תורין צעירים שעדיין לא הגיע זמנן להיות ראויים להקרבה, או גוזלים בני יונה שכבר בגרו ועבר זמנן, או מלק גוזל שיבשה גפה (כנפה) או שנסמית (שנתעוורה) עינה, וכן גוזל שנקטעה רגלה — כל אלו, אף שנמלקו, כזית מנבלתם מטמא בבית הבליעה.

זה הכלל בענין זה: כל עוף שהיה כשר מתחילה, והיה פסולו בקודש בתוך כדי עבודה — אינו מטמא בבית הבליעה. וכל עוף שלא היה פסולו בקודש שנפסל קודם עבודת ההקרבה — מטמא בבית הבליעה.

א גמרא ומביאים מחלוקת בענין מליקת זר, שלא שנינו במפורש במשנתנו. אמר רב: מליקת שמאל ולילה — אין מטמאין בבית הבליעה כדין נבלת העוף. אבל מליקה שנעשתה על ידי זר (מי שאינו כהן) וכן מליקה שנעשתה לא בצפורן האגודל, אלא בסכין — מטמאין בבית הבליעה.

ושואלים על שיטה זו: מאי שנא [במה שונה, מיוחד] דינה של מליקה ביד שמאל, שאין העוף מטמא למרות שמליקה פסולה היא — משום דאית ליה הכשירה [שיש לו לנעשה ביד שמאל מקרה אחר של הכשר], והוא בסדר העבודה שביום הכפורים (בהכנסת כף הקטורת לקודש הקדשים, שהיא נעשית בשמאל). וגם טעמה של מליקה בלילה שאינה מטמאה, הריהו משום שאית ליה הכשירה [שיש לו מקרה אחר של הכשר], והוא בהקטרת איברים ופדרים על המזבח בלילה. אם כן, זר נמי אית ליה הכשירה [גם כן יש לו מקרה אחר של הכשר], והוא בעבודת השחיטה שהיא כשירה בזר, ומדוע סבור רב שמליקתו מטמאה בבית הבליעה! ומשיבים: שחיטה לאו [לא] עבודה היא, ומשום כך אין בהכשר שחיטה הנעשה בזר ללמד על מליקת זר שלא תטמא, שהרי מליקה עבודה היא.

ושואלים על כך: ולא, והאם אין שחיטה נחשבת עבודה? והא [והרי] אמר ר' זירא: שחיטת פרה אדומה שנעשתה בזר — פסולה, ומחוי [והראה, נתן סימן] רב עלה [עליה, על מקורה של הלכה זו] ממה שהוזכר במעשה שחיטתה אלעזר הכהן (במדבר יט, ג), ונאמר בפרשה זו לשון "חוקה" ("זאת חוקת התורה", במדבר יט, ב) — ללמד שהרי זה לעכב!

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד] הוא דינה של פרה אדומה שכן קדשי בדק הבית היא, ולא קדשי מזבח, ואין מעשיה נחשבים כחלק מעבודת הקרבנות.

ותמהים: ולא כל שכן הוא? אם קדשי בדק הבית הקלים בדינם בעו [צריכים] כהונה, קדשי מזבח החמורים בדינם מיבעיא [צריך לומר] שהם טעונים שחיטה על ידי כהן? ואם כן עבודה היא!

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אין הדברים תלויים זה בזה, מידי דהוה [כמו שהוא] דין מראות נגעים ראיית נגע הצרעת, כדי לטמאו או לטהרו, דלאו [שלא] עבודה היא, ובכל זאת בעיא [צריכה] כהונה (ראה ויקרא יג,ב ועוד).

ושואלים עוד על רב: ונילף [ונלמד] מבמה (במת יחיד, שהיו מקריבים בה קרבנות קודם שהוקם המקדש) שזר כשר למלוק שם עופות, ואם כן יש צד של הכשר במליקת זר, ותהא משום כך מליקת זר בעזרה מוציאתו מטומאת נבילה!

ומתרצים: מדינים הנוהגים בבמה לא יליף [אין למדים] לדינים הנוהגים במקדש, שכן הבמה נחשבת כחול ביחס למקדש.

ושואלים על כך: והאם אכן לא למדים מבמה? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מנין לקרבן שיוצא מהעזרה ונפסל בכך, שאם בכל זאת עלה על המזבח דינו שלא ירד מן המזבח, ויוקרב — שהרי הקרבן היוצא כשר בבמה שאין בה תחום מסויים להקרבה!

ומתרצים: התנא על הכתוב "זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב) סמיך ליה [סמך לו למד], עיקר לימודו היה ממקרא זה, המלמד שכל שעלה למזבח לא ירד, ובכלל זה יוצא. ולא הוזכרה הבמה אלא כאסמכתא בלבד, שכן אין למדים מבמה. עד כאן דנו בשיטת רב שמליקת זר, כמו מליקת סכין, עושה את העוף נבילה.

ואילו ר' יוחנן אמר: במליקת זר — אין העוף מטמא בבית הבליעה, במליקת סכין — מטמא העוף בבית הבליעה.

ומביאים ראייה, תנן [שנינו במשנה]: כל הפסולין שמלקו — מליקתן פסולה ואינן מטמאות בבית הבליעה. בשלמא [נניח] לר' יוחנן — המלה "כל" באה לאיתויי [להביא, לרבות] זר, שאף מליקתו פסולה ואינה מטמאה בבית הבליעה. אלא לרב שאינו סבור כן, "כל" לאיתויי מאי [להביא, לרבות מה],

(לאו) לאיתויי [להביא] מליקה בשמאל ומליקה בלילה? והרי מליקת שמאל ולילה בהדיא קתני [במפורש שנינו במשנה את דינן], ואין צורך להשמיע את דינם בדרך ריבוי מהמלה "כל"! ומתרצים: לדעת רב, תני [שונה התנא] במשנה בלשון כוללת, והדר [וחוזר] ומפרש את הדין.

ומביאים עוד ראייה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בהמשך המשנה: זה הכלל, כל עוף שהיה פסולו בקודש — אינו מטמא את האוכלו, לטמא בגדים שעליו בעת שכזית מן העוף נתון בבית הבליעה שלו. בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן — הלשון "כל" באה לאיתויי [להביא, לרבות] מליקת זר, לומר שאינה מטמאת בבית הבליעה. אלא לשיטת רב, שמליקת זר מטמא בבית הבליעה — הלשון "כל" לאיתויי מאי [לרבות את מה היא באה]?