ר' יהודה אומר: הריהו כשאר נבלת העוף, וכזית ממנו מטמא בבית הבליעה.

אמר ר' מאיר בטעם שיטתו, קל וחומר הוא: ומה אם נבלת בהמה שחמור דינה, שהרי היא מטמאה במגע ובמשא כלומר, את הנוגע בה ואת הנושא אותה (ויקרא יא, לט— מ), שחיטתה מטהרת את טריפתה מטומאתה, שאם נמצא לאחר השחיטה שהיא טריפה — אינה מטמאה טומאת נבילה, נבלת העוף שקל דינה, שהרי כזית ממנה אינו מטמא במגע ובמשא — אלא רק כשהוא מצוי בבית הבליעה, אינו דין שתהא שחיטתו מטהרת את טריפתו מטומאתו?

ומעתה, לאחר שלמדנו שהשחיטה מטהרת את עוף הטריפה, יש ללמוד כך: מה מצינו (כשם שמצאנו) בשחיטתו שהיא מכשרתה לאכילה ומטהרת את טריפתו מטומאתו — אף מליקתו שהיא מכשרתו באכילה של קדשים נאמר כן, שתטהר טריפתו מידי טומאתו.

ואילו ר' יוסי אומר: אף שיש ללמוד מבהמה ששחיטה מטהרת את העוף מטומאתו, מכל מקום יש לדון על כך ככל דבר הנלמד מחבירו בקל וחומר, ולומר: דיה לטריפת העוף שיהא דינה כדין נבלת בהמה טריפה, ולכן שחיטתה מטהרתה מלטמא, ולא מליקתה.

א גמרא שנינו במשנתנו שר' יוסי השיב על לימודו של ר' מאיר בטענת "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", שבלימוד בדרך קל וחומר אין מחמירים על הלמד יותר מן המלמד. ושואלים: והאם ר' מאיר לא דריש [אינו דורש] אין הוא מסייג דרשת קל וחומר בטענת "דיו לבא מן הדין להיות כנדון"? והא [והרי] כלל זה של "דיו" דאורייתא [מן התורה] הוא!

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בביאור המדות שהתורה נדרשת בהן: מה ששנינו שהתורה נדרשת מדין קל וחומר, כיצד (מנין לנו)? שכן נאמר במרים אחות משה, לאחר שננזפה על ידי ה' ונצטרעה: "ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה" (במדבר יב, יד). כלומר, אם אביה היה גוער בה דינה בנידוי שבעה ימים — קל וחומר כשגער בה הקב"ה. ויש לתמוה: אם בדרך קל וחומר, הנזופה לשכינה ראוי לה להיות מורחקת ארבעה עשר יום! אלא דיו לבא מן הדין (הנזוף על ידי השכינה) להיות כנדון (הנזוף על ידי אביו).

אמר ר' יוסי בר' אבין בתשובה: אף שר' מאיר דורש מידה זו של "דיו", והיה מקום לומר כן אף בהלכה זו של מליקת עוף טריפה, מכל מקום קרא אשכח וקדרש [מקרא אחר מצא ודרש], שכן נאמר בסוף פרשת טומאת נבילות:

"זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו), ומשמע: תורה אחת לשניהם. ויש לדון בדבר: וכי באיזו תורה שוותה נבלת בהמה לנבלת עוף ונבלת עוף לנבלת בהמה? והלא דינם שונה זה מזה, שכן נבלת בהמה מטמא במגע ובמשא, ואילו נבלת עוף אינו מטמא במגע ובמשא! ומן הצד האחר, נבלת עוף מטמא בגדים בהיות כזית ממנה בבית הבליעה, ואילו נבלת בהמה אינה מטמאה בגדים כשהיא בבית הבליעה!

לא באה השוואה זו אלא לומר לך כלל זה: מה בהמה — דבר שמכשירה לאכילה (שחיטתה) מטהר טריפתה מטומאתה, אף עוף, דבר שמכשיר אותו באכילה (שחיטה ומליקה) מטהר את טריפתו מטומאתו.

