מדרשו] של ר' ינאי: כפרה כתיב [נאמר] בה בעגלה ערופה כקדשים ("כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם". דברים כא, ח), ועריפתה הריהי איפוא כמליקת עופות קדשים, שמטהרתם מטומאת נבילה.

מתיב [מקשה] על כך רב נתן אבוה [אביו] של רב הונא (בר נתן), ממה ששנינו בברייתא בענין חלב בהמה טהורה, שאינו מטמא טומאת נבילה: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" (ויקרא ז, כד) — אין לי אלא חלב שאסור באכילה ומותר בהנאה, ואולם חלב של שור הנסקל שנדון למיתה ושל עגלה ערופה, שאסורים באכילה ובהנאה, מנין שאף הם אינם מטמאים?

תלמוד לומר: "כל חלב... לא תאכלו" (ויקרא ג, יז), להשוות דינם.

ומעתה, אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שעגלה ערופה שנערפה טהורה היא, מה מקום יש להצריך כתוב שילמדנו שאין חלבה מטמא? וכי יתכן שהיא טהורה וחלבה יהא טמא?!

ומשיבים: היכא דערף מיערף [במקום שערף] את העגלה כדין לא איצטריכא ליה [הוצרכה לו] דרשה זו. כי איצטריכא [כאשר הוצרכה] דרשה זו לטהר את חלבה, הריהו היכא דשחטה מישחט [במקום ששחט אותה].

ומקשים: ותיהני ליה [ותועיל לו] שחיטה לטהרה מידי טומאת נבלה! ומשיבים: אלא לא צריכא [נצרכה] דרשה זו אלא לחלב עגלה ערופה שמתה לפני שנערפה, שאף שבשרה מעתה מטמא בטומאת נבילה, חלבה אינו מטמא.

ושואלים: אם במקרה זה מדובר בברייתא, האם מכלל זה ניתן ללמוד שהעגלה המיועדת לעריפה, כבר מחיים הריהי אסורה בהנאה? שהרי משום כך הוצרכנו לדרשה זו. ומשיבים: אין [כן], שכך אמר ר' ינאי: גבול שמעתי בדין עגלה ערופה, שממנו והלאה הריהי אסורה, ואולם שכחתי מהו, ונסבין חברייא למימר [ונושאים החברים, החכמים, דעתם לומר]: ירידתה של העגלה לנחל איתן כדי להיערף שם היא אוסרתה.

א משנה כל הזבחים (בהמות העומדות להקרבה) שנתערבו בבהמה שאסורה בהנאה, כגון באחת מה חטאות המתות (שנפסלו ודינן למיתה) או שנתערבו בשור הנסקל (שנידון לסקילה על שהרג אדם), אפילו בהמה אחת האסורה בהנאה שנתערבה בריבוא בהמות העומדות להקרבה — הרי אלו אסורים בהנאה, וימותו כולן. ואולם אם נתערבו זבחים בבהמות האסורות בהקרבה אבל אינן אסורות בהנאה, כגון שור עולה שנתערב בשור שנעבדה (שנעשתה) בו עבירה שהוא נפסל על ידה להקרבה, או