דגייז ליה [שחותך אותו], שאחר היציקה היה שובר אותו חלק מן היסוד — הלא "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך" (דברים כז, ו) כתיב [נאמר]!

ומשיבים: היציקה מתחילה לא כללה את החלק הזה של היסוד, דמחית מידי מתותיה [שהיה מניח מתחילה משהו מתחתיו, במקומו של אותו חלק], ואחר שנתייבשה היציקה שקיל ליה [היה נוטל אותו]. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שהיו יוצקים בדרך זו, הא [זו] שאמר רב כהנא: אבנים של קרנות שבארבע פינות המזבח חלולות היו, וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "ומלאו כמזרק כזוית מזבח" (זכריה ט, טו), משמע שהקרנות היו חלולות וניתן היה למלא אותן כמזרקי יין — הכא נמי [כאן גם כן], הרי "אבנים שלמות" אמר רחמנא [אמרה התורה] לגבי אבני המזבח, וכיצד ניתן היה לעשות בהן חלל ונקבים? אלא דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה [שמניח משהו מתחתיו, במקומו, ואחר כך נוטל אותו] כך שיוצאת הקרן חלולה, הכא נמי דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה [כאן גם כן, בענין היסוד, מדובר שמניח משהו מתחתיו ואחר כך נוטל אותו].

א כיון שדובר במקום המזבח והמקדש, מביאים מה שדרש רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וילך דוד ושמואל וישבו בנית ברמה" (ראה שמואל א יט, יח— יט)? וכי מה ענין נויות אצל רמה? הרי שני מקומות הם! אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, כלומר, במקדש, שהוא עיקר יופיו של העולם.

וכשעסקו בשאלה היכן ייבנה, היו אמרי [אומרים], כתיב [נאמר]: "וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז, ח), מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא [ידעו מקומו היכן הוא], איפה הוא המקום הגבוה,

אייתו [הביאו] את ספר יהושע ובדקו בתיאור נחלת שבט יהודה, ומצאו כי בכולהו כתיב [בכולם, בכל הגבולות של נחלת יהודה נאמר]: "וירד הגבול" "ועלה הגבול" "ותאר הגבול" (יהושע ט״ו:ט׳), ואילו בגבולו עם שבט בנימין "ועלה" כתיב [נאמר], "וירד" לא כתיב [נאמר], אמרי [אומרים היו]: שמע מינה [למד מכאן] שהכא [כאן] הוא מקומו.

סבור למבנייה [סבורים היו לבנות אותו] בעין עיטם, דמדלי [שהוא המקום הגבוה יותר] בגבול בנימין, אמרי [אמרו]: ניתתי ביה קליל [נוריד אותו מעט], כדכתיב [כמו שנאמר]: "ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב), לומר שהוא מצוי כמו בין הכתפים ולא על הראש.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], כך אמרו: גמירי [למודים אנו במסורת], שסנהדרין יושבת בחלקו של יהודה, ושכינה בחלקו של בנימין, וכן למודים היו במסורת כי מקומה של הסנהדרין במקדש, ואי מדלינן ליה [ואם אנו מגביהים אותו] כלומר, בונים אותו במקום הגבוה יותר, עין עיטם — מתפליג טובא [מתרחק הרבה] מקום המקדש מנחלת יהודה ואינו נכנס בתחומה, מוטב דניתתי ביה פורתא [שנוריד בו מעט], כדכתיב [כמו שנאמר]: "ובין כתפיו שכן".

ועל דבר זה, שישב דוד עם שמואל, ומצאו את המקום הראוי למקדש, נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב [כמו שנאמר]: "כי קנאת ביתך אכלתני וחרפות חורפיך נפלו עלי" (תהלים סט, י). ובענין זה של מציאת המקום המתאים כתיב [נאמר]: "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו'.

הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער" (תהלים קלב, ו), "שמענוה באפרתה" — זה ספרו של יהושע דקאתי [שבא] מאפרים, ששמעו והבינו את המקום הראוי מתוך עיון בספר יהושע, "מצאנוה בשדה יער" — זה בנימין שמצאו את המקום בנחלתו, דכתיב [שנאמר]: "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז), שהוא מחיות היער.

ב משנה זבחי שלמי צבור ואשמות; אלו הן אשמות, שיש בהם כמה סוגים: אשם גזילות שמביא אדם שחבירו תובעו ממון, והוא מכחש בו ונשבע על כך לשקר (ויקרא ה, כ— כו), אשם מעילות שמביא מי שנהנה מן הקדש בשגגה (ויקרא יד— טז), אשם שפחה חרופה שמביא מי שבא על שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי (ויקרא יט, כ— כב), אשם נזיר שמביא לטהרתו (במדבר ו, יב), אשם מצורע שמביא לטהרתו (ויקרא יד, יב), ואשם תלוי אם עשה מעשה ולא ברור לו אם הוא חייב עליו חטאת או לא (ויקרא ה, יז— יח) — כל אלה

שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין לפנים מן הקלעים כלומר, בתוך העזרה, לזכרי כהונה לזכרים בין הכהנים, לכל מאכל צלי או מבושל, ונאכלים ליום ולילה עד חצות הלילה.