ושואלים: ור' יהודה מאי טעמא [מה טעם, מאין למד] ששחיטה אינה מוציאה עוף טריפה מידי טומאת בית הבליעה? ומשיבים: קרא אשכח וקדרש [מקרא מצא ודרש], שכן נאמר בדין טומאת בית הבליעה בנבלת העוף: "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה... וטמא עד הערב" (ויקרא יז, טו), ועל כך אמר ר' יהודה: "טרפה" למה נאמרה במקרא זה? שכן אם מדובר באוכל טריפה בזמן שהיא עדיין חיה — הרי "נבילה" אמורה בטומאת בית הבליעה, כלומר, דווקא זו שכבר מתה. ואם מדובר באוכל כזית מן הטריפה שאינה חיה (לאחר שמתה) — הרי היא בכלל "נבילה" האמורה כבר! אלא לא נאמר "טריפה" אלא להביא (לרבות) את האוכל כזית מן הטריפה ששחטה קודם שמתה, שאף היא מטמאה כנבילה.

אמר ליה [לו] רב שיזבי: אלא מעתה, להסבר זה, יש לדון במה דכתיב [שנאמר] באיסור חלב של בהמה: "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז, כד), ומשם למדו כי חלב נבילה אינו טמא כבשרה —

התם נמי נימא [שם גם כן נאמר] כדרך שדן ר' יהודה, ובאופן זה: "חלב טריפה" למה נאמר? אם מדובר בטריפה בזמן שהיא עדיין חיה — הרי "נבילה" אמורה, שחלבה טהור למרות שבשרה טמא, וכל שכן שיהא הדין כן בחלב טריפה חיה, שבשרה עצמו טהור. ואם מדובר בחלב טריפה שאינה חיה (לאחר שמתה) — הרי היא בכלל "נבילה" האמורה כבר, שחלבה טהור! אלא לא נאמר "טריפה" אלא להביא (לרבות) טריפה ששחטה, להשמיענו שחלבה טהור. אלא שמכלל זה משמע כי אנו מניחים שהיא עצמה, בשרה של הטריפה שנשחטה, מטמאה, ולכן יש צורך לחדש שחלבה טהור. וכי יכול אתה לומר כן?

והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא שנה כך] על הנאמר בטומאת נבילה: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט). ולשון "מן הבהמה" מורה שלא כל הבהמות בכלל טומאה זו, מקצת בהמה מטמאה, ומקצת בהמה אינה מטמאה. ואיזו זו שאינה מטמאה — זו טריפה ששחטה!

אלא, בהכרח, לשון "טרפה" האמור בטהרת חלב נבילה, לא באה לרבות חלב טריפה שנשחטה, אלא מיבעי ליה למעוטי [הוצרך לו למעט] בהמה טמאה, לומר שאין חלבה טהור, כי לשון "טריפה" באה ללמד שבכלל כתוב זה רק מי שיש במינה איסור טריפה, שהיא הבהמה הטהורה. יצתה (יצאה) זו, הבהמה הטמאה, שאין במינה איסור טריפה, שהרי ממילא היא אסורה.

אם כן, הכא נמי [כאן גם כן] לענין טומאת נבלת העוף, נאמר כי לשון "טריפה" (ויקרא יז, טו) באה למעוטי [למעט] נבלת עוף טמא שאינה מטמאת, שכן אין במינו טריפה. ולא כפי שפירשו בשם ר' יהודה, לרבות טריפת העוף ששחטה!

ומשיבים: דין נבלת עוף טמא שאינה מטמאה, לשיטת ר' יהודה מ"נבלה" האמורה במקום אחר נפקא ליה [יוצא, נלמד לו].

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר בדין טומאת נבלת העוף: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח) — טומאה זו נוהגת במי שאיסורו משום בל תאכל נבילה, שאסור לאוכלו מחמת שלא נשחט כראוי, יצא זה, העוף הטמא, שאין איסורו משום בל תאכל נבילה, אלא משום בל תאכל טמא. ולכן דורש ר' יהודה "טריפה" האמורה בתחילה (ויקרא יז, טו) לרבות טריפה ששחטה, ללמד שהיא מטמאה בבית הבליעה